אל מערב הנגב

מדבר הנגב, מקום גדול. כמה שהוא גדול, כאשר מטיילים בחג נדמה שכל שביל הוא פקק תנועה. בנחל ערוד פוגשים חברים שמזמן לא פגשנו, בנחל נקרות צריך להיזהר לא לדרוס רוכבי אופניים והולכי רגל, ובבקעת צין אין סיכוי לטייל בלי לפגוש עשרה פקחים של רשות שמורות הטבע. בשעה. אבל יש עדיין  אזורים פראיים באמת, מטויילים הרבה פחות למרות שהם נמצאים סמוך מאוד לדרכי הטיולים הראשיות העמוסות. לא אתגרי עבירות או שבילי ראלי מהירים לוקחים אותנו לשם, אלא השקט. היום השני של הטיול מוביל אותנו לדרכים הפראיות של הנגב, טיול עם נופים עוצרי נשימה, בשביל הנשמה.

היום הראשון הארוך לוקח אותנו לכל ארכו של נחל ערוד, מתחילתו  בגדה הדרומית של מכתש רמון, קרוב ל"שפיץ" המערבי של המכתש, ועד לנחל פארן אליו הוא נשפך. חלקים גדולים מנחל ערוד נחשבו עד לפני שנים ספורות למסלולי עבירות של ממש. בולדרים, מדרגות סלע, מפלים, והעדר שביל מסודר ומסומן, הפכו חלקים אלו בנחל לנחלתם של מעטים. היום, הנחל מסומן לכל ארכו, עם שביל ברור העוקף את קטעי העבירות הזכורים לטוב. ובסופו של דבר טוב שכך, כיוון שניתן ליהנות מיופיו של נחל ערוד גם בלי חשש לשלומו של הרכב. עדיין, הנחל דורש תשומת לב, ונותן שילוב מוצלח של אקשן ונוף.

הדרך למסלול היא דרך כביש 171, מצומת הרוחות להר חריף. קילומטרים ספורים לפני כביש הגבול עוזבים את הכביש שמאלה לשביל מתוחזק המסומן כחול, המוביל אותנו ישירות למעלה ערוד. קילומטר מערבית למיפער ערוד- נקודת תצפית מסודרת ומשולטת על מכתש רמון. החניון המומלץ ללילה הראשון הוא למרגלות הר עידו (נ.צ. 989400/119200 לערך). אם יש לכם זמן ביום שלפני (לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני תמיד יוצא מאוחר מדי ומגיע לחניון הלילה בלילה), ואתם מיטיבי לכת, מומלץ  לטפס לפסגתו של הר עידו לתצפית מהממת.

השביל יורד ממיפער ערוד כמעט סלול, לאחר נסיעה קצרה מגיעים לצומת מרכזית. שביל אדום דרומה לכיוון הר עריף ומצוקי לוץ, שביל כחול צפון מזרחה לכיוון נחל נקרות  ושוליו הדרומיים של מכתש רמון, ושביל לכיוון דרום- מזרח, ממשיך בתוך ערוץ נחל ערוד- זה השביל שלנו. לאחר נסיעה של קצת יותר משני קילומטרים בערוץ הנחל, קצת אחרי מזלג בו מתחבר נחל עודד לנחל ערוד, רואים משמאל לערוץ, על מדרגת סחף, ריכוז של עצי אשל. הגענו  לבארות עודד. כאן, על מדרגת הסחף, ריכוז של בארות, בהם ניתן למצוא מים כל השנה. אנו מוצאים את עצמנו מהרהרים בנוודים שחיו במדבר, ובארות עודד היו להם מקור מים חשוב וכמעט יחיד. החנינו את הג'יפים מתחת לעץ האשל הגדול, והתחלנו לשוטט בין הבארות. כמה הבארות עמוקים? זורקים אבן לבאר ו...... פלאק. מרשים. יש מים למטה. המים טובים לשתיה (אם זה מספיק טוב לנוודים שחיו כאן, זה מספיק טוב בשבילי), ובוודאי טובים לקפה של בוקר. כל מה שצריך זה פחית, או בקבוק שתייה ריק, וחבל מספיק ארוך.

אחרי הקפה, ממשיכים בנסיעה עם ערוץ הנחל. הנחל מתפתל, וגדותיו הופכות לתלולות יותר. גם הערוץ עצמו מתחיל להיות סלעי, עם הרבה מדרגות  ואבנים בגדלים שונים- מחייב נסיעה שקולה ואיטית. שילבנו להילוך נמוך, יודעים שנשאר בו הרבה זמן, וזה טוב- ככה אפשר גם ליהנות מהנוף.

לאחר מספר פיתולים בנחל, רואים בגדתו הימנית של הערוץ שני סלעי ענק עומדים. הסלע הגבוה יותר, הוא "סלע טוביה", עליו חקוקה הכתובת "טוביה- פלמ"ח". הגרפיטי הידוע נחקק במהלך סיור סטודנטים ראשוני בנגב, בפסח 1946 , על ידי טוביה קושניר, סייר הפלמ"ח, שנפל עם מחלקת הל"ה ב1948. הכתובת כבר שחוקה, וכמעט לא ניתנת לקריאה, אבל כדאי להתאמץ ולחפש אותה.

אחרי "סלע טוביה", הנחל פונה לכיוון מזרח, ולאורך גדתו הדרומית, מתחת למצוק, משטחים מוצלים. על אחד ממשטחי הסלע, ראינו מרחוק ג'יפים מוכרים. נו... כשמטיילים בנגב בחג, יש סיכוי טוב לפגוש את שי והחבורה. משלבים כוחות (משלבים אוכל, למען האמת) לארוחת צהריים, והפעם, לכבוד ה"זקנים", אני מכין אספרסו טרי במקינטה, במקום "סתם" קפה שחור... אכול אכלנו, שתה שתינו, מנוחת צהריים קלה, ולדרך. ממשיכים בנסיעה מדודה- או שלא- חני, ברגע של חוסר תשומת לב, מושיבה את הסמוראי על סלע. קצת רוורס, קצת עבודת הגה, והעניין נגמר בלי דרמה.

הערוץ מתחיל להיפתח. עדיין השביל מאוד איטי, אבל הנוף משתנה בהדרגה. המצוקים הופכים מקוטעים, וביניהם גבעות מסולעות.

משמאל לערוץ, על מדרגת סחף- גרוטאה. זה ה"האמבר"  שהשתתף במבצע "עובדה" לכיבוש אילת, התקלקל ונזנח, כדי להתגלות שנים מאוחר יותר על ידי משפחת השמשוני. ה"האמבר" מהווה תזכורת מה עלול לקרות לגרוטאות האנגליות כשמעיזים לצאת איתן לנגב. השמועות אומרות שמה שנשבר אכן היה ציריה. אני מצלם את הגרוטאה האנגלית ההיסטורית ולידה.... סתם גרוטאה אנגלית. זה מקום טוב לשבת ולשחזר את המסלול שעברנו היום. תחשבו על המסלול לא כפי שהוא היום - מסומן ומתוחזק, אלא בתולי, מלא סלעים ומדרגות. ועכשיו תחשבו על ג'יפ MB יוצא מלחמת העולם השנייה נוסע בנחל ערוד. ככה נסעו כאן לוחמי חטיבת הנגב במבצע "עובדה".

הערוץ פתוח, אפשר להתחיל בנסיעה יותר מהירה, חייבים להתרכז, כי עדיין מדי כמה עשרות מטרים יש הרבה אבנים שדורשות כמעט זחילה. באחד הפיתולים, ערוץ הנחל נסגר באחת על ידי קירות סלע. מיצר ערוד. כל היום יש כאן צל, ובגדה הדרומית יש חצץ נעים לישיבה. בדרך כלל תמצאו כאן גם חלקי עצמות, ושרידים של חיות משק שונות. אם תסתכלו טוב, תראו על אחד הסלעים חבלים קשורים. כאן, כנראה, נוהגים המקומיים לשחוט כבש או עז לארוחה. בתאבון. זו תזכורת טובה לכך שהמדבר לא באמת ריק מתושבים.

קפה, משהו קטן ליד, יושבים, מספרים סיפורים, נותנים לגוף להתקרר ולנוח. אנחנו כבר לקראת סוף המסלול, אבל יש עוד זמן עד השקיעה- אז אפשר להאריך את ההפסקה, אולי לתפוס שנת צהריים קצרה... אחרי המיצר, השביל הופך מהיר, ולאחר קצת יותר משני ק"מ, הופך לדרך מהירה של ממש. זה הזמן להיות ראשון- היחיד שלא אוכל את האבק של כולם. נחל ערוד מתחבר לנחל פארן ליד כביש 40.

את הלילה בילינו ב"חור" של הפארן, ליד כביש 40. בגדתו הדרומית של הנחל, מתחת למפל האחרון של נחל סירה הנשפך לפארן. שביל קצר יוצא מאפיק הנחל, ונראה כאילו נכנס לתוך קיר הסלע. לפתע השביל נגמר ברחבה מוגנת מכל צדדיה בקירות אבן גבוהים. מקום מושלם ללינת לילה, וגם למנוחת צהריים. עם ערב החנינו שני לנדרוברים, ג'יפ וסמוראי, הדלקנו מדורה (רותי יודעת להדליק מדורה עם גפרור אחד ובלי שום דלק), אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים, החלפנו סיפורים לתוך הלילה, והלכנו לישון. אין כמו לישון במדבר, אבל החיסרון העיקרי של ה"חור" הוא הקרבה לכביש, שומעים מדי פעם מכונית חולפת.

עם שחר (שחר, על מי אנחנו עובדים. אני לא קם לפני 9.. אבל ככה זה נשמע יותר דרמטי)... טוב- בבוקר, התחלנו בנסיעה בערוץ הפארן לכיוון מערב. לאחר מפגש פארן- כרכום ו"קניון עדה" (מומלץ, אם עדיין לא ביקרתם שם) השביל מתחיל לעלות בערוץ הפארן העליון, בין גבעות בעלות צורות משונות (יש כאן גם שלדה של טנק T רוסי)

במקום בו השביל הראשי עוזב את הערוץ ועולה דרומה, נפגשים הנחלים אשל ושזר, ונשפכים אל הפארן. כאן (נ.צ. 970900/138600 לערך)  אנחנו עוזבים את נחל פארן, וממשיכים עם השביל במעלה הערוצים הצפוניים של נחל שזר. הנסיעה רגועה, על חלוקי נחל, ולא רומזת על ההפתעה - ללא שום הכנה, הערוץ הופך לרדוד לחלוטין, והשביל עולה לרמה שטוחה, מנוקדת באלפי חלקי מתכת מרוסקים- שרידים למטרות הרבות הפזורות על הרמה (זהירות מפנצ'רים!). נוסעים על הרמה, לכיוון מערב. מצפון לנו, רואים כל הדרך את המצוקים המהווים את גדתו הצפונית של נחל כרכום. כשאין יותר שביל לנסוע בו מערבה, ממשיכים צפונה, לכיוון הכרכום, דרך שורת זחל"דים הנטועה בצורה סוריאליסטית במדבר. עמי יורד לחפש חלקים שאפשר לפרק מהזחלד"ים. אין מציאות היום- ממשיכים. ירידה תלולה ומדורדרת (נ.צ. 975300/131150 לערך) גורמת לי לחשוב "בעליה זה יכול להיות מעניין" (הצצה במפה- על העלייה הזו רשום "עבירות קשה") ואנחנו בערוץ נחל כרכום.

נסיעה קצרה מערבה, והנה עץ השיטה האגדי של נחל כרכום. עצירת חובה. שימו לב- נצפו כאן זבובי חול, אז שבו על מחצלות, לא על החול. הבנזיניה מותנעת, סתימת דלק קטנה (איכות הדלק של היום) מתוקנת מייד, ואפשר להכין קפה. אין כמו השקט של המדבר רגע אחרי שמכבים את הבנזיניה. הכי שקט שיש. הקפה גם חם, גם מר, גם מתוק, אף אחד לא מדבר. מקשיבים. לגימות קטנות ורועשות.. רחש הרוח של סוף החורף בענפי השיטה.. טרטור מנוע דיזל (מנוע דיזל באמצע התיאור השמאלצי? הלו! מה זה? הפקח שפגשנו בנחל שזר, אומר שלום וממשיך).

ממשיכים. מגדתו הצפונית של נחל כרכום יוצא שביל מערבה, שביל בהיר מטפס על שלוחה כהה, ומשם צפון-מערבה לכיוון הר עריף. ההר לפנינו כל הזמן עכשיו, נראה כאילו מתרחק ככל שאנחנו מתקדמים. אנחנו נוסעים על קו פרשת המים בין נחל מעזר לנחל כרכום, על רמה שטוחה ורחבה.

אני לא מסוגל להתרכז בנהיגה בשביל- כל הזמן מסתכל לצדדים- נוף מדברי פראי. לא משנה כמה כלי רכב צבאיים נוסעים כאן במשך השבוע- תמיד נראה כאילו אנחנו במקום הכי מבודד בעולם- ובדרך כלל אכן אין כאן מטיילים. הר עריף מתקרב במהירות, ואנחנו יורדים מערבה לערוץ נחל מעזר, המקיף את הר עריף מדרום עובר בינו לבין הר חסון. הנסיעה בערוץ איטית ומחושבת, על אבנים בכל מיני גדלים, שנסחפו במשך מאות שנים.

שני לנדרוברים, ג'יפ וסמוראי- קצת יותר מאובקים ממה שהיו בבוקר- מגיעים לדרך המלך המסומנת אדום, המובילה ממעלה ערוד בצפון לבקעת חסון בדרום. נסיעה של כק"מ צפונה, מגיעים לחניון הלילה של הר עריף. כאן אני ממליץ מאוד לארוז מים (הרבה), איזה סנדוויץ' קטן, לנעול נעלי הליכה, ולעלות להר עריף (בעזרת הרגליים. שני הדברים האלו שלוחצים איתם על הגז ועל הקלאץ'). התצפית פשוט מדהימה- הזווית ממנה רואים מכאן את מערב הנגב, לא שגרתית. התצפית היא גם מקום מושלם לתה מנחה, תוך כדי שמנסים לזהות מתחתינו, בעזרת המפה, את המסלול שנסענו בו היום.

מכאן, אפשר להמשיך צפונה, חזרה למכתש רמון ויום טיול נוסף, או דרומה ומערבה, בדרך הקצרה דרך בקעת חסון לכביש הגבול. כך או כך, קחו את הזמן. אתם במדבר, וזמן במדבר יש כמה שיש בעולם.