ראלי חרמון אילת 2006 - סיכום

אי אפשר להחמיץ את הפארק-פרמה. שדה בגודל מגרש כדורגל, מגודר ומשולט, מלא מכוניות מרוץ, באגים, אופנועים וטרקטורונים על נגררים. וגם סיקס אחד. למתחם הסגור שער אחד עם חופה ירוקה, תור ארוך מוביל אליו וכלי הרכב הנכנסים לא יצאו עד הבוקר. שתי עמדות בדיקה מאוישות על ידי דני לוי, ברוך לביא ויובל מלמד. הבדיקות ענייניות. הרכבים בקטגוריות T1 ו T2 למעשה כבר נבדקו לפני שלושה שבועות. מי שנבדקים הם הכלים הסטנדרטיים ואנשי "הקטגוריה הפתוחה", בדיקת אמצעי בטיחות מינימאליים. מגני בוץ לגלגלים האחוריים הם רג'קט שכמעט כולם מקבלים. הפתרון פשוט – לוקחים את שטיחי הגומי של הרכב, חותכים לשניים, ותולים עם אזיקונים מאחורי הגלגלים. מקסימום יפלו אחרי הזינוק. בשעה שש-עשרה ושלושים, הפארק נסגר. הנהגים עוזבים את המכוניות והכלים, כולם מתודלקים ומוכנים. - נמרוד

תמונות מהתור לבדיקות הטכניות (צילם:  נמרוד מלר)

בשבע בערב כשהשמש התחילה קצת לרדת יצאתי לסיבוב בפארק פרמה. המקום אכן היה נטוש חוץ מצוות אחד או שניים שקיבלו אישור מיוחד להעמיס רכב על עגלה או לתקן ליקוי כלשהו. כמה ילדים מהקיבוץ הסתובבו לאורך הגדר. שקט. בריזה. מכוניות יפות, באגים, אופנועים, טרקטורונים. חסרה רק בירה קרה ביד. - נמרוד

השקט שלפני הסערה  (צילם: נמרוד מלר)

בצהרי יום חמישי הופיע באגי חללית אפורה מאמצע שום מקום. אני ניגש כמובן לברר מה זה, ומי אם לא קיד יורד ממנה, ומציג את הבעלים והנהג הגאה – צביקה כהן. מסתבר שצביקה בונה את הבאגי הדו-מושבית כבר ארבע שנים. השלדה נבנתה על ידי רמי לוי. המתלה האחורי יוצא הדופן מסגיר אותו. תיהנו מהתמונות, קיד יכול לספר יותר בפורום, ואני מקווה שבעתיד נארגן פיצ'ר טכני מסודר. - נמרוד

הבאגי של צביקה כהן (צילם: נמרוד מלר)

בית ההארחה של כפר בלום הוא היום מלון חמישה כוכבים. חדר האוכל שלו פונה והפך לחדר תדריכים. יקי שקרל, מנהל המרוץ, בתדריך כללי, לכולם, עד אחרון אנשי צוות הסיוע. אחריו עולה שמעון טובי עם תדריך נווטים מפורט, עובר שלב אחרי שלב על המסלול, מזהה מכשולים וסכנות. ספר המפות המקצועי, מודפס על נייר כרומו לעמידות בשטח, בידיים של כולם.

האוכל הסתמי של בית מלון והשיחה הקולחת על סטייג'ים, מרשלים וצ'קפוינטים גורמים להרגשה של חו"ל. מעל חדר האוכל חדר מחשבים. הנווטים יושבים, מתייעצים, טוענים את המסלול במכשירי הניווט. לילה טוב. חמישה כוכבים, עד עכשיו. - נמרוד

תדריכים אחרונים וחדר הנווטים (צילם: נמרוד מלר)

בשעה ארבע לפנות בוקר יום שישי, המנועים הראשונים רועמים. שיירה ארוכה יוצאת לשטח הזינוק המסורתי בתל פאחר, למרגלות החרמון. אופנוענים מזנקים ראשונים, אחריהם הטרקטורונים. הזינוק ב5:20 בדיוק, לפי התוכנית.

אני הצטרפתי לרכב המאסף – הBroom Wagon, עם צחי ויפתח. יפתח מתפקד כמרשל הראשון לא רחוק מגשר הפקק. ראשוני הרוכבים מופיעים רבע שעה אחרי הזינוק. האופנוענים שועטים בפערים קטנים. אחרי הטרקטורונים רועמות המכוניות הראשונות, עדיין פחות או יותר בסדר הזינוק. אחרי שהמכונית האחרונה עוברת על פי הרשימה שלנו, אנחנו מתקפלים ומתחילים לסוע על ציר המסע. יום ארוך לפנינו, אבל בניגוד לכל האחרים – אנחנו בהגדרה לא לחוצים בזמן. צריכים רק לוודא שאנחנו לא משאירים מישהו מאחור. - נמרוד

תמונות מCP1  (צילם: נמרוד מלר)

הקורבנות הראשונים של מרוץ השטח הקשה ביותר בישראל נרשמים כבר בהתחלה. הבאגי החדשה של בננה-רייסינג,  פורשת קילומטרים מהזינוק, עוד לפני CP1. שמענו שצירייה נפלה או משהו כזה. ארז אברמוב נשאר לבד בקטגוריה T1.3. כל שאר הבאגים ורכבי ה4X2 כולל הסונומה של צוות סרטינה נדחקו לקטגוריה הפתוחה עם פאג'רואים משופרים שלא עמדו בדיוק בתקני T2  אבל גם לא יכלו להיכנס לסטנדרטים.

ליד חוות כרי דשא אנחנו פוגשים פאג'רו מקטגורית החובבים.  זהו אחד מהרכבים האחרונים שזינקו. בפארק פרמה החלפנו במקרה כמה מילים, שני חברים שמעו על הראלי לפני שבוע ונרשמו, בשביל לנסות, עם הג'יפ הרגיל שלהם. הם קיבלו עצה – סעו בקצב של טיול, אחרת הראלי ישבור אותכם. הם נשברו מהר מאד, סרן אחורי התעקם לחלוטין, בולמים נקרעו, גל ההינע נתלש. צמיג+ג'אנט רוטשו לחלוטין. בשביל מה אתם מעמיסים אותם בכלל? הם מחזירים את האוטו למצב נסיעה כלשהו ומדדים לכביש, שם כבר יאספו על ידי גרר.  נקווה שיחזרו בשנה הבאה, את שכר הלימוד הכבד הם כבר שילמו.

את דרור ברלי ורפי כהן פגשנו בציפורי, לא רחוק מצומת המוביל, עם צוות הסיוע שלהם, פותרים שלל תקלות מכאניות –אפשר להגיד שהאלטרנאטור עשה סבטוחה מהקרבוראטור... הם כבר די תיקנו את הכול אבל השעה כבר קרובה לשתיים, מה שאומר שגם על העגלה הם לא היו מגיעים לגזר בזמן הגג, שלוש אחה"צ. חבל. עוד שכר לימוד.

את המגנום הצהוב של צוות קרוקס אספנו והפרשנו בסביבות שש אחה"צ בין אוהלים בדואים לא רחוק מכסייפה. עד שהגענו אליהם הספיקו לתקן במשך שעתיים את המשולש הקדמי שנשבר, להחליף בולמים ובסך הכול לסדר את האוטו, אבל בזמן הגג של הגעה לערבה עד שבע בערב הם כבר לא יעמדו ולכן יפתח הפריש אותם. - נמרוד 

תמונות מהמטאטא (צילם: נמרוד מלר)

חרמון אילת מחולק לשני קטעים, "סטייג'ים" בשפת המרוצים.  צפוני, מתל-פאחר עד למחלף עירון, ודרומי – ממחלף נשרים ועד אילת . כביש חוצה ישראל משמש כקטע קישור מנהלתי. מגיע לו, הוא הרג את דרכי העפר האחרונות  במרכז הארץ.

הסטייג' הצפוני מגוון, מפותל יפיפה. אבל הוא מפיל את התמימים בפח. הוא בסך הכול מתאבן למרוץ האמיתי. לא מעט צוותים נופלים בו ופורשים. אבל הרוב עוברים אותו בשלום ומוצאים את עצמם עד שעות הצהריים בשטח הזינוק למקצה השני, ליד קיבוץ גזר. נדב לוגסי, בכיר אופנועני הראלי-רייד והפייבוריט התמידי מאז שרז היימן עבר לנצח במכונית, מתוסכל – מכשיר הניווט הלוויני שלו שבק. נדב מחפש מברג שענים כדי לפרק את המכשיר הסורר, ולבסוף משתמש בלדרמן. עד כאן הוא ניווט על פי המפה בלבד, הזיכרון, והחוש. יונתן לוי, צעיר אלמוני על אופנוע סוזוקי, כבר מוביל את המרוץ. יונתן מי?

הצוותים "הגדולים" מטפלים מייד במכוניות, מחליפים את הצמיגים ורפידות הבלם, מחזקים בולמי זעזועים. הצוותים העניים יותר (הרוב) מנסים לתקן מה שאפשר, שותים משהו (לא הרבה – שלפוחית לוחצת במרוץ ארוך לא עוזרת) שוטפים פנים, שוטפים את השמשה הקדמית. הם מחייכים, לכאורה עברו חצי מרוץ.

ניר בן ארי, מהנהגים המנוסים במרוץ, בג'יפ סופה סטנדרטי, מחייך כתמיד. הג'יפ נוסע יופי, הוא אומר, אבל לא בולם. ניר איבד את הבלמים האחוריים במהלך הסטייג' הראשון, ונהג עד כאן בעזרת בלם החניה בלבד. בעצירת השירות הוא מבטל את הבלמים האחוריים, והוא ימשיך מכאן הלאה רק בעזרת הקדמיים- גם זה משהו.

עידו כהן שהגיע ראשון לשטח השירות מרוצה מהרכב שהוא בנה, אבל פחות ממנוע הבנזין החדש. איטי מדי, המנוע חדש, עידו ספק מתנצל, הוא עוד ישפר אותו עד שיהיה מהיר מספיק. יש לעידו ואביב, הנווט שלו, חוויות מהסטייג' הראשון. פנצ'ר אחד שעיכב אותם, ותאונה קלה- סבסוב של 180 מעלות שנגמר בנזקים קלים. אביב מספר גם על טעות ניווט שעלתה להם ב10 דקות יקרות, ודווקא ליד הבית, בשבילים בהם הם נוהגים להתאמן. צוות הסיוע של עידו ואביב, בראשות ניר שרון הנוהג במשאית שנבנתה לסיוע במרוצי מדבר ארוכים, ויוחאי כהן, בסיירה המשמשת אותם כבר שנים רבות, מראים לכולם איך נראה שטח שירות אמיתי- תוך דקות נפרסת מתוך המשאית סדנא מצוידת לעילא, וארבע אנשי הצוות עטים על הרכב מכל כיווניו, מחליפים, מהדקים, ובודקים כל מה שצריך. לעידו ואביב זמן השירות הוא הזדמנות למנוחה קלה.

גם צוות הסיוע של שי שמעוני, עם הסוואנה העמוסה לעייפה, פורס סככת שירות ומטפל ברכב ביעילות מרשימה. 30 דקות, לצוות מיומן, הן זמן ארוך מאוד.

הצוותים האחרים, מצוידים פחות ומיומנים פחות, עושים מה שאפשר- לפאג'רו של גיל ספורט נוזל אחד מהבולמים. הדר זוהר- רכב הסיוע מטעם אספיר- מחליף להם את הבולם בבולם 9100 חדש, ליתר בטחון.

הלל סגל ורז היימן נראית מודאגים, צינורות בלם שניזוקו במהלך הסטייג' הראשון עשויים לעכב אותם. למרות שאין מאחוריהם סדנה מצוידת בשטח, הלל מחליף צינורות, מוכן לזינוק.

את הרוח האמיתית של זמן השירות אפשר לראות כאשר מתחרים אלמוניים מבקשים מהצוותים הגדולים סיוע- בלחץ אוויר, בורג 1/2 או כלי עבודה שאין בפאוץ'. הם כמובן נענים בחיוב- אין סיבה שלא. - אסף

תמונות מהסרוויס בגזר (צילם: אסף קציר)

המהומה מתחילה מהר. המסלול שונה השנה, במקום לעבור לאורך מסילת הרכבת מקריית גת לבאר שבע בקו אחד ישר ומהיר, הוא מתפתל ביערות בית שמש, ליד מערות בית גוברין, על ציר המערכת, עד למיתר. הקטע הזה מתיש את המתחרים, החזקים כמו החלשים. מספר מעלות עבירות של ממש מתסכלים את נהגי הבאגים בעלי ההנעה האחורית ועולים זמן יקר לכולם. ראשוני האופנוענים מגיעים לנגב בצהריים, אבל הפערים נפתחים, והאחרונים יגיעו בחושך – או לא יגיעו כלל. 24 מתוך 84 מזנקים לא מגיעים לאילת.

התמקמתי עם ההונדה במפגש נחל אמציהו עם הכביש המשובש של החממות ליד מושב עידן. אחרי קבוצת החוד של האופנועים, שקט. אני מאמץ נקודת תצפית על השביל, מתוך הרכב הממוזג, ומחכה. אחרי זמן רב, מגיע הפאג'רו הצהוב של הלל ורז, חולף בסערה. דקות בודדות אחריו, הפאג'רו האדום של שי וגדעון, חולף גם הוא במהירות תלת- ספרתית. ושוב שקט למשך זמן רב. שני אופנוענים חולפים ביעף, רוכבים מהר, אבל העייפות ניכרת ברכיבה שלהם, ואז שוב ענן אבק מתקרב במהירות- הפאג'רו של אלון אסולין, ודקות אחריו המגנום של איציק אסולין.

הפערים עכשיו גדולים מאוד בין המתחרים, הרבה דקות של המתנה במזגן בין רכב לרכב, וכשענן האבק מתקרב, אני יוצא, מתמקם בחום של 42 מעלות בצל (אבל אין צל), מצלם ובורח חזרה למזגן. אפשר לראות על הרוכבים מי מותש יותר ומי פחות. מי שמצליח לעמוד על הרגליות, גם רוכב יותר מהר. מי שכבר לא מצליח לעמוד, רוכב לאט, שפוף.

את עידו אני לא רואה, ומבין שמשהו קרה. מאוחר יותר יתברר לי כי הוא פרש עקב תקלה טכנית ברכב שעידו יודע למשוך עד הגבול שלו, אבל לפעמים גם קצת מעבר לגבול. אני שמח לראות שניר בן ארי והסופה עדיין נוסעים, לא מודעים לכך שזמן קצר לאחר מכן משאבת הדלק תודיע להם שהמסע הסתיים טרם זמנו.

אם תחפשו כאן גיבורי ראלי- יהיה קל למצוא אותם. טרקטורון מתקרב ברכיבה איטית, אבל מרים המון אבק. הטרקטורון נוסע בזווית משונה, הזנב נראה כאילו נגרר על הרצפה. כשהוא מתקרב אני מבין- הצמיג האחורי קרוע, מי יודע כמה זמן הוא כבר נוסע על הג'אנט, וכמה זמן עוד ימשיך ככה.

בשלב מסוים מתחילה ערימת הג'יפים של הקטגוריה הסטנדרטית והפתוחה שזינקו אחרונים להגיע. בהפרשים של דקות בין רכב אחד למשנהו, כל מי שעובר מבין שההגעה למרשל האחרון אומרת שרוב המסע מאחוריו. ענן אבק גדול במיוחד מתרומם מאחורי הסונומה של לירן סברוב ואייל אפרתי. הסונומה כבר גמרה לפחות שני מחזורי חיים, ובמירוצים האחרונים סבלה מתקלות. למרות המנוע החדש והפוטנציאל של הרכב והצוות, לירן לא לוחץ אותה חזק מדי, מנסה לגמור את המרוץ, לאו דווקא לנצח.

השמש מתחילה לשקוע, ואני נוטש את עמדת הצילום שלי וחובר לרוני, המרשל. מרגע זה, רוני מתדרך את כולם לעזוב את ציר המערכת אם יגיעו לשעה שבע ומחצה. הוראות החטיבה המרחבית.  הטראנו של צוות אפ"ק מגיע, וצוות הסיוע מתדלק את הרכב, ומעודד את הנוסעים. הטראנו עוזב את עמדת המרשל במהירות כדי להספיק להתקדם ככל האפשר לפני החושך.

עם אור אחרון, מגיעים  דובי בן אברהם ואורן סבן,  חקלאי ובן-חקלאי ממושב במרכז, שהחליטו לעשות את הראלי על טרקטורוני עבודה. אין רכב מתאים פחות לראלי סיבולת. הטרקטורונים המגושמים לא מסוגלים לנסוע במהירות העולה על 60 קמ"ש, וגם זה בחוסר נוחות משווע. המטרה שלהם הייתה להגיע לעין- יהב לפני החושך, והם עומדים במשימה, למרות הכלים הלא מתאימים, למרות הניווט הקשה, ולמרות האבנים שהם מספרים שזרקו עליהם באזור ערד. להם זה מספיק, והם פורשים מהמרוץ  מותשים אך מרוצים, ממשיכים בנסיעה רגועה לעין יהב. - אסף 

תמונות מCP8 , מושב עידן (צילם: אסף קציר)

מכוניות, אופנועים וטרקטורונים ימשיכו להגיע לאילת  עד שעה עשר בערב ויותר. הרכב הלפני אחרון בנקודת הביקורת במושב עידן הוא הואגוניר של יענקלה זלצר וגדי צוקר, טנדר שנת 66 שהותנע לראשונה לאחר שנתיים. יענקלה וגדי החליטו לעשות את המסע "כמו פעם", ובדרך סבלו מתקלות רבות שהן מנת חלקו של רכב ישן שעמד זמן רב- דוגמת צינור מים קרוע, ונזילת שמן גיר. אחריהם  פיאט פנדה 4X4, רכב יבואן/ גימיק יחסי ציבור נהוג בידי און יעקובסון, שמגיע לכאן כנגד כל הסיכויים, בעיקר בזכות נהג מצוין. השעה מאוחרת מדי והוא מוסט ומגיע לאילת דרך כביש הערבה וסוגר את המרוץ. האנשים עייפים, אבל האדרנלין מחזיק אותם ערים עד השעות הקטנות. כל מי שהגיע לאילת בנסיעה חוגג, והבירה זורמת.

האחרונים באמת להגיע לעידן הם רכב המטאטא. אני מחכה לנמרוד כדי לקחת אותו לאילת באוטו הממוזג, ולנצל את הדרך כדי לסכם את המרוץ. יפתח וצחי רואים את ההזדמנות, וזונחים את הלנדרובר בעין יהב, מצטרפים למזגן שמשייט במהירות גבוהה מהמהירות הסופית של הדיפנדר, ומולו מטרה אחת- ארוחת לילה באילת. - אסף 

 אנשי החושך (צילם: אסף קציר)

הסוזוקי של יונתן לוי נכנס לאילת ראשון. הוא זינק עשירי, אבל עוד בצפון תפס את ההובלה ולא הניח לה עד אילת. זהו ראלי חוצה ישראל הראשון שלו, ומרוץ ראלי שני בסך הכול. הוא מגיע מליגת האנדורו, תחרויות קשות ביותר מבחינה פיזית, ונראה כאילו חרמון-אילת קטן עליו. באנגלית אומרים שזה החומר ממנו עשויות האגדות. ערן וולנברג על KTM מגיע מעט אחריו, ואחריו שועטות שתי המכוניות הראשונות  בהפרש מדהים של שניות בלבד לאחר עשר שעות נסיעה. אלו הם  רז היימן ושי שמעוני.  הזמנים מעניקים את הנצחון להיימן. זו השנה שלו, רז והלל סגל הנווט ניצחו פחות או יותר בכל מרוץ בו השתתפו בשנה האחרונה. שי שמעוני המצוין נאלץ שוב להסתפק במקום השני, שנותן לו סיבה מצויינת לחכות לT1 החדש שלו, שנבנה בימים אלו ממש בסדנא של עידו כהן.

בשעת בוקר מאוחרת נערך טקס הסיום על חוף הים האדום. אמו של סמל דורון לב ז"ל, חייל שמשון שנהרג ברצועת עזה בשנת 2003, נושאת דברים ומעניקה פרסים למנצחים, כלי עבודה חילוץ וכננות מתנת גתוס והנפלד, ושעון סרטינה לאלוף האלופים – יונתן לוי, האופנוען הראשון שזוכה בכבוד. בשנים הקודמות מכוניות הגיעו ראשונות לאילת.

התוצאות המלאות מפורסמות באתר הראלי

תמונות מטקס הסיום (צילם: אסף קציר)

אז מה היה לנו?  הארגון מעולה, נקודה.  הספורט המוטורי הישראלי חייב תודה גדולה ליקי שקרל ואנשי המרכז הישראלי לסיור שמראים שנה אחרי שנה איך צריך ואפשר לעשות את זה, בדיוק כמו בחוץ לארץ. החל מהקליטה, דרך הבקרה והשליטה בזמן המרוץ (ולא סתם נבחרות מילים צבאיות...), וכלה בפרטי הלוגיסטיקה.

ראלי חרמון-אילת מזכיר מאד את גלגוליו הראשונים של  מרוץ השטח הגדול בעולם, הבאחה 1000, שהתחיל ככה, לפני 38 שנים, עם 69 מתחרים שרצו לראות מי יחצה את חצי האי באחה במקסיקו בזמן הקצר ביותר. הדמיון רב, ונבנית כאן מסורת ותשתית לספורט מוטורי מלהיב שיכול להיות גם עממי על ידי הגדרה זהירה של קטגוריות התחרות – זו אולי נקודת השיפור החשובה ביותר לעתיד, לתת לאנשים לא רק להשתתף אלא גם להתחרות ברמות תקציב שונות  עם סיכוי לגביע. המצב שבו ארז אברמוב עומד על הפודיום בקטגורית T1.3  לבדו, לא תקין – ממנו נגזלה התחרות, וממתחריו בבאגים ובטנדרים נגזל סיכוי הוגן לפודיום. צריך להתייחס לעניין כמחלת ילדות, אין ספק שנושא זה ישתפר עם התקדמות עונת המרוצים הבאה.