עם הג'יפ לקפריסין

בפסח לפני כמעט שנתיים נסעתי עם טלי (אז, חברה שלי קצת יותר מחודש, היום אישתי ואם לבתי שתיוולד בלי עין רעה עוד חודשיים) והג'יפ הפרטי שלי. למה עם הג'יפ הפרטי? מכיוון שהשקעתי בג'יפ לא מעט בשיפורים ואיבזורים והרעיון של לנסוע בשטח בארץ זרה עם רכב שכור בודד שאני לא מכיר אותו ולא אני תחזקתי אותו כשכלי החילוץ היחיד שברשותי הוא מפתח גלגלים וג'ק מספריים לא קרץ לי במיוחד, לא קשה להבין למה.

ביררתי עם סוכנות הנסיעות "כספי ספנות" וקיבלתי מהם קטלוג עם  הדילים של השיוטים לקפריסין עם מחירים. העלות הייתה כ-88 דולר לאדם על הסיפון לשני כיוונים וכ176 דולר לרכב לשני הכיוונים. מס נמל הוסיף לעסק עוד כ-22 דולר לאדם, וכארבעים דולר לרכב. (אני לא סגור על זה שהמחירים הם מדויקים. בגיל שלי, גם אתם עלולים שלא לזכור דברים כאלה). העלות הזו היא לרכב של עד 4.25 מטר אורך, לרכב מעל האורך הזה יש תוספת מסוימת.

הוצאתי בממסי ברחוב הרכבת  4 בתל-אביב רישיון נהיגה בינלאומי ותרגום רישיון של הרכב. העלות היא כמה עשרות שקלים לשני הרישיונות ביחד. ווידאנו שהדרכונים שלנו בתוקף. הודעתי לכספי ספנות כמה ימים מראש על שאני מתכוון לשוט איתם ובזה בערך הסתיימו ההכנות לטיול. יוצאים מהארץ שיוטים  שעוברים דרך קפריסין פעמיים בשבוע ואנחנו יצאנו לשמונה ימים.

העמסנו את הג'יפ ביום השיט בכל מה שנצטרך ללינה של שבוע בשטח, אוהל, מזרונים עבים וכמובן את שמיכת הפוך.  שכרנו בנתב"ג טלפון סלולארי למקרה שנצטרך עזרה בחילוץ מהשטח או משהו בסגנון.

ניסיתי לברר קצת באינטרנט קודם לטיול על מפות 1:50000 של קפריסין והתברר לי שלא קל להשיג אותם משום מה. מישהו פלט משהו על זה שהקפריסאים מפחדים מריגול, והטיול היה באותה תקופה שתפסו שני ישראלים מרגלים שם אז אולי יש בזה משהו. כך או כך יצאנו לטיול כשהמפה היחידה שברשותנו היא מפה תיירותית בקנה מידה כזה שכל האי הופיע על כ40 ס"מ מפה כך שיכולת הניווט והאלתור שלי עמדה למבחן בתנאים לא אופטימאליים, ובהמשך אני עוד אחטוף על הראש מטלי בדרך לפראגוס די ספאקוס (או משהו כזה)  לאחר שעתיים של הסתובבות ביער שאני לא יודע לנווט ושהGPS מטומטם.

בקיצור, העמסנו את האוטו בלי חשבון ונסענו לנמל חיפה. שם חיכינו עם עוד כמה מאות ישראלים בתור רק בשביל לגלות שבעלי הרכבים הולכים לתור קצרצר במיוחד וזוכים לטיפול נפרד, אחלה.

לאחר בדיקה ביטחונית קלה עלינו לאוניה ו...זכינו ל12 שעות של סיוט שלא נגמר. אני, עכבר יבשה ידוע, לא מתלהב מהרעיון של אניה מתנדנדת, והריחות בתוך האוניה בדרך אל הסיפון של אנשים מקיאים לא מוסיפים לבריאות שלי. על הסיפון פרשנו צ'יק-צ'ק את האוהל, המזרונים ושמיכת הפוך ופרשנו לישון אחרי בליעה של כדור נגד הקאות (מומלץ).

בדיעבד שמחתי על זה שלקחנו את הדיל הזול יותר של שיט על הסיפון, מכיוון שאפשר לפרוש שם את האוהל וללכת לישון בנוחות ובאוויר הפתוח ולא בתוך האוניה המחניקה. האלמנט היחיד שדופק שם את האוויר זה האגזוז, לא נעים, לא נורא. יש כרטיסים מעט יותר יקרים לישיבה על כורסאות בתוך האוניה-איכס וכרטיסים עוד יותר יקרים לתא באוניה. חובבי הקזינו שביניכם יצטרכו לקנות את הכרטיסים שמאפשרים שהייה בתוך האוניה מכיוון שהחברה' על הסיפון מנודים ואסורים בכניסה פנימה.

כמו שציינתי קודם, מאוד שמחנו בדיעבד על ההחלטה ללכת על הכרטיסים של הסיפון וזה גם הקל על התקציב המאוד מצומצם של סטודנטית ואחד שהוא משוחרר אוניברסיטה טרי.

הגענו לקפריסין ושם התחלנו ללמוד את רזי הבירוקטיה הקפריסאית שלקחה כשלוש שעות כולל ביקור במכס, ביטוח חובה לג'יפ ואיזו אגרה, כולם ביחד גזלו מאיתנו כ300 שקלים.

יאללה, יצאנו לדרך...נוסעים בצד שמאל, צריך להתרגל, ועם הגה שמאלי זה לא נהיה יותר קל, אבל הסכנה דווקא ארבה לנו במקום אחר... החנינו את הרכב ורצינו לחצות את הכביש לכיוון סופר-מרקט בצד השני, הסתכלנו לכיוון הלא נכון כדי לראות שאף אחד לא ידרוס אותנו והתחלנו לחצות את הכביש...טעות חמורה!, לפני האף שלנו עבר רכב במהירות...כולם נוסעים כאן הפוך, אנטישמיים... בקיצור, חברה',  זהירות!!!

ברחנו ישר להרי הטרואודוס המושלגים, נסענו בשלג שיחקנו בשלג באמצע סופת שלגים היסטרית וירדנו למטה להפשיר.

לא אלאה אתכם בכל פרטי השבוע המאוד חביב שעברנו בשטחי קפריסין, קחו אתכם ספר מדריך לקפריסין, תנו לעצמכם להתברבר קצת בשטח, לא תמיד זה חייב להיות עם כיוון ברור. הקפריסאיים נורא אוהבים לעזור אבל זה רוב הפעמים הוביל אותנו למקומות הלא נכונים, עד שהבנו שהGPS הוא העזר הכי יעיל שלנו ואפילו טלי למדה לבטוח בו.

יש תופעה נורא מוזרה בכבישים. יש כבישים שאני לא מעיז לעלות להילוך שני ויש שלטים מאירי עיניים שמגבילים את המהירות ל80 ולעומתם יש באוטוסטראדה עקומה שקשה לראות שהיא עקומה בעין בלתי מזוינת ולפניה יש שלטים בגודל של עשרה מטר שמורים על הגבלת מהירות של 30. החברה אופטימיים, פסימיים, תלוי בכמות האוזו שהם לקחו לפני הכנת השלט, לא חשוב.

חוויה ששווה איזכור היא המזה (( meze שזכינו לו באיזה כפר נידח באחת אחר הצהריים באחד מהימים. הגענו רעבים למדי ומצאנו את המסעדה היחידה בכפר שהייתה פתוחה ושאלנו אותם אם יש משהו לאכול. הם הסתכלו עלינו המומים ואמרו, לאכול? בשעה כזו? לא, אין, יש רק מזה. הסכמנו, לא שהיו לנו ברירות, היינו רעבים כזכור. בתור התחלה הגיעו כמה צלוחיות קטנות עם סלטים, ואחרי זה הגיעו עוד כמה צלוחיות קטנות עם דגימות בשר, ואחרי זה עוד כמה סוגי בשרים ואחרי זה עוד קצת... לאט לאט התחלנו להבין מה קורה כאן ועם בטן עמוסה נאנקנו אל המלצר שהמשיך הלוך חזור למטבח ואלינו עם עוד ועוד קעריות תוך כדי שהוא מפנה את השולחן מהקעריות הריקות, וכבר שאלנו אותו מתי זה נגמר...לא, אין עוד הרבה, זו הייתה התשובה הקבועה שלו. בקיצור הייתה ארוחה, מה שקוראים, חבל"ז. אם זה המזה שלהם מעניין מה הם אוכלים לארוחה אמיתית... כדאי לציין, שכשניסינו את תרגיל המזה באחת מהערים המאוד תיירותיות ביום האחרון של הטיול, התאכזבנו מאוד מאיכות האוכל ומכמותו.

ביומיים האחרונים של הטיול יצאנו מהשטח וטיילנו בערים. אולי אנחנו עכברי שטח קיצוניים אבל לא נהנינו כל-כך, האווירה מאוד תיירותית והערים מאוד אפורות, בטח ביחס לנוף היפהפה בהרים.

קפריסין, אגב, די יקרה, סביר גם ששדדו אותנו כי אנחנו תיירים. קנקל קולה, לדוגמא, עלה כעשרה שקלים והדלק קצת יותר יקר מבישראל.

חוץ מלילה אחד בעיר בשם פוליס שישנו במלון (הבנות האלה, חייבות מקלחת לפחות פעם בכמה ימים J) ישנו רק בשטח, ולטובת טלי, כשהגענו אל אגם מדהים באמצע שום מקום עם אף אחד באזור, שמנו ג'ריקן על הגג של האוטו וביצענו מקלחת קפואה וחפוזה. מציאת מקום הלינה היה פשוט למדי, נוסעים ביער עד שנמאס ואז עוצרים, שמים אוהל והולכים לישון. כמעט בכל הלילות היו גשמים חזקים שרק הוסיפו לפינוק של השינה בתוך האוהל עם אווירה אינטימית וכפית בתוך הפוך עם עששית קטנה מלמעלה.

זהו! חזרנו אחרי עוד שייט מעצבן לארץ. הפעם כבר היינו יותר חכמים, ישנו מעט לילה קודם כדי שנישן טוב באוניה, לקחנו כדורים נגד בחילות מראש ועברנו את השיט בצורה יותר נעימה.

כל הטיול (שמונה ימים) עלה לשנינו קצת יותר מ2000 שקלים כולל הכול.