מאיר אלוני
26-07-13, 10:35
כתבה בגלובס : http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000865611#fromelement= hp_firstarticle
ג'יפ יוקרתי "גרנד צ'ירוקי" ב-100 אלף שקל בלבד
הנה מייל שקיבלנו מאחד מהקוראים שלנו בסוף השבוע שעבר:
"אני נמצא כרגע בניו יורק, בטיול עם המשפחה, ורוצה להפנות את תשומת לבך לשני דברים מקוממים. האחד, נושא המע"מ. בכל קנייה, ואני מדגיש - בכל קנייה, גם אם קנית כמה עוגיות במאפייה, מפרידים ללקוח את המע"מ מהמחיר. כך הצרכן יודע מה חלקה של המדינה בכל קנייה ומה עובר לקופת המדינה בכל רכישה. במדינה כמו שלנו, עם מע"מ אסטרונומי בשיעור של 18%, חייבים להפריד את המע"מ מכל קנייה, כדי שהציבור יבין טוב יותר מה גובה המסים העקיפים שהוא משלם למדינה, מסים שגורמים לכל בית אב להתרושש. אני רוצה לראות איך הציבור יגיב כשהוא יראה על המדף נעל שעולה, לדוגמה, 200 שקל ורק כשיגיע לקופה יבקשו ממנו 236 שקל. כרגע הקמעונאים משרתים את האינטרסים של המדינה, מגלמים את המע"מ במוצר, עושים שירות נהדר למשרד האוצר ומוציאים לעצמם שם של גנבים, יקרנים ושאר ירקות... למה קמעונאי צריך לגלם במחיר משהו שהוא לא שלו?
"הנושא השני הוא נדוש, אבל תמיד מקומם מחדש, ואני מתכוון למחירי כלי הרכב בישראל. ג'יפ מסוג 'גרנד צ'ירוקי' בישראל נחשב רכב יוקרה ומנקר עיניים בגלל תג המחיר שלו, משהו כמו 270 אלף שקל לדגם הזול ביותר. גיסי לקח את הרכב הזה בניו יורק בעסקת ליסינג. שים לב למחיר: 100 דולר מקדמה, והשאר ב-36 תשלומים של 290 דולר (כ-1,000 שקל מדי חודש). בסוף תקופת הליסינג מחזירים את הרכב ולוקחים חדש באותם תנאים. אם חפצת ברכישת הרכב, זה יעלה לך כ-30 אלף דולר (כ-108 אלף שקל). האמת? לי ולחבריי נמאס מהמדינה פה. אנשים חושבים שאם הם מרוויחים 15 אלף שקל ברוטו ומקבלים 11 נטו אז הם שילמו 4,000 שקל למדינה ובזה סיימו. לך תסביר להם שמה-11 נטו שנשאר להם הם משלמים עוד 30% מס עקיף..."
מי מטרפד את המע"מ הדיפרנציאלי
המייל של הקורא משקף בסך הכול את הלך הרוח של רבים: יקר פה, יוקר המחיה פה מעצבן לעומת מדינות רבות בעולם, ולא מעט משפחות עסוקות במעין מלחמת הישרדות. למה יקר פה, מי בדיוק אשם, אם יש בכלל אשם, והאם כל זה רק פופוליזם של מומחים לקיטורים שמוציאים קיטור נון-סטופ ברשתות החברתיות, בתהליך הכי דמוקרטי שהתרחש מאז ומעולם? לאנשים אמנם יש נטייה טבעית לקטר, אבל ממש לא מדובר בפופוליזם, כי מדי יום, מדי חודש ומדי שנה יותר ויותר אזרחים מרגישים שהכלכלה, הממשלות והשיטה בכללותה אינן עובדות לטובתם או אינן משרתות אותם, והם כועסים בצדק. כאשר הם גם מרגישים או מבחינים שחבורה מצומצמת מאוד צוברת עושר מופלג, חלקה באמצעים לא ממש כשרים, ואם הם כשרים אז הם לא ממש מריחים טוב, הטינה כלפי השיטה או כלפי העשירים או כלפי הממשלות צוברת תאוצה.
המייל שקיבלנו מפרט שתי בעיות של יוקר מחיה, שתיהן באחריות מלאה של הממשלה. האחת היא המע"מ, ואחרת היא המסים הכבדים בשוק הרכב. הציבור נוטה לשכוח זאת, אבל חלק לא קטן מהמחיר הסופי של המוצר הוא מס כבד של הממשלה (מע"מ), והרשתות הקמעונאיות בסך הכול מתפקדות כגובה של המדינה. ממוצע המע"מ ב-OECD על מוצרי מזון עומד על אחוזים בודדים (כ-5%), ורק בישראל פיתחו באוצר אנטי אובססיבי למע"מ דיפרנציאלי, שיכול להקל במשהו את יוקר המחיה. כמובן, יש עסקים חזיריים, אבל גם צריך להבין את הלחץ המופעל עליהם מלמטה: כלומר, הם משתמשים בדלק, בכלי רכב, בחשמל ובשירותי עירייה (ארנונה), שגם עליהם יש מסים כבדים ומע"מ. כל זה מגולגל על הצרכן.
העניין השני שהעלה הקורא הוא המסים הכבדים על כלי הרכב. למרות הכרזותיו ואיומיו של שר התחבורה ישראל כ"ץ "להיכנס" ביבואני הרכב, הוא מתעקש שוב ושוב לשכוח, במקרה או לא, שהאשמה העיקרית היא של המדינה. אותו ג'יפ גרנד צ'ירוקי שמיובא לארץ "נהנה" ממסי קנייה גבוהים של יותר מ-80%, ממע"מ גבוה, מהובלה וממס גם על רכיב ההובלה. תוסיפו כמובן את הקופון של היבואן, והופ - 270 אלף שקל בשביל חתיכת ג'יפ שבארה"ב עולה פחות ממכונית משפחתית בישראל.
מי נושא בנטל המסים הישירים בישראל
מדינה, כל מדינה, חייבת שיהיו לה הכנסות ממסים בשביל לממן את שירותי הבריאות, החינוך, הרווחה והפיתוח. השאלה הגדולה היא, כמובן, מי נושא בעיקר הנטל של המס (לפחות הישיר) ומי מתחמק ממנו.
תחושות הכעס, התסכול והמרמור על חוסר האיזון הזה משתקפים היטב במספרים המופיעים בדוחות הרשמיים של מינהל הכנסות המדינה באוצר על חלוקת עוגת ההכנסות והמיסוי הישראלית. ניתן לחלק את האוכלוסייה העובדת בישראל לשלוש קבוצות: הראשונה היא האוכלוסייה השקופה לחלוטין, אוכלוסיית השכירים שנתוני ההכנסות שלהם גלויים ומועברים על ידי המעסיקים לרשויות המס. זו האוכלוסייה העיקרית. האוכלוסייה השנייה, השקופה למחצה, היא העצמאים. נתוניה אמנם עוברים למערכת המס, אבל כנראה לא באופן מלא. יסלחו לנו העצמאים על ההכללות, אבל התמונה ברורה מאוד: יש לא מעט המסתירים לא מעט מהכנסותיהם.
האוכלוסייה השלישית, הלא-שקופה לחלוטין, היא של מעלימי המס. סוד די גלוי הוא שהיקף הכלכלה השחורה בישראל מגיע ליותר מ-20% ואף נושק ל-25% מהתמ"ג. כלומר, קרוב ל-170-200 מיליארד שקל מתגלגלים במשק בלי שהמדינה מצליחה לשים עליהם את ידיה. ההשוואות העולמיות אינן מחמיאות כלל: אנחנו קרובים יותר לארגנטינה, לאיטליה, ליוון ולטורקיה ורחוקים מאוד ממדינות כמו שווייץ, ארה"ב, יפן ובריטניה (8%-12% בלבד מהתמ"ג). הכלכלה השחורה העצומה הזאת, רבע מהכלכלה הרשמית, מתורגמת לאובדן הכנסות ממסים בהיקף ע צום של כ-20-30 מיליארד שקל בשנה, 10%-15% מסך הגבייה הנוכחית (נחמה פורתא: מעלימי המס לפחות משלמים חלק ממנו באמצעות המיסוי העקיף). תיכף נראה מי משלם את מחיר ההעלמות האדירות הללו.
נתוני מינהל הכנסות המדינה האחרונים התבססו על המספרים של 2008, שקודמו בחלקם לערכים של 2011. הם כוללים כ-2.866 מיליון שכירים (האוכלוסייה השקופה) וכ-438 אלף עצמאים, כולל מנהלי חברות. כל אלו יצרו הכנסות ברוטו של כ-410 מיליארד שקל והעבירו למדינה מסים ישירים בהיקף של כ-85 מיליארד שקל - כ-55 מיליארד שקל ממס הכנסה וכ-30 מיליארד שקל מדמי ביטוח לאומי ומס בריאות. שיעור המס הממוצע, אם כן, עמד על קצת יותר מ-20%. שיעור מס הכנסה מתוכו עמד על כ-13%, והשאר, 7%, ביטוח לאומי ומס בריאות. באוצר משתמשים בדרך כלל בנתונים הללו כדי להוכיח לנו שהמיסוי הישיר בישראל הוא נמוך. כן, הוא אכן נמוך, אבל רק לכאורה ולמראית עין, כי המיסוי הישיר הוא רק חלק מהתמונה. הנה כמה מספרים שיבהירו אותה:
52.3% - זה שיעור היחידים (שכירים ועצמאים) הנמצאים מתחת לסף המס, לעומת 49.7% ב-2011 ו-51.2% ב-2010. זו תמונת מצב עצובה, המעידה מצד אחד על רמת השכר הדי עלובה בישראל, ומצד אחר על מנגנון ההטבות של נקודות הזיכוי. סף המס הנמוך ביותר הוא כ-4,800 שקל לגבר וכ-5,700 לאישה ללא ילדים, והוא מגיע לכ-11 אלף שקל לאם לארבעה ולאב לשני פעוטות (עד גיל 3). חשוב להדגיש: מדובר במס הכנסה בלבד. אלה שאינם מגיעים לסף המס משלמים מסי בריאות ודמי ביטוח לאומי (לרוב 12% מהשכר), וכמובן מסים עקיפים בשפע (מע"מ וכדומה). הנתון המפתיע לכאורה הוא ששיעור העצמאים הנמצאים מתחת לסף המס בשלוש השנים האחרונות עמד על כ-33%-35%. (אתם מאמינים לזה? לכן קראנו לאוכלוסייה הזאת שקופה חלקית).
17% מאוכלוסיית היחידים, המורכבת ברובה משכירים, שילמו בשנת 2011 כ-76% מסך המסים הישירים (!), כ-84% מסך מס ההכנסה וכ-62% מסך דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות (ראו טבלה). זה המספר שמבטא בצורה הטובה ביותר את התסכול של מעמד הביניים. למעשה, השכירים בשלוש מדרגות השכר העליונות משלמים את רוב המסים הישירים בישראל, והם הנושאים בנטל המיסוי המטורף (במיוחד הישיר אבל גם העקיף) של מדינת ישראל. כך הם מתפלגים: 1.8% מהיחידים, כ-64 אלף איש בלבד, שהשתכרו כ-40 אלף שקל בחודש ויותר, ריכזו כ-13% מההכנסות ברוטו ושילמו כ-34% מסך תשלומי מס ההכנסה. חלקם של יחידים אלה בתשלומי מס בריאות וביטוח לאומי הוא כ-16% בלבד בשל הגבלת תשלומים אלה בתקרה.
כ-6% מהיחידים, שהשתכרו בין 21 אלף שקל ל-40 אלף שקל, ריכזו כ-20% מההכנסות ברוטו ושילמו כ-33% מתשלומי מס ההכנסה וכ-27% ממסי הבריאות וביטוח לאומי. והשכבה האחרונה, הנושאת בעיקר הנטל: כ-8% מהיחידים, שהשתכרו בין 14 ל-21 אלף שקל, ריכזו כ-16% מההכנסה ברוטו ושילמו 18% ממסי ההכנסה וכ-20% מתשלומי הבריאות ומסי הבריאות. זאת אוכלוסיית הפראיירים, זו האוכלוסייה שלכאורה משתכרת "היטב" אבל נושאת על גבה ומסבסדת סקטורים אחרים, בין היתר את ה"לא שקופים". כשהמדינה גובה מסים מגוונים כדי להחזיר אותם לאזרחים בשירותי בריאות, חינוך ורווחה, היא לוקחת יותר מדי מה"שקופים" כדי לשרת גם את ה"לא שקופים", וגם דברים נוספים כמו פנסיות תקציביות מנופחות.
מחיר ה"גמישות": השכר הריאלי נלחץ מטה
סוגיית השכר הריאלי במשק היא אחת הסוגיות הקריטיות בכל הדיון, אף שהיא נוטה להידחק הצדה. הנתונים הרשמיים מוכיחים שהשכר הריאלי הממוצע בעשור האחרון נותר סטטי, כלומר, השכירים נתקעו ברמת הכנסות דומה, אבל רמת ההוצאות שלהם עלתה פלאים. התוצאה: אין בכלל מושג כזה הכנסה פנויה ממוצעת. יש אוברדראפט ממוצע. המצב חמור עוד יותר אם מביאים בחשבון קבוצות עובדים חזקות המושכות את הממוצע כלפי מעלה בגלל הסכמים קיבוציים המבטיחים להן עליית שכר אוטומטית מדי שנה. כך, השכר הממוצע הריאלי של כל השאר (הרוב) נשחק בכמה אחוזים טובים בעשור האחרון.
למה זה קורה? הרי לכאורה יש במשק "תעסוקה מלאה" (לפחות לפי דוברי האוצר ובנק ישראל), כיצד ביקוש לעובדים מסתדר עם ירידה בשכר? תתפלאו, לתעלומה הזאת שותפים גם המשק הבריטי ושני כלכלנים בשם ז'ואאו פאולו פסואה וג'ון ון רנן, שעיקרי המחקר שביצעו פורסמו ב"גלובס" בחודש האחרון. המסקנה של השניים תפתיע את כל מקהלת הכלכלנים המטיפה בלהט בעד "גמישות" של שוק העבודה, שלתפיסתם תוביל ליעילות, חדשנות, שכר גבוה יותר לכלל העובדים ולמחירים נמוכים יותר לצרכנים. ובכן, לא היא. שני הכלכלנים תהו כיצד שיעור האבטלה בבריטניה החזיק מעמד יפה יחסית למשבר הכלכלי ובמקביל פריון העבודה ירד.
"האם הפכנו ליותר טיפשים", הם שואלים. לא, ממש לא. הטענה של השניים היא ששוקי העבודה הפכו ליותר גמישים. מצד אחד, אלה חדשות טובות: שוקי העבודה התאימו את עצמם בצורה מוצלחת לכלכלה המתכווצת. מצד אחר, אלה חדשות רעות מאוד לעובדים: הגמישות התבטאה בשכר, כיוון שכוח האדם בכלכלה הבריטית של היום הרבה פחות מוגן. וזה בדיוק מה שקורה בישראל: שוקי העבודה ה"גמישים" אמנם שמרו על שיעורי אבטלה נמוכים יחסית לעומק המשבר (נעזוב לרגע את הוויכוח איך מודדים אבטלה), אבל גם הרעו את מצבם של העובד ים ואת איכות העבודה. בקיצור, אולי יש מספיק עבודה לכל מי שרוצה לעבוד, אבל תנאי העבודה והשכר הולכים ומידרדרים בגלל אותה "גמישות".
"אני חושב שהלחץ על מעמד הביניים יימשך", אמר אחד הכלכלנים במחקר. "השילוב בין שינוי טכנולוגי למיקור חוץ ימשיך להוריד את השכר החציוני. השאלה היא מה אפשר לעשות... זו בהחלט תהיה שאלת המפתח ב-20 השנים הבאות". השניים ממליצים לבצע השקעות ציבוריות רחבות יותר בתשתיות, בדיור ובבתי ספר - המלצה די טריוויאלית, שספק אם הממשלות מסוגלות או רוצות לעמוד בה.
מס הדיור, המס העקיף הגרוע מכולם
ולא נשכח, לקראת סוף הטור, את המס העקיף הגרוע ביותר - גרוע יותר ממע"מ - הלא הוא מס הדיור. לא בדיוק מס עקיף בהגדרתו הרשמית, אבל המס הכי כבד והכי מכביד, שהופך את הזוגות הצעירים למשועבדים לכל חייהם. יש להם על הראש שוק דיור מטורף ובמקביל שוק עבודה "גמיש" שלוחץ על שכרם. ובעיקר יש להם ממשלה יהירה, שראש הממשלה שלה ושר האוצר שלה עסוקים בעיקר במשחקי תדמיות בארץ הלה-לה-לנד.
http://images.globes.co.il/Images/NewGlobes/Misc_2/2013/mas2.jpg
<tbody>
<tbody>
</tbody>
</tbody>
ג'יפ יוקרתי "גרנד צ'ירוקי" ב-100 אלף שקל בלבד
הנה מייל שקיבלנו מאחד מהקוראים שלנו בסוף השבוע שעבר:
"אני נמצא כרגע בניו יורק, בטיול עם המשפחה, ורוצה להפנות את תשומת לבך לשני דברים מקוממים. האחד, נושא המע"מ. בכל קנייה, ואני מדגיש - בכל קנייה, גם אם קנית כמה עוגיות במאפייה, מפרידים ללקוח את המע"מ מהמחיר. כך הצרכן יודע מה חלקה של המדינה בכל קנייה ומה עובר לקופת המדינה בכל רכישה. במדינה כמו שלנו, עם מע"מ אסטרונומי בשיעור של 18%, חייבים להפריד את המע"מ מכל קנייה, כדי שהציבור יבין טוב יותר מה גובה המסים העקיפים שהוא משלם למדינה, מסים שגורמים לכל בית אב להתרושש. אני רוצה לראות איך הציבור יגיב כשהוא יראה על המדף נעל שעולה, לדוגמה, 200 שקל ורק כשיגיע לקופה יבקשו ממנו 236 שקל. כרגע הקמעונאים משרתים את האינטרסים של המדינה, מגלמים את המע"מ במוצר, עושים שירות נהדר למשרד האוצר ומוציאים לעצמם שם של גנבים, יקרנים ושאר ירקות... למה קמעונאי צריך לגלם במחיר משהו שהוא לא שלו?
"הנושא השני הוא נדוש, אבל תמיד מקומם מחדש, ואני מתכוון למחירי כלי הרכב בישראל. ג'יפ מסוג 'גרנד צ'ירוקי' בישראל נחשב רכב יוקרה ומנקר עיניים בגלל תג המחיר שלו, משהו כמו 270 אלף שקל לדגם הזול ביותר. גיסי לקח את הרכב הזה בניו יורק בעסקת ליסינג. שים לב למחיר: 100 דולר מקדמה, והשאר ב-36 תשלומים של 290 דולר (כ-1,000 שקל מדי חודש). בסוף תקופת הליסינג מחזירים את הרכב ולוקחים חדש באותם תנאים. אם חפצת ברכישת הרכב, זה יעלה לך כ-30 אלף דולר (כ-108 אלף שקל). האמת? לי ולחבריי נמאס מהמדינה פה. אנשים חושבים שאם הם מרוויחים 15 אלף שקל ברוטו ומקבלים 11 נטו אז הם שילמו 4,000 שקל למדינה ובזה סיימו. לך תסביר להם שמה-11 נטו שנשאר להם הם משלמים עוד 30% מס עקיף..."
מי מטרפד את המע"מ הדיפרנציאלי
המייל של הקורא משקף בסך הכול את הלך הרוח של רבים: יקר פה, יוקר המחיה פה מעצבן לעומת מדינות רבות בעולם, ולא מעט משפחות עסוקות במעין מלחמת הישרדות. למה יקר פה, מי בדיוק אשם, אם יש בכלל אשם, והאם כל זה רק פופוליזם של מומחים לקיטורים שמוציאים קיטור נון-סטופ ברשתות החברתיות, בתהליך הכי דמוקרטי שהתרחש מאז ומעולם? לאנשים אמנם יש נטייה טבעית לקטר, אבל ממש לא מדובר בפופוליזם, כי מדי יום, מדי חודש ומדי שנה יותר ויותר אזרחים מרגישים שהכלכלה, הממשלות והשיטה בכללותה אינן עובדות לטובתם או אינן משרתות אותם, והם כועסים בצדק. כאשר הם גם מרגישים או מבחינים שחבורה מצומצמת מאוד צוברת עושר מופלג, חלקה באמצעים לא ממש כשרים, ואם הם כשרים אז הם לא ממש מריחים טוב, הטינה כלפי השיטה או כלפי העשירים או כלפי הממשלות צוברת תאוצה.
המייל שקיבלנו מפרט שתי בעיות של יוקר מחיה, שתיהן באחריות מלאה של הממשלה. האחת היא המע"מ, ואחרת היא המסים הכבדים בשוק הרכב. הציבור נוטה לשכוח זאת, אבל חלק לא קטן מהמחיר הסופי של המוצר הוא מס כבד של הממשלה (מע"מ), והרשתות הקמעונאיות בסך הכול מתפקדות כגובה של המדינה. ממוצע המע"מ ב-OECD על מוצרי מזון עומד על אחוזים בודדים (כ-5%), ורק בישראל פיתחו באוצר אנטי אובססיבי למע"מ דיפרנציאלי, שיכול להקל במשהו את יוקר המחיה. כמובן, יש עסקים חזיריים, אבל גם צריך להבין את הלחץ המופעל עליהם מלמטה: כלומר, הם משתמשים בדלק, בכלי רכב, בחשמל ובשירותי עירייה (ארנונה), שגם עליהם יש מסים כבדים ומע"מ. כל זה מגולגל על הצרכן.
העניין השני שהעלה הקורא הוא המסים הכבדים על כלי הרכב. למרות הכרזותיו ואיומיו של שר התחבורה ישראל כ"ץ "להיכנס" ביבואני הרכב, הוא מתעקש שוב ושוב לשכוח, במקרה או לא, שהאשמה העיקרית היא של המדינה. אותו ג'יפ גרנד צ'ירוקי שמיובא לארץ "נהנה" ממסי קנייה גבוהים של יותר מ-80%, ממע"מ גבוה, מהובלה וממס גם על רכיב ההובלה. תוסיפו כמובן את הקופון של היבואן, והופ - 270 אלף שקל בשביל חתיכת ג'יפ שבארה"ב עולה פחות ממכונית משפחתית בישראל.
מי נושא בנטל המסים הישירים בישראל
מדינה, כל מדינה, חייבת שיהיו לה הכנסות ממסים בשביל לממן את שירותי הבריאות, החינוך, הרווחה והפיתוח. השאלה הגדולה היא, כמובן, מי נושא בעיקר הנטל של המס (לפחות הישיר) ומי מתחמק ממנו.
תחושות הכעס, התסכול והמרמור על חוסר האיזון הזה משתקפים היטב במספרים המופיעים בדוחות הרשמיים של מינהל הכנסות המדינה באוצר על חלוקת עוגת ההכנסות והמיסוי הישראלית. ניתן לחלק את האוכלוסייה העובדת בישראל לשלוש קבוצות: הראשונה היא האוכלוסייה השקופה לחלוטין, אוכלוסיית השכירים שנתוני ההכנסות שלהם גלויים ומועברים על ידי המעסיקים לרשויות המס. זו האוכלוסייה העיקרית. האוכלוסייה השנייה, השקופה למחצה, היא העצמאים. נתוניה אמנם עוברים למערכת המס, אבל כנראה לא באופן מלא. יסלחו לנו העצמאים על ההכללות, אבל התמונה ברורה מאוד: יש לא מעט המסתירים לא מעט מהכנסותיהם.
האוכלוסייה השלישית, הלא-שקופה לחלוטין, היא של מעלימי המס. סוד די גלוי הוא שהיקף הכלכלה השחורה בישראל מגיע ליותר מ-20% ואף נושק ל-25% מהתמ"ג. כלומר, קרוב ל-170-200 מיליארד שקל מתגלגלים במשק בלי שהמדינה מצליחה לשים עליהם את ידיה. ההשוואות העולמיות אינן מחמיאות כלל: אנחנו קרובים יותר לארגנטינה, לאיטליה, ליוון ולטורקיה ורחוקים מאוד ממדינות כמו שווייץ, ארה"ב, יפן ובריטניה (8%-12% בלבד מהתמ"ג). הכלכלה השחורה העצומה הזאת, רבע מהכלכלה הרשמית, מתורגמת לאובדן הכנסות ממסים בהיקף ע צום של כ-20-30 מיליארד שקל בשנה, 10%-15% מסך הגבייה הנוכחית (נחמה פורתא: מעלימי המס לפחות משלמים חלק ממנו באמצעות המיסוי העקיף). תיכף נראה מי משלם את מחיר ההעלמות האדירות הללו.
נתוני מינהל הכנסות המדינה האחרונים התבססו על המספרים של 2008, שקודמו בחלקם לערכים של 2011. הם כוללים כ-2.866 מיליון שכירים (האוכלוסייה השקופה) וכ-438 אלף עצמאים, כולל מנהלי חברות. כל אלו יצרו הכנסות ברוטו של כ-410 מיליארד שקל והעבירו למדינה מסים ישירים בהיקף של כ-85 מיליארד שקל - כ-55 מיליארד שקל ממס הכנסה וכ-30 מיליארד שקל מדמי ביטוח לאומי ומס בריאות. שיעור המס הממוצע, אם כן, עמד על קצת יותר מ-20%. שיעור מס הכנסה מתוכו עמד על כ-13%, והשאר, 7%, ביטוח לאומי ומס בריאות. באוצר משתמשים בדרך כלל בנתונים הללו כדי להוכיח לנו שהמיסוי הישיר בישראל הוא נמוך. כן, הוא אכן נמוך, אבל רק לכאורה ולמראית עין, כי המיסוי הישיר הוא רק חלק מהתמונה. הנה כמה מספרים שיבהירו אותה:
52.3% - זה שיעור היחידים (שכירים ועצמאים) הנמצאים מתחת לסף המס, לעומת 49.7% ב-2011 ו-51.2% ב-2010. זו תמונת מצב עצובה, המעידה מצד אחד על רמת השכר הדי עלובה בישראל, ומצד אחר על מנגנון ההטבות של נקודות הזיכוי. סף המס הנמוך ביותר הוא כ-4,800 שקל לגבר וכ-5,700 לאישה ללא ילדים, והוא מגיע לכ-11 אלף שקל לאם לארבעה ולאב לשני פעוטות (עד גיל 3). חשוב להדגיש: מדובר במס הכנסה בלבד. אלה שאינם מגיעים לסף המס משלמים מסי בריאות ודמי ביטוח לאומי (לרוב 12% מהשכר), וכמובן מסים עקיפים בשפע (מע"מ וכדומה). הנתון המפתיע לכאורה הוא ששיעור העצמאים הנמצאים מתחת לסף המס בשלוש השנים האחרונות עמד על כ-33%-35%. (אתם מאמינים לזה? לכן קראנו לאוכלוסייה הזאת שקופה חלקית).
17% מאוכלוסיית היחידים, המורכבת ברובה משכירים, שילמו בשנת 2011 כ-76% מסך המסים הישירים (!), כ-84% מסך מס ההכנסה וכ-62% מסך דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות (ראו טבלה). זה המספר שמבטא בצורה הטובה ביותר את התסכול של מעמד הביניים. למעשה, השכירים בשלוש מדרגות השכר העליונות משלמים את רוב המסים הישירים בישראל, והם הנושאים בנטל המיסוי המטורף (במיוחד הישיר אבל גם העקיף) של מדינת ישראל. כך הם מתפלגים: 1.8% מהיחידים, כ-64 אלף איש בלבד, שהשתכרו כ-40 אלף שקל בחודש ויותר, ריכזו כ-13% מההכנסות ברוטו ושילמו כ-34% מסך תשלומי מס ההכנסה. חלקם של יחידים אלה בתשלומי מס בריאות וביטוח לאומי הוא כ-16% בלבד בשל הגבלת תשלומים אלה בתקרה.
כ-6% מהיחידים, שהשתכרו בין 21 אלף שקל ל-40 אלף שקל, ריכזו כ-20% מההכנסות ברוטו ושילמו כ-33% מתשלומי מס ההכנסה וכ-27% ממסי הבריאות וביטוח לאומי. והשכבה האחרונה, הנושאת בעיקר הנטל: כ-8% מהיחידים, שהשתכרו בין 14 ל-21 אלף שקל, ריכזו כ-16% מההכנסה ברוטו ושילמו 18% ממסי ההכנסה וכ-20% מתשלומי הבריאות ומסי הבריאות. זאת אוכלוסיית הפראיירים, זו האוכלוסייה שלכאורה משתכרת "היטב" אבל נושאת על גבה ומסבסדת סקטורים אחרים, בין היתר את ה"לא שקופים". כשהמדינה גובה מסים מגוונים כדי להחזיר אותם לאזרחים בשירותי בריאות, חינוך ורווחה, היא לוקחת יותר מדי מה"שקופים" כדי לשרת גם את ה"לא שקופים", וגם דברים נוספים כמו פנסיות תקציביות מנופחות.
מחיר ה"גמישות": השכר הריאלי נלחץ מטה
סוגיית השכר הריאלי במשק היא אחת הסוגיות הקריטיות בכל הדיון, אף שהיא נוטה להידחק הצדה. הנתונים הרשמיים מוכיחים שהשכר הריאלי הממוצע בעשור האחרון נותר סטטי, כלומר, השכירים נתקעו ברמת הכנסות דומה, אבל רמת ההוצאות שלהם עלתה פלאים. התוצאה: אין בכלל מושג כזה הכנסה פנויה ממוצעת. יש אוברדראפט ממוצע. המצב חמור עוד יותר אם מביאים בחשבון קבוצות עובדים חזקות המושכות את הממוצע כלפי מעלה בגלל הסכמים קיבוציים המבטיחים להן עליית שכר אוטומטית מדי שנה. כך, השכר הממוצע הריאלי של כל השאר (הרוב) נשחק בכמה אחוזים טובים בעשור האחרון.
למה זה קורה? הרי לכאורה יש במשק "תעסוקה מלאה" (לפחות לפי דוברי האוצר ובנק ישראל), כיצד ביקוש לעובדים מסתדר עם ירידה בשכר? תתפלאו, לתעלומה הזאת שותפים גם המשק הבריטי ושני כלכלנים בשם ז'ואאו פאולו פסואה וג'ון ון רנן, שעיקרי המחקר שביצעו פורסמו ב"גלובס" בחודש האחרון. המסקנה של השניים תפתיע את כל מקהלת הכלכלנים המטיפה בלהט בעד "גמישות" של שוק העבודה, שלתפיסתם תוביל ליעילות, חדשנות, שכר גבוה יותר לכלל העובדים ולמחירים נמוכים יותר לצרכנים. ובכן, לא היא. שני הכלכלנים תהו כיצד שיעור האבטלה בבריטניה החזיק מעמד יפה יחסית למשבר הכלכלי ובמקביל פריון העבודה ירד.
"האם הפכנו ליותר טיפשים", הם שואלים. לא, ממש לא. הטענה של השניים היא ששוקי העבודה הפכו ליותר גמישים. מצד אחד, אלה חדשות טובות: שוקי העבודה התאימו את עצמם בצורה מוצלחת לכלכלה המתכווצת. מצד אחר, אלה חדשות רעות מאוד לעובדים: הגמישות התבטאה בשכר, כיוון שכוח האדם בכלכלה הבריטית של היום הרבה פחות מוגן. וזה בדיוק מה שקורה בישראל: שוקי העבודה ה"גמישים" אמנם שמרו על שיעורי אבטלה נמוכים יחסית לעומק המשבר (נעזוב לרגע את הוויכוח איך מודדים אבטלה), אבל גם הרעו את מצבם של העובד ים ואת איכות העבודה. בקיצור, אולי יש מספיק עבודה לכל מי שרוצה לעבוד, אבל תנאי העבודה והשכר הולכים ומידרדרים בגלל אותה "גמישות".
"אני חושב שהלחץ על מעמד הביניים יימשך", אמר אחד הכלכלנים במחקר. "השילוב בין שינוי טכנולוגי למיקור חוץ ימשיך להוריד את השכר החציוני. השאלה היא מה אפשר לעשות... זו בהחלט תהיה שאלת המפתח ב-20 השנים הבאות". השניים ממליצים לבצע השקעות ציבוריות רחבות יותר בתשתיות, בדיור ובבתי ספר - המלצה די טריוויאלית, שספק אם הממשלות מסוגלות או רוצות לעמוד בה.
מס הדיור, המס העקיף הגרוע מכולם
ולא נשכח, לקראת סוף הטור, את המס העקיף הגרוע ביותר - גרוע יותר ממע"מ - הלא הוא מס הדיור. לא בדיוק מס עקיף בהגדרתו הרשמית, אבל המס הכי כבד והכי מכביד, שהופך את הזוגות הצעירים למשועבדים לכל חייהם. יש להם על הראש שוק דיור מטורף ובמקביל שוק עבודה "גמיש" שלוחץ על שכרם. ובעיקר יש להם ממשלה יהירה, שראש הממשלה שלה ושר האוצר שלה עסוקים בעיקר במשחקי תדמיות בארץ הלה-לה-לנד.
http://images.globes.co.il/Images/NewGlobes/Misc_2/2013/mas2.jpg
<tbody>
<tbody>
</tbody>
</tbody>