PDA

צפייה בגרסה מלאה : הפילוסופיה הרביעית ,קיץ 66 מה שבא אחריו, ושאר קריאה מומלצת.



BackDoorMan
03-01-12, 10:52
נראה לי אקטואלי יותר מתמיד
פרק 24 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=498558&TypeID=1&sid=126) יאללה, מלחמה!

פרק 25 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=501350). מלחמת שלום הגליל
.
פרק 26 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=502833&TypeID=1&sid=126)השפן של המרד

(http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=502833&TypeID=1&sid=126)פרק 27 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=504484&TypeID=1&sid=126)שלטון הטרור בירושלים
.
פרק 28 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=508105) האיש שהציל את העם היהודי

אם יהיה ענין אמצא את שאר הפרקים.

Tourist
03-01-12, 12:36
מעניין מאוד.
קראתי את המקור (המתורגם כמובן) במלואו אבל העיבוד של הכתבות שהבאת מצויין והרבה יותר ברור.
אשמח לקבל את כל הפרקים.

BackDoorMan
03-01-12, 15:28
יש 29 פרקים, מכל פרק באופן מוזר ביותר הוצב לינק רק לפרק הקודם,
כלומר אתה יכול להתחיל מפרק 29 לפתוח 28 חלונות מהלינקים לפרקים הקודמים ולקרוא באופן כרונולוגי.

מבוא.
תולדות עם ישראל מתחילתו ועד חורבן בית ראשון במכה אחת.
(http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=395605&sid=126) פרק 1 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=396878&TypeID=1&sid=126)
גלות בבל, עליית כורש והחזרה ליהודה.
פרק 2 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=398346&TypeID=1&sid=126)המהפיכה היהודית של עזרא הסופר.
פרק 3 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=399957&TypeID=1&sid=126) הפילוג שהביא התנ"ך.
פרק 4 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=403624&TypeID=1&sid=126) היהודים מתפזרים לכל עבר.
פרק 5 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=405605&sid=126)התייוונות היהדות.
פרק 6 (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=407018&TypeID=1&sid=126)מזימות הכהן הגדול.

המשך יותר מאוחר.

BackDoorMan
03-01-12, 23:04
"

פרק 29 ואחרון, המרד הגדול (http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=514312).
מעלילות הפרק הקודם:

בשלב זה יש לנו בירושלים את נאמני שמעון בר-גיורא ששולטים ברוב העיר, את נאמני יוחנן מגוש חלב שמתבצרים בחלק מהר הבית, את נאמני אלעזר בן שמעון שמתבצרים בחלק אחר, ואת ההמון הכללי שמוריד את הראש כדי שאף קנאי לא יחליט שהם בוגדים. יש בירושלים עוד אלמנט אחד, שרידי הקיצוניים שבמופרעים, הפונדמנטליסטים של "הפילוסופיה הרביעית", שלא מכירים בשום סמכות ארצית והורגים במי שבא להם על תקן מגיפה אקראית בעיר.

המגיפה הזו גם אחראית, לדעת רוב החוקרים, למעשה הטירוף הגדול ביותר בכל אורגיית אובדן השפיות הזו: שריפת מחסני המזון של ירושלים. לירושלים היו מחסני מזון אדירים, שיכלו להספיק לפחות לשלוש שנות מצור. מישהו החליט לשרוף אותם. על פי רמזים ביוסף ובתלמוד, ההשערה של רוב החוקרים היא שאנשי "הפילוסופיה הרביעית" שרפו את המחסנים כדי להכריח את הנצורים לצאת מהחומות ולהתעמת עם הרומאים -העדיפים לאין שיעור בסוג כזה של לחימה – בשדה הקרב הפתוח. אם רק נעשה את זה, אמרו המשוגעים המזיקים הללו, אלוהים יגלה את כוחו ויגמול לנו על הפגנת האמונה הלא רציונלית בתכלית הזו. בכל מקרה, אוכל כבר לא היה, והספירה לאחור של ירושלים עברה להילוך גבוה.

כשטיטוס הטיל מצור, התנהגו סיעות המורדים השונות כילדים ששומעים את האוטו של ההורים בחניה. הם התעוררו מהחרפנה, הפסיקו לזרוק אחד על השני את הוואזות והקריסטלים של אמא והתאחדו למגננה מפתיעה באיכותה. על החודשים האחרונים והנואשים בירושלים הנצורה .

"
מספר זה של לוחמים יהודים היה זהה בערך לזה של כוח המצור הרומאי, אבל לרומאים הייתה יכולת בלתי מוגבלת להביא הן אספקה והן כוחות חדשים, ואילו מן הנצורים נמנעו שני הדברים גם יחד. עובדה זו הפכה את תוצאה העימות לידועה מראש – לכל מי שחיפש את התשובה על פני האדמה, ולא מעבר לה.

אבל הכוחות היהודים, כידוע, שמו את מבטחם בכוחות שמעבר לעולם הזה, ואחרי שהם הפסיקו להשחית כוחות במאבקים פנימיים, זה גם הביא לתוצאות די מרשימות. יריית הפתיחה הייתה כשהרומאים עדיין עסקו בהקמת המחנות ומתקני המצור סביב העיר. גיחה מסיבית של לוחמים מתוך החומות זרעה מהומה אדירה בקרב הכוח הרומאי, וכמעט עלתה לו במפקד. רק מפגן גבורה אישי מרשים של טיטוס הציל אותו ממוות, ובסופו של דבר הצליחו הרומאים להדוף את כוח הפשיטה חזרה לתוך העיר ולהשלים את ההכנות לחניקה איטית של העיר.

אולם בזאת לא נגמרו מפגני הגבורה של הלוחמים היהודים. האמונה המוחלטת שלהם בכך שבסוף האל בכבודו ובעצמו יתערב ויטה את הכף לטובתם, הייתה כה חזקה ומרשימה, עד שההיסטוריון הרומאי דיו קסיוס מספר על חיילים רומאים שערקו לצד היהודי, מתוך אמונה שניצחונם נגזר משמיים. בנוסף, מספר קסיוס על חרדה שפשטה בכוח הרומאי מפני תקיפת בית המקדש היהודי, לו יוחסו תכונות מאגיות.

כל זה מעורר מחשבות נוגות, לגבי מה יכול היה להיות אם לוחמים כה אמיצים, נחושים ואפילו יעילים כשהתחשק להם, היו מתאחדים מההתחלה, ולא טובחים זה בזה עד הרגע האחרון כמעט. בסוף, כמובן, זה לא באמת עזר. מלחמות מנצחים בשטח, תוך ניצול התנאים - פיזיים ואנושיים כאחד - ולא בהתעלמות פנאטית משני אלה. יהודה המכבי ואחיו יונתן, שהיו פטריוטים ו"קנאים לתורת ישראל" לא פחות מיוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא או כל אחד אחר מכסילי המרד הגדול, הראו איך עושים את זה. אבל החשמונאים הרי אף פעם לא היו מספיק טובים בשביל הרבנים ותלמידיהם, אז למה שייקחו מהם דוגמא?"

Tourist
04-01-12, 00:22
תודה רבה !
אבל אל תטרח כל כך - זו עבודת נמלים. אני אקרא פרק פרק ואתקדם עם הקישורים.

BackDoorMan
07-01-12, 00:58
קח בחשבון שאין לפעמים לינקים לפרק הקודם ויש להתחקות דרך גיגול.

וקריאה מומלצת אחרת :

זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית. (http://www.e-mago.co.il/e-magazine/amalek.html)
וכמעט כל מה שיש לפיזיקאי אבשלום אליצור (http://a-c-elitzur.co.il/site/siteHomePage.asp) לומר בכל תחום מרתק.

ציטוט:
"עתה, כשחמישים מיליון בני-אדם כבר בין המתים ומבעד לשלג המפשיר בוקעת צחנת הגופות בין ההריסות ברחבי גרמניה, נחפז ה"אמן" עדין הנפש לסיים את הכתבת הצוואה. רעם תותחי הרוסים כבר נשמע היטב מאזור גן החיות של ברלין, מרחק כמה רחובות מהבונקר, אבל אפילו עתה לא היה היטלר מסוגל להבין איך מעזים חייליו להעדיף את חייהם על פני "מות גיבורים". הוא דרש ממפקדי שלושת הכוחות המזוינים לחזק בכל האמצעים האפשריים את רוח ההתנגדות של חיילינו באמונה הנציונאל-סוציאליסטית תוך הדגשה מיוחדת על העובדה שאני עצמי, מייסד התנועה ויוצרה, מעדיף מוות על התפטרות או אפילו כניעה. הלוואי ובעתיד תהיה זו שאלת כבוד אצל קציני הצבא הגרמני, כפי שזה כבר אצל הצי שלנו, שכניעת מחוז או עיר לא באה בחשבון וכי בראש ובראשונה חייבים המפקדים לתת דוגמה מזהירה של מסירות נאמנה לחובה עד המוות (1, 924).לא עוד האמין כי בני עמו הם גזע האדונים. אדרבא, הוא הגיע למסקנה כי גם הגרמנים חייבים להיכחד וכי העם הרוסי הוא שיהיה הגזע השליט (4, ע' 231). ורק בדבר אחד לא שינה את דעתו. הנה, אלה המילים שבהן נפרד היטלר מהעולם:

היהדות היא האשמה האמיתית במאבק רצחני זה! לא העלמתי מאיש את העובדה כי בזו הפעם לא רק מיליוני ילדים אירופים מבני האומות האריות ימותו ברעב, לא רק מיליוני גברים בוגרים ימצאו את מותם ולא רק מאות אלפים של נשים וילדים יישרפו חיים בערים בעוד הפצצתם למוות נמשכת באין מפריע, מבלי שהאשם האמיתי משלם על פשעו, אף כי בדרכים אנושיות יותר. יותר מכל אני משביע את ההנהגה ואת האומה ונאמניה לדבוק בכל מאודם בחוקי הגזע ולהתנגד ללא פשרה למרעילה העולמית של כל העמים, היהדות הבינלאומית ([10] (http://www.e-mago.co.il/e-magazine/amalek.html#_edn10), ע' 166).
כמעט לכל אדם העומד להתאבד, אפילו כשהוא מצהיר שכבר לא איכפת לו משום דבר, נשאר משהו שהוא רוצה לדאוג לו אחרי מותו. כמי שבילה שעות רבות בקריאת מכתבי מתאבדים התרגלתי לחפש בקשות שכיב מרע כאלה, שמהן ניתן ללמוד איך למשוך את המתאבד חזרה אל החיים ([11] (http://www.e-mago.co.il/e-magazine/amalek.html#_edn11)). איך לתאר את מה שמעורר בי מכתב הפרידה של היצור הזה, שבקשתו האחרונה היא להמשיך בהשמדת היהודים?
אבל מטורפים ומתאבדים קיימים לאלפים בעולמנו. לא זה הדבר שהדעת כל כך מתקשה לתפוס כאן, אלא העובדה שהאיש הזה לא היה לבד. כי בעוד הוא מכתיב את צוואתו התנהלו מחזות בל ייאמנו על אדמתה המתכווצת של גרמניה. אפילו בימים הללו, סוף אפריל 1945, הוצעדו אסירים יהודים ממחנות הריכוז שלהם ל… לאן? לשום מקום! ממש כמו הפיהרר, שעד נשימתו האחרונה ניזון משנאת היהודים, כך גם רבים מחייליו, שסכנת המוות כבר ריחפה מעל ראשיהם, היו עסוקים במונוטוניות בהולכת היהודים סחור-סחור מהמחנות שעמדו ליפול בידי בעלות הברית. גופות המוזלמאנים נפלו על ימין ועל שמאל, כשהשומרים יורים בנחשלים. בכמה עיירות ניסו אנשים להגיש להם מרק ולחם, אבל השומרים איימו להרגם. גרמנים אחרים התנדבו לסייע לשומרים בלכידת היהודים שברחו ובהריגתם. שומרי אחת הצעדות האלה אפילו קיבלו הוראה תקיפה מהימלר, שהיה באותה עת בעיצומו של משא ומתן עם האמריקאים, להפסיק את מעשי הטבח ולנהוג ברחמים באסירות היהודיות שאותן היו מצעידים למוות. לשווא. חיילים גרמנים הפרו פקודות ובלבד שיוכלו להמשיך להרוג יהודים! אפילו ב-7 במאי –כשגרמניה כולה כבר כבושה – יצא לדרכו עוד מסע מוות. נקל להבין מדוע, מול חזיון הביעותים הזה, גולדהגן פשוט מרים ידיים:
כיצד יש להבין את האירועים שהתרחשו במצעד המוות מהלמברכטס ובמצעדי המוות בכלל? מדוע הוליכו הגרמנים את היהודיות מהלמברכטס במצעד משונה זה שהוביל לשום מקום? מדוע נשארו עם היהודיות והוסיפו להרוג ולענות אותן עד הרגע האחרון, אף כי גורל המלחמה כבר נחרץ, וברור היה ששיטוטיהם חסרי התכלית לא ישפרו בכלום את מצבה של גרמניה? מדוע לא ויתרו על משימה חסרת טעם זו, במקום להסתכן בנפילתם בשבי? כיצד הבינו ופירשו בעצמם את הדברים הללו? (10, ע' 340).
הנה, לא רק היטלר; חלקים גדולים מהעם הגרמני היו אחוזי תאוות רצח שהייתה חזקה אף יותר מרצון החיים. מול דיבוק בלתי נתפס זה השאלות של גולדהגן הן בעליל רטוריות. ובכל זאת, בעבור הזעם, הפלצות וחוסר האונים, נותר הרצון להבין: למה? מהיכן השנאה האינסופית הזאת, שנאה שאינה תלויה בדבר, ההופכת, במקרים קיצוניים, לתכלית חייו של השונא?
תשובה לשאלה זו אבקש בעמודים הבאים לא בנבכי נפשם של היטלר ועושי דברו, אלא באמצעות תופעה מטרידה מתולדות העם היהודי: התנ"ך מציג את המקרה הראשון בהיסטוריה שבו הוכרז עם שלם – מעצם לידתו, מטבע ברייתו ובאשר יהיה – כבן-מוות. אישית, אשמח מאוד אם תחשוף הארכיאולוגיה באחד הימים עדות קדומה יותר לרעיון הג'נוסייד ובכך תסיר מעל עמי את זכות היוצרים המיותרת הזאת. אבל עד אז, המצווה להשמיד את העם העמלקי היא יצירה ייחודית של עם שהיה בעצמו קורבן לרצח-העם הגדול ביותר בדברי ימי האדם. אחרוני ניצולי השואה הזאת עוד מהלכים בינינו (ויקרים מאוד ללבי), ומדרך הטבע ההשוואה אינה קלה. אבל ההקבלה בין שנאת היהודים לעמלק לבין שנאת הנאצים ליהודים אומרת – נכון יותר, תובעת – דרשני.
התופעה השנייה שבה אעסוק היא יותר קוריוז תרבותי, אפילו קצת משעשע, מאשר בעיה היסטורית כואבת, ועניינה התיעוב שחש היהודי כלפי החזיר. יצור נפוץ למדי, גם אם דוחה מבחינת הרגלי הניקיון שלו, נכלל כבדרך אגב בין החיות האסורות לאכילה במקרא. והנה, מאזכור סתמי זה הלך תיעובם של היהודים כלפי החזיר והתעצם מדור לדור עד שאכילת חזיר הפכה סמל ומשל לכל חטא. עד היום, מכירת בשר חזיר היא עילה נפוצה בישראל לסכסוכים בין דתיים וחילוניים.
לשתי השנאות, שנאת העם ושנאת החיה, מאפיין משותף: אף על פי שהשונא מנדב שפע נימוקים לשנאתו, הם פשוט לא משכנעים. הם אינם לקוחים מהמציאות הקונקרטית אלא ממציאות מטפיזית כלשהי, מעולם הדת והמיסטיקה. ובכל זאת, בשני המקרים, זו שנאה חזקה דיה כדי לדחוף אנשים למעשים קיצוניים מאוד. להלן אשתמש במונח "שנאה מטפיזית" לציון שנאה כזאת. לתופעה זו שייכת הגזענות לצורותיה, וכן ניתן למצוא יסודות של שנאה מטפיזית גם בפשיזם, בפנאטיות הדתית, הפוליטית והאינטלקטואלית, בשוביניזם המיני ובכל צורה של חוסר סובלנות."