מכונת הזמן

(צילומים: נמרוד מלר. המבחן פורסם במדור הרכב של עיתון הארץ)

עיתונאי אלמוני במלחמת העולם השנייה סיפר על רב"ט אמריקאי שפגש על אם הדרך, יושב ובוכה לצד גרוטאת ג'יפ מופגז. הוא ניסה לנחם את החייל שאת עצמו לפחות מילט מהפיצוץ והוא בוודאי יקבל ג'יפ חדש וימשיך הלאה. החייל ענה מבעד לדמעות: " אתה מבין, אני אהבתי את הג'יפ הזה". הג'יפ הוא המכונית האהובה ביותר בהיסטוריה. גם ללא ספק המעוטרת ביותר: במוזיאון חיל הנחתים האמריקאי בקואנטיקו,  וירגי'ניה, ניצב ג'יפ וויליס ירוק שקיבל צמד עיטורי גבורה "לב סגול" (Purple Heart)  עבור פציעות שספג במהלך התקפת הנחתים על האי גואדלקנל בשנת 1942.  למעלה מ600,000 ג'יפים זעירים שכאלו הובילו את בעלות הברית לנצחון במלחמת העולם השנייה. אלפים רבים מהם שרדו,  ונוסעים עד עצם היום הזה ברחבי העולם. אחדים נמצאים גם בארצנו הקטנה, ומתוכם המשוחזר והיפה ביותר הוא הוויליס MB מודל 1942 של אילן יוחנן.

שחר עידן ההנעה הכפולה

לא בכדי מכונה כל רכב שטח היום "ג'יפ". הג'יפ הצבאי של שנת 1942 הוא מכונית ההנעה הכפולה ההמונית הראשונה. לפני מלחמת העולם השנייה, לא היו כמעט מכוניות הנעה כפולה, לא בשוק האזרחי, ובמפתיע גם לא בשירות הצבאות. חיילים התניידו במשאיות גדולות, ברכבות, ובעיקר ברגל, כפי שעשו משחר ההיסטוריה. תפקידי הסיור, הפשיטה, והקישור עדיין מולאו על ידי הפרשים רכובי הסוסים, ובמידה מוגבלת מאד על ידי אופנוענים נועזים. הצורך בכלי רכב קטן, פשוט, עביר מאד, שיוכל לנייד כל אחד וכל דבר בכל דרך, היה אמיתי ובוער, אבל אף גנרל או מהנדס לא הצליח להגדיר אותו בדיוק, למרות הניסיונות הרבים.  בדיעבד, אנחנו יודעים שההגדרה היא מילה אחת – "ג'יפ".

הניסיונות לפתח את הרכב הבלתי ניתן להגדרה התנהלו על אש קטנה בארה"ב בין המלחמות, אבל קיבלו תאוצה בין לילה בקיץ ההיסטורי של שנת  1940. בעוד גיסות השריון של היטלר כובשים את צרפת ועתידה של אנגליה תלוי על בלימה במלחמה אווירית נואשת, החל תהליך הפיתוח שיוביל לג'יפ. מכרזי פיתוח משוגעים, לוחות זמנים בלתי הגיוניים, קורטוב תככים, תחושת לחץ אמיתית , הרבה זיעה ותעוזה הנדסית, הובילו תוך חודשים ספורים למוצר מוגמר, ג'יפ וויליס MB, או בפשטות – Jeep.

הג'יפ הוא תכנון של חברת וויליס המבוסס על הטוב שבשלושה אבי טיפוס של שלוש חברות שונות שהתחרו במכרז. הוא היה להיט ענק בקרב החיילים כבר בתחילת דרכו. כמעט ללא שינויים יוצרו עד סיום המלחמה 639,245 ג'יפים על ידי חברת וויליס ועל ידי חברת פורד כקבלן נוסף. הג'יפ השתתף החל בשנת 1942 ועד שוך הקרבות בכל זירת לחימה אפשרית: באיי האוקיינוס השקט, בערבות רוסיה (כשמקורם הקפיטליסטי מוסווה על ידי השלטונות), בפשיטות של פטרול המדבר הבריטי בצפון אפריקה, בפלישה לנורמנדי ובכיבוש ארופה מחדש. היסטוריוני ג'יפ (יש מקצוע כזה) טוענים שבכל זירה, ברגע הופעת הג'יפ, התהפך הגלגל  ובנות הברית עברו ממגננה להתקפה.  במשך המלחמה, לא היה רכב דומה לג'יפ בידי מדינות הציר, ובשנים שמייד אחרי המלחמה יצרה כל מדינה חיקוי משלה לג'יפ המקורי, וכך נוצרו המותגים הנוצצים של היום. הלנדרובר הבריטי והטויוטה לנד-קרוזר היפאני היו חיקוי בוטה של ג'יפ הMB הזעיר, שברבות השנים התפתחו והגיעו למעמדם. ראש המטה הכללי האמריקאי, הגנרל ג'ורג' ס.  מרשל, ציין אחרי המלחמה ש"הג'יפ הוא התרומה הגדולה ביותר של אמריקה ללוחמה המודרנית" – זאת אחרי שנחשפו לציבור הן מטוס הסילון והן פצצת האטום.

כאן, בסוף מלחמת העולם השנייה, מתחילה בעצם ההיסטוריה המוכרת של חברת ג'יפ, על החיילים שחזרו הביתה אחרי שנים, מאוהבים ברכב הקטן. על וויליס שרשמה את המילה Jeep  כשם מותג בצעד שיווקי גאוני, ונבלעה על ידי המצאתה שלה. היא הפסיקה לייצר מכוניות כליל, וייצרה רק ג'יפים ומכוניות שהתבססו על הג'יפ, עד שהשם וויליס נשכח והשם ג'יפ הפך לשמה הרשמי. על התאזרחות הג'יפ בתור CJ – Civilian Jeep המיוצר במקומות שונים בעולם כמעט עד עצם היום הזה. אבל אנחנו נעצור את השעון בשנת 1942, בלב הקרבות, כי לא בכל יום נקראת בדרכנו חתיכת היסטוריה – נסיעת מבחן על מכונת זמן.

מכונת הזמן

ג'יפ וויליס MB, מספר סידורי 149817 המפקד! על פי המספר המוטבע על השלדה, הוא נולד באמצע שנת 1942, איננו יודעים לאיזה צבא השתייך או באיזו זירה נלחם, אבל הוא הגיע לארצנו והתגלגל בשביליה שישה עשורים עד שמצא את ביתו הסופי בחצרו של אילן יוחנן. יוחנן, איש טכני וחובב מוטוריקה מכל הסוגים ראה בעיני רוחו את תפארת העבר החבויה בתוך גרוטאת המתכת הנוסעת שקנה,  וניגש במרץ למשימת חילוצה. לשמחתו, ג'יפ וויליס קל יותר לשחזור מרוב המכוניות – יחד עם הגרסאות האזרחיות הוא יוצר בכמויות עצומות ובמשך שנים ארוכות, ובשל הערך הנוסטלגי האדיר שלו בקרב האמריקאים, יש לו שוק חלקים ענק בכל קנה מידה. כל חלק פח, כל אביזר "אברזין" מקורי ניתן לקנייה כחדש בעשרות בתי עסק, חלקם הגדול פעילים באינטרנט. במשך חצי שנה אסף אילן מרחבי הארץ ומעבר לים הכל, החל במרכב חדש ונקי מארה"ב, דרך גג ברזנט, מכשיר קשר מקורי שאותר בגרמניה, מתקן לנעילת רובה קרבין מעל לוח המכוונים,  את חפירה וגרזן מקוריים, גלגלים חצויים שאפשרו פרוק הצמיג ונסיעה על מסילות רכבת ( ג'יפים שימשו כקטרים לעת מצוא לגרירת קרונות מטען!) ועוד. לאחר שנערמו כל החלקים על פי רשימות מדוקדקות, ניגש למלאכת ההרכבה המסובכת שארכה חצי שנה נוספת. התוצאה היא ג'יפ משוחזר ברמה מדהימה, ללא קיצורי דרך, ללא עיגולי פינות. לא סתם רכב שנראה יפה במפגש השבועי של מועדון החמש, אלא ג'יפ שכיף לנהוג בו בשטח. על מנת להדגיש את רמת הירידה לפרטים, נספר מה לא שוחזר נאמנה למקור – המצבר, מכיוון שאין להשיג היום מצברים של פעם, וווסת הטעינה, שמספק מתח של 12 וולט במקום 6 וולט כמו במקור. אילן עדיין הקפיד על המראה והסתיר את הווסת המודרני בתוך קופסת הווסת המקורי. חוטי החשמל המקוריים העבים, מצופי הבד נשארו, יחד עם הדינמו הפרימיטיבי והמתנע. זהו, כל רכיב אחר, כולל מטף הכיבוי לרגלי הנהג, נאמן למקור. יש אולי פרט נוסף שאינו נאמן למקור – איכות עבודת הצביעה, שללא ספק עולה על המקור, שצופה בשכבה דקה של צבע זול בבתי החרושת באוהיו. תוחלת החיים של ג'יפ שירד מפס הייצור ב1942 לא הייתה יותר מחדשים ספורים, כך שלא היה טעם להשקיע יותר מדי בהגנה נגד חלודה.

מאחורי ההגה

התיישבנו במושב הנהג – מסגרת ברזל ושתי כריות ספוג דקות ומלבניות. אין כוונון, בכלל, משום סוג שהוא. אין בכלל שום זכר למותרות בג'יפ הזה – אין אפילו חימום, אין ולא היו מעולם דלתות. מתחת למושב נמצא מיכל הדלק – כדי להגיע אליו מרימים את הכרית, ואת כמות הדלק בודקים באמצעות האצבע או מקל מזדמן. ההגה הענק קרוב מאד לחזה, וכמובן שגם הוא איננו מתכוונן. הנעת המנוע  מתבצעת באמצעות לחיצה עם כף הרגל על כפתור המתנע הנמצא במרכז קיר האש. הג'יפ מתעורר בלחיצה ראשונה, ומנוע הוויליס "Go Devil"  מתייצב על סיבובי סרק  למופת. המנוע הוא בעל יחס דחיסה נמוך מאד, ובמידה והמתנע כושל, ניתן לסובבו ידנית באמצעות ידית המנואלה המסופקת כציוד מקורי. אנחנו מתרגלים לדוושת המצמד הגבוהה, ויוצאים לדרך. את התחושה בנהיגה ניתן לתאר כשילוב של ג'יפ סיורM151  המוכר לכל חייל מילואים וסוזוקי סמוראי ישן. רעש המנוע, "עיצוב" וגימור תא הנוסעים ולוח המכוונים זהים כמעט לחלוטין לג'יפ הסיור החביב ( שהוא יורשו ההיסטורי של הג'יפ), בעוד שהקפיצים הנוקשים להחריד ותחושת ההגה מזכירים את הסמוראי, כך גם הספק המנוע הזהה פחות או יותר לסמוראי משנות ה80. הנסיעה עצמה מפתיעה מאד לטובה – הג'יפ מחובר היטב, מקרקש פחות מרוב הג'יפים בני יותר משנתיים-שלוש. תוך דקות ספורות אנחנו מרגישים בבית, באמת שלא השתנה הרבה מ1942 ועד ג'יפ ה8CJ המודרני שאנחנו מכירים ואוהבים. שילוב תיבת ההעברה להילוך כוח ולהנעה קדמית מתבצע בנפרד, והעברת המוטות חלקה ונעימה יותר מאשר בג'יפ CJ8 ממוצע. על הכביש ניתן לשייט במהירות של 80 קמ"ש בלי בעיות, הג'יפ מפתיע ביציבות הכיוונית שלו, בהתחשב במתליו הפרימיטביים ובבסיס הגלגלים הזעום. יכולת הבלימה סבירה גם היא. הג'יפ הוא בהחלט רכב שאפשר לנהוג בו ביום יום, לא מכונה עדינה וקפריזית כפי שחששנו.

בשטח, הוא מרגיש ממש כמו סמוראי. לא מפתיע, הסמוראי גם הוא החל את הקריירה בשנות ה60  כחיקוי ג'יפ. קפיצים קשיחים ומהלך מתלה קטן עומדים בעוכריו של הג'יפ, המידות הזעירות והמשקל האפסי בעדו. המנוע מצויין, בהחלט חזק מספיק עבור המשקל, ובהילוך כוח הג'יפ זוחל יפה ובולם את עצמו במורד היטב. הצמיגים הם אחד החלקים החלשים בחבילה – אילן הרכיב צמיגי אליאנס קלאסיים, בפרופיל חסר כיווניות הזהה לחלוטין לצמיגים המקוריים.  צמיגים מודרניים יכולים לעשות רק טוב בשטח ובכביש, אבל יהרסו את השלמות הויזואלית של המכונה.

בחזרה לעתיד

בערבו של יום נפרדנו ממכונת הזמן של אילן, וחזרנו לג'יפ הCJ8  האהוב. הדמיון  בפרטים הקטנים בולט לעין, ואנחנו מרגישים כמו צ'ארלס דארווין עת גילה את תורת האבולוציה בטבע. באותו לילה, בחלום, מופיע הפתיח של הסדרה המצוירת "היה-היה", ולצלילי באך הופך הMB הירוק לCJ2 אדום, טופח מעט במכסה המנוע ל CJ3Bכחול,  מתעגל לCJ5 , מתארך והופך לCJ7, מתעדן קלות והנה ג'יפ רנגלר כסוף מודל 2004. כל כך מעט השתנה, ועדיין הג'יפ הוא הג'יפ הטוב ביותר. האם דארווין טעה?  היתכן  שהג'יפ נוצר על ידי כוח עליון, וניתן במתנה לבני האדם בשעתם החשוכה ביותר, כנס משמיים?  

בונוס פרטים טכניים לקוראי ג'יפולוג

מידות: אורך 131 אינץ', רוחב 62 אינץ', בסיס גלגלים 80 אינץ' בדיוק, משקל 1089 ק"ג.

גרזן ועת חפירה, המכונים ביחד Pioneer Tools, יעני "כלי החלוץ" (לא "חילוץ", אלא "חלוץ" - אנו בנו ארצה לבנות ולהבנות...), ציוד מקורי במתקונים מקוריים.

זוית גישה 45 מעלות, זוית נטישה 35, לפי דרישות הצבא.

מספר השלדה, 149817, אומר שהג'יפ הזה יוצר באמצע שנת 1942

עיצוב הגריל, דרך אגב, הוא התרומה הגדולה של חברת פורד לתכנון הג'יפ (ובכך לקידום התרבות האנושית).

סרן קדמי דנה 25, נאקלים סגורים (לא צלבים כמו היום), מערכת הגה עם שני מוטות סימטריים... קצת יותר קשה לכוון שפור. שאקלים U עם בושינגים מברונזה, שצריך לגרז כל טפ"ש.

צמיגי אליאנס זהים למקור. אלו צמיגי הMT המקוריים, בעלי פרופיל שכונה Non-directional - אין כיוון גלגול מועדף. המידה היא 6.00X16. החישוק מתפרק כך שניתן להסיר את הצמיג, לעלות על מסילת רכבת - ולסוע! הג'יפ נועד לשמש כקטר לעת מצוא.

גיר וורנר T84 מקורי. זו אחת מנקודות הגאווה של אילן. ברוב השיפוצים מהסוג הזה משתמשים בגיר הT90 הדומה מאד שהחליף את הT84 בג'יפים אזרחיים אחרי המלחמה. כאן יש T84 שלוש הילוכים מקורי. טרנספר דנה 18, טווין-סטיק מקורי כמובן, ובלם חירום על יציאת הדרישפט האחורי. יחס העברה בLOW הוא 1.98:1, הילוך ראשון 2.94:1. לא ממש זחל סלעים.

הסרן האחורי הוא דנה 23-2 צף, Full-Floating (הנאבות הבולטות בגלגלים האחוריים מסגירות)

הנה משהו מוזר... רק בפינה השמאלית קדמית, יש חצי עלה עומס נוסף, שנועד לאזן את המשקל של מיכל הדלק (שנמצא מתחת למושב הנהג).

החלון הקדמי גאוני! אפשר להוריד את כל המסגרת כמו בג'יפים המודרניים, אבל מה לעשות כשלא רוצים להוריד את הברזנט? בג'יפ המקורי היה פתרון. הפיצ'ר הנחמד הזה לא עבר לאזרחות.

הכפתור שנראה כמו מתג החלפת אורות של CJ, ונמצא בדיוק מעל ידית הטרנספר הארוכה בתמונה, הוא מתג ההתנעה. כן, מניעים ברגל - כמו אופנוע. למה? ככה. הידית הכסופה במרכז הדשבורד היא בלם החירום. הדשבורד נראה באופן כללי בדיוק כמו גפ"ס M151.

הדוושה של הקלאץ', וגם הברקס, מחוברות לשלדה, ולא למרכב כמו בג'יפים מודרניים,  ויוצאות מתוך הרצפה. זה חוסך את מנגנוני הקלאץ' המכאני/הידראולי/כבל בגלל שאין צורך לפצות על התנועה בין המרכב לשלדה.

מנוע וויליס Go-Devil, ארבע בוכנות, נפח 134 אינץ' מעוקב, שסתומים בבלוק (L-Head), גם פליטה וגם יניקה. המנוע נמוך מאד, וזה חשוב לפרופיל הנמוך הנדרש מרכב קרבי. דרישת המכרז היתה שהג'יפ יוכל לעבור תחת מכשול בגובה 90 ס"מ.  הספק מכובד של 60 כ"ס ב4000 סל"ד, מומנט של 15 קג"מ ב2000 סל"ד.יחס דחיסה נמוך מאד של 6.47:1 מאפשר לסובב את המנוע בקלות באמצעות מנואלה.

קרבורטור קרטר לוע אחד.

עוד פטנט גאוני שלא עבר לאזרחות וחבל... משחררים את הפרפרית, והפנס כולו מתהפך על הציר ומאיר לתוך תא המנוע לצורך תיקונים ליליים.

יש כאן דינמו ולא אלטרנטור כמקובל היום. במקור מערכת החשמל עבדה במתח של 6V, אבל אילן הסב אותה ל12V בעיקר בגלל שמצבר כמו של פעם קשה למצוא. ווסת מתח של 12V שוכן בתוך התיבה של הווסת המקורי, על כף ימין, כדי לשמור על המראה האוטנטי של תא המנוע.

עדיין, כל החיווט נבנה מחדש כמו במקור, עם חוטים עבים מצופי בד כמו פעם.

משאבת דלק שאפשר לסובב ביד...

הCJ של ניר_ל לצד הסב-סבא שלו. רואים את הדמיון, במיוחד בפנים.