heminew
28-03-11, 22:56
אני מרגיש צורך לשתף בחוויות יום אתמול:
נניח שקניתם רכב שטח לראשונה, אחרי שנים שאתם חולמים על זה, כשבוע לפני שהאשה היקרה ילדה, ולכן בטח לא הספקתם לטייל איתו הרבה, ועוד יותר בטח לא הספקתם לטייל עם האישה באוטו (כי היא עסוקה בלהניק ובלישון); עכשיו נניח שפתאום מזדמן לכם יום חופש מהעבודה, והילד הגדול בגן, ולאשתך ולך בא לעשות משהו ביחד, ופתאום עולה הרעיון להסובב קצת עם הגי'פ (ובמקרה זו גם עונה מקסימה - ירוק, פריחה, שמש, וכו'). אבל, אופס, יש לכם תינוקת בת חודש וחצי שלא הולכת לשום מקום, ואי אפשר ללכת לשום מקום בלעדיה. מה עושים? ובכן, ככה נראה היום שהיה לי אתמול:
6:30 - אני מתעורר (לא זוכר אם זה מספר שהונח לי על הראש (הגדול, בן 3, רצה שאקרא לו. זה שנחרתי בעיניים עצומות לא הפריע לו לחשוב שאני כשיר לגמרי לקריאת סיפורים. מעניין - לילדים אין כמעט את שלב האפיפות. הם מתעוררים ועוברים ל mode של פול-גז תוך שניות), או שזה היה "מאמי, אתה יכול להחליף לה? היא עשתה קקי"). בכל מקרה, התעוררתי.
7:00-8:00 - אני עסוק בלהחזיק תינוקת לא נינוחה, תוך נסיונות לרוקן את שלפוחית מכל הלילה, קצת לנקות את הקרומים מהעיניים, ולשתת כוס מים. אשתי עסוקה בלנהל את הגדול, כשהמטרה היא להניע אותו לצאת מהבית, כדי שיגיע לגן.
8:30 - אשתי חזרה מהגן, בלי הילד כמובן. שקט... אה, בעצם לא: יש גם תינוקת בבית. והיא לא רוצה לרדת מהידיים.
9:00 - אנחנו מחליטים לנסות לצאת, לראשונה ביחד, לסיבוב בשדות עם הג'ימני החדשה שלנו
9:30-10:00 - אני מארגן את האוטו. דואג שהכל יהיה מאובטח (מילא שהמקוש יעוף עלי, אבל על תינוקת רכה?), מכין פק"ל תה (אם בכלל נטרח לפרוק רגלית בשטח ולשבת על האדמה. מתחילה העונה החמה והשדות מלאים קרציות. מילא קרציות עלינו, אבל על התינוקת? לא טוב.)
10:00-10:30 - מתקין סלקל באוטו, במושב האחורי, לא כי לא נטרלתי את הכרית אויר נוסע בגימני, אלא כי איזה מין יום כיף זה יהיה אם אשתי תשב מאחורה? שהתינוקת תהיה מאחורה!. א-מה-מה: אני מגלה שהג'ימני יותר קטן ממה שחשבתי. חגורת הבטיחות מאחורה בקושי, אבל בקושי, מצליחה להקיף את הסל קל המפואר שרכשנו. בקושי, אבל הצלחתי. עכשיו נשאר רק לצאת מהבית.
10:45 - נכנסים לאוטו. אאוץ' - זוכרים את הסלקל? התקנתי אותו מאחורי המושב שלי, כי במושב שמאחורי הנוסע מותקן דרך קבע כסא הבטיחות של הגדול. ומה גיליתי? שעכשיו אני לא יכול לקחת את המושב שלי אחורה עד הסוף. אם אתם כמוני, 1.85, זה משמעותי.
10:50 - יצאנו לדרך.
נסענו ממצפה הראל ללטרון, קצת מעברי בוץ, קצת אבנים, לא משהו משמעותי. עדיין, אני הכי רגוע בעולם על הגז, שהקטנה מאחורה לא תקפוץ יותר מדי (ובכל קפיצה אני חושב על נזק בלתי הפיך שאולי אני גורם לגוף הקטן הזה), וכל הזמן אני חושב לי שני דברים:
1. השתגעתי? מה אני עושה בשטח עם ילדה בת חודש וחצי?
2. איך אסביר את מה שאני עושה עכשיו, למי שיבוא לחלץ אותי במקרה ואתקע? הרי זה נראה כחוסר אחריות משווע.
בסופ"ש נהנינו. התינוקת ישנה, לא נתקענו, ראינו פריחה מקסימה ושדות, שתינו תה בלטרון. יום כיף, לא?
הרי - זה היה או לעשות את זה ככה, או לא לעשות בכלל, ולחכות שהקטנה קצת תגדל. אבל עכשיו הפריחה, ועכשיו ירוק בחוץ, ועכשיו דיגדג לנו להסתובב.
לחיי ההנאות הקטנות.
נניח שקניתם רכב שטח לראשונה, אחרי שנים שאתם חולמים על זה, כשבוע לפני שהאשה היקרה ילדה, ולכן בטח לא הספקתם לטייל איתו הרבה, ועוד יותר בטח לא הספקתם לטייל עם האישה באוטו (כי היא עסוקה בלהניק ובלישון); עכשיו נניח שפתאום מזדמן לכם יום חופש מהעבודה, והילד הגדול בגן, ולאשתך ולך בא לעשות משהו ביחד, ופתאום עולה הרעיון להסובב קצת עם הגי'פ (ובמקרה זו גם עונה מקסימה - ירוק, פריחה, שמש, וכו'). אבל, אופס, יש לכם תינוקת בת חודש וחצי שלא הולכת לשום מקום, ואי אפשר ללכת לשום מקום בלעדיה. מה עושים? ובכן, ככה נראה היום שהיה לי אתמול:
6:30 - אני מתעורר (לא זוכר אם זה מספר שהונח לי על הראש (הגדול, בן 3, רצה שאקרא לו. זה שנחרתי בעיניים עצומות לא הפריע לו לחשוב שאני כשיר לגמרי לקריאת סיפורים. מעניין - לילדים אין כמעט את שלב האפיפות. הם מתעוררים ועוברים ל mode של פול-גז תוך שניות), או שזה היה "מאמי, אתה יכול להחליף לה? היא עשתה קקי"). בכל מקרה, התעוררתי.
7:00-8:00 - אני עסוק בלהחזיק תינוקת לא נינוחה, תוך נסיונות לרוקן את שלפוחית מכל הלילה, קצת לנקות את הקרומים מהעיניים, ולשתת כוס מים. אשתי עסוקה בלנהל את הגדול, כשהמטרה היא להניע אותו לצאת מהבית, כדי שיגיע לגן.
8:30 - אשתי חזרה מהגן, בלי הילד כמובן. שקט... אה, בעצם לא: יש גם תינוקת בבית. והיא לא רוצה לרדת מהידיים.
9:00 - אנחנו מחליטים לנסות לצאת, לראשונה ביחד, לסיבוב בשדות עם הג'ימני החדשה שלנו
9:30-10:00 - אני מארגן את האוטו. דואג שהכל יהיה מאובטח (מילא שהמקוש יעוף עלי, אבל על תינוקת רכה?), מכין פק"ל תה (אם בכלל נטרח לפרוק רגלית בשטח ולשבת על האדמה. מתחילה העונה החמה והשדות מלאים קרציות. מילא קרציות עלינו, אבל על התינוקת? לא טוב.)
10:00-10:30 - מתקין סלקל באוטו, במושב האחורי, לא כי לא נטרלתי את הכרית אויר נוסע בגימני, אלא כי איזה מין יום כיף זה יהיה אם אשתי תשב מאחורה? שהתינוקת תהיה מאחורה!. א-מה-מה: אני מגלה שהג'ימני יותר קטן ממה שחשבתי. חגורת הבטיחות מאחורה בקושי, אבל בקושי, מצליחה להקיף את הסל קל המפואר שרכשנו. בקושי, אבל הצלחתי. עכשיו נשאר רק לצאת מהבית.
10:45 - נכנסים לאוטו. אאוץ' - זוכרים את הסלקל? התקנתי אותו מאחורי המושב שלי, כי במושב שמאחורי הנוסע מותקן דרך קבע כסא הבטיחות של הגדול. ומה גיליתי? שעכשיו אני לא יכול לקחת את המושב שלי אחורה עד הסוף. אם אתם כמוני, 1.85, זה משמעותי.
10:50 - יצאנו לדרך.
נסענו ממצפה הראל ללטרון, קצת מעברי בוץ, קצת אבנים, לא משהו משמעותי. עדיין, אני הכי רגוע בעולם על הגז, שהקטנה מאחורה לא תקפוץ יותר מדי (ובכל קפיצה אני חושב על נזק בלתי הפיך שאולי אני גורם לגוף הקטן הזה), וכל הזמן אני חושב לי שני דברים:
1. השתגעתי? מה אני עושה בשטח עם ילדה בת חודש וחצי?
2. איך אסביר את מה שאני עושה עכשיו, למי שיבוא לחלץ אותי במקרה ואתקע? הרי זה נראה כחוסר אחריות משווע.
בסופ"ש נהנינו. התינוקת ישנה, לא נתקענו, ראינו פריחה מקסימה ושדות, שתינו תה בלטרון. יום כיף, לא?
הרי - זה היה או לעשות את זה ככה, או לא לעשות בכלל, ולחכות שהקטנה קצת תגדל. אבל עכשיו הפריחה, ועכשיו ירוק בחוץ, ועכשיו דיגדג לנו להסתובב.
לחיי ההנאות הקטנות.