Close
  • פאג'רו T1 של הלל סגל

    פיצ'ר טכני + סיבוב על הT1 הצהוב של רז היימן והלל סגל, המכונית שמנצחת את רוב המרוצים בישראל בשנה האחרונה. (Photographs: )

    (צילומי אקשן - טל זהר, www.talzohar.com . נכתב  עבור מגזין The-Driver)

    מה שיא המהירות שלכם?  120 קמ"ש בכביש ירושלים – תל-אביב?  170 קמ"ש על כביש 6? אם הרגשתם פחד, הוא  בוודאי היה מפני שוטרים. 250 קמ"ש על האוטובאן  הגרמני במרצדס שכורה? נכון שהתאכזבתם? מהירות גבוהה על כביש זה פאסה. אם תעצמו עיניים,  תיווכחו שניוטון צודק –  לנסוע ישר במהירות קבועה זה כמו לעמוד ברמזור.  אם תכניסו לסצינה קצת סיבובים, יתחיל להיווצר עניין. תרסקו את הכביש לחתיכות, והכיף האמיתי מתחיל.

    לתת בגז ב"ג'יפ" כבד בשטח משובש, זה כיף לא טבעי. התאוצות הולמות בך מכל הכיוונים כל הזמן. הרכב מחליק, קופץ, מרחף, נוחת, לא ממש בשליטה. השטח מפתיע כל הזמן – בור, חריץ, סיבוב שלא ראית ממרחק עשרים מטר, ולפעמים השביל פשוט נגמר והרכב עומד על האף, בתוך תעלה. 

    בנהיגת שטח מהירה נדמה לך שאתה על סף שבירה בכל רגע: שבירה של מתלה, שלדה או חולייה בגב. הספק המנוע שולי – רכבי כביש-שטח מפוארים שעל הספידומטר שלהם כתובות ספרות של 200 פלוס ובפרוספקט כתוב שיש להם מאות כוחות סוס יתפרקו תוך דקות בנסיעת שטח אמיתית. "ג'יפ" מרוץ צריך צמיגים גדולים וקשוחים, שלדה חזקה ומעל הכול  את בולמי זעזועים הטובים ביותר שכסף יכול לקנות. כשנופל לי לידיים הגה של רכב שטח שיכול להתקדם מהר באמת, קשה לתלוש אותי ממנו או את החיוך מהפרצוף שלי.

    הפאג'רו T1 של הלל סגל היא באמת הכי מהירה, נכון לזמן הכתיבה. איך יודעים? היוונים בחוכמתם קבעו כבר לפני 3000 שנה שמי שעומד הכי גבוה על הפודיום (ולא הפילוסוף המזוקן שיושב בצד וכותב על זה) הוא הכי מהיר. רז היימן, הלל סגל והפאג'רו הצהובה (הלל מדבר על המכוניות שלו בלשון נקבה – אשתו מקבלת את זה בהבנה) החלו לעבוד כצוות לפני כשנה, בראלי חרמון-אילת 2005. הם סיימו במקום שלישי. חודשיים אחר כך יצאו לראלי הפרעונים במצריים, וסיימו במקום שני בקטגוריה שלהם אחרי  אדי אוריולי, אגדת שטח, אלוף דקאר באופנוע שלוש פעמים. מאז השתתפו פחות או יותר בכל מרוצי ומסעות הניווט בישראל - וניצחו כמעט בכולם. הם צפויים לסיים את עונת 2006 כאלופי המכוניות בשתי ליגות מרוצי השטח המתקיימות בארץ. בתור קינוח הם לקחו גם מקום ראשון מבין כל המכוניות בראלי חרמון אילת שהתקיים בסוף יוני השנה,  מרוץ הדגל של ישראל.  מה הופך את השילוש  נהג-נווט-מכונית למהיר ביותר בתקופתו?  

    ארבע אנשי צוות על שני מושבי מרוץ

    אחד הסודות הוא שהנהג הוא בעצם גם הנווט, והנווט הוא בכלל מהנדס-טיסה. המונח המקובל בעולם הוא co-driver – נהג משנה, ותפקידו הוא לאו דווקא לנווט במובן הצבאי המוכר לישראלים.  "נווט אופייני בראלי דקאר הוא בדרך כלל מכונאי לשעבר," מספר סגל " מרוצי שטח ארוכים הם תחרויות הישרדות של הרכב, והמצאות של מכונאי ברכב, שיקבל בקור רוח את ההחלטה מתי לעצור,  קריטית". הנהגים זוכים באופן מסורתי לתהילה ולכיבודי הטקס, אבל נהג המשנה הוא זה שמנהל  את הצוות, אחראי לבריאות הרכב והנהג שלו, לעמידה בזמנים, למעקב אחרי תקלות.  הלל סגל, בן 57, איש העמק, מכונאי טרקטורים והבעלים של חברת "ליוגב", נכנס למרוצים בתור צוות סיוע ונווט עם אביב קדשאי ועידו כהן בראלים האפריקאים לפני עשור,  ולזכותו השתתפות בין היתר בארבע דקארים - סך הכול מעל 50,000 קילומטרים של ראלי בינלאומי, שיא ישראלי. הפאג'רו היא פרויקט אישי שלו, אין מישהו שמכיר אותה טוב יותר ומתאים כמוהו למושב הימני, ולכן הוא מוחל על כבודו ומותיר את הנהיגה לאחר.

    את פעולת הניווט השוטף הלל דווקא משאיר במידה רבה לנהג רז היימן, שרגיל לרכב סולו על אופנועי ראלי-רייד כבדים. היימן בן ה42 הוא מושא הערצה עבור דור של חובבי ספורט מוטורי ישראלים. הוא שלט ביד רמה במרוצי אופנועים ארוכי טווח במשך שנות ה90, והיה אחד מפורצי הדרך בתחרויות בינלאומיות, כולל פאריז-דקאר. חוש ההתמצאות שלו אגדי, יכולת קריאת השטח מעוררת קנאה בכל מי שנמצא בתחום. בין שניהם, להלל ורז נסיון מרוצים בינלאומיים מצטבר גדול יותר מכל צוות אחר בישראל בהפרש ניכר. "אנחנו נוהגים לספר שאנחנו בכלל ארבעה אנשי צוות ברכב – כל אחד מאיתנו הוא גם נהג וגם נווט" חולק רז.

    במיצובישי יודעים את העבודה

    הרכיב השלישי הוא הרכב, הבייבי של הלל. לפני שמונה שנים החל בפיתוח באגי  ייחודית בעלת הנעה אחורית בלבד וזרועות עוקבות עם שרשראות הינע פנימיות. "חזקה, מהירה, יפיפיה, מסמר בכל ארוע -  אבל קשה לנהיגה, מתישה" מספר סגל,  "הרגע שבו אמרתי לעצמי שזהו, אני מפסיק להתעסק עם הבאגי והולך על קונספט אחר היה רגע קשה. נאלצתי להודות בתבוסה, להודות שהמהנדסים היפאנים יודעים יותר טוב". הבאגי המעוצבת נשארה בצד. לפעמים אחד הבנים של הלל מתחרה איתה, אבל המאמץ העיקרי הוסט לבניית הפאג'רו T1 , המתבסס על הטכנולוגיה של מיצובישי.

    מה שבמיצובישי יודעים לעשות יותר טוב מכולם, זה מתלים לרכב שטח מהיר. מכוניות האבטיפוס של מיצובישי ניצחו עשרה מרוצי דקאר מאז 1992, ובשש השנים האחרונות  שולטות ברצף נצחונות שנראה כבלתי שביר. הנסיון האדיר הזה בא לידי ביטוי בפאג'רו קינג שהופיע בשנת 2001 ונחשב עד היום לרכב שטח סדרתי מהיר במיוחד, עם התנהגות שבילים שהיא הסטנדרט שלפיו כל האחרים נשפטים.

    בתצורתו המקורית פאג'רו קינג  הוא רכב נמוך ופגיע, שלא מסוגל לשרוד ולממש את הפוטנציאל התחרותי של המתלים שלו. הלל סגל לקח תת השלדות הנושאות את זרועות המתלים כמו שהן מפאג'רו, תוך שימור הרוחב, בסיס הגלגלים, מערכות הבלימה וההיגוי בשלמותן.  שלדת צינורות מיצור עצמי, חזקה קלה וקשיחה ביותר החליפה את המרכב האחוד הגמלוני. המנוע זז כמעט 70 ס"מ לאחור ותא הנוסעים בהתאם, לקבלת חלוקת משקל אופטימאלית של 50/50. מה שנראה כמו פאג'רו קצר הוא למעשה בעל בסיס גלגלים של ארוך. השינוי המשמעותי ביותר הוא בולמי זעזועים מיוחדים למרוצים של חברת פרופלקס,  שניים לכל גלגל, יחד עם קפיצים קשים יותר.

    איך זה נוסע? כמו פאג'רו קינג, אבל כזה שלא נשבר.  ללא מותרות, כשהמשקל המוקטן מרוכז באמצע הרכב – מנוע-נוסעים-מיכל דלק (תקני, בנפח 300 ליטר),  הפאג'רו הצהוב נבנה לשרוד יום אחרי יום של התעללות. הזינוקים מהירים אך לא דרמטיים, בסך הכול מנוע הדיזל משופר קלות, מ160 כ"ס מקוריים לאזור ה200.  אבל ברגע שמתייצבים על הילוכים שלישי ורביעי אין כמעט צורך להאיץ, כי בניגוד לרכב שטח רגיל, גם אין הרבה צורך להאיט. שבילים שבורים, מחורצים, שדות בור – אפשר לשכוח את האינסטיקטים הרגילים של נהג ג'יפ ופשוט לכוון את ההגה לאן שרוצים להגיע, הגלגלים עולים ויורדים ועושים את העבודה. וכשהם מתנתקים מהקרקע, בולמי הפרופלקס יודעים להנחית את הרכב מגבהים בלתי הגיוניים. סביבת הנהג החדשה מינימליסטית - הגה, דוושות (כולל דוושה מתה גדולה) ידית הילוכים ומד סל"ד גדול, ללא מספרים – גזרה ירוקה מסמלת רצועת המומנט של המנוע.  לרז היימן יש גם מכשיר ניווט לוויני אישי בניגוד לרוב הנהגים. עמדת נהג המשנה כוללת את כל השעונים, הנוריות, מכשירי ניווט ומחשב עם מפה ניידת, תיבת פיוזים להחלפה מהירה,  ופפירוס של אל מצרי, קמע שמלווה את הלל מראלי הפרעונים.

    בניגוד למכוניות מרוץ יעודיות אחרות שנהגתי בהן, זו לא הפחידה אותי כלל. התחושה היא שנהג שטח בינוני כמוני יכול לנהוג יום שלם ולנצח עם האוטו הזה (בהנחה שכמו בנסיעת המבחן, רז היימן מנווט), המטרה שמאחורי בניית הרכב הייתה רכב נעים לנהיגה, מאוזן, אמין, שלא צריך להלחם בו כדי להיות מהיר – רכב שלא יתיש את הצוות, והיא הושגה במלואה אם לשפוט על פי רצף ההישגים.

    לאן הלאה?

    החלום של כולנו, ראלי פאריז-דקאר, היה מציאות עבור סגל והיימן, כל אחד בנפרד, יותר מפעם אחת. אולי אפילו סיוט – את שני הדקארים האחרונים שלו עם נהגים אחרים, הלל סגל לא סיים. הוא מרגיש צורך לחזור ולסגור חשבון.  רז לא מבין את הריצה של כולם אחרי המרוץ הקשה ביותר בעולם, "הדקאר הוא יותר מדי. ארוך, קשה, יקר מדי". ראלי הפרעונים הוא אירוע הרבה יותר סימפטי. "זה מרוץ מדבר נטו, כמעט בלי קטעי קישור. שישה ימים רצופים, עוצרים בלילה, מתקנים מה שאפשר ומזנקים בבוקר. הפרעונים גם נותן לנו הישראלים לחוות איך זה להשתתף במרוץ כמו האירופאים – אנחנו מניעים את המכוניות בבית ונוסעים איתן דרך סיני לתחרות". הם מגיעים לפרעונים בתחילת אוקטובר הקרוב לא במשבצת המקובלת של הישראלי שמגלה את העולם הגדול ומנסה לשרוד, אלא כפיבוריטים בקטגוריה שלהם. "בארופה, צוות עם ההישגים והניסיון שלנו היה מקבל מזמן חסות של ייצרן רכב" מסכם סגל, "בישראל אנחנו עדיין רחוקים. יש לי מזל שאין לרבים שאני יכול להרשות לעצמי את התחביב הזה, עם תמיכה של העסק והמשפחה.  חברות גדולות בארץ, ובראשם יבואני הרכב, עדיין מתייחסות לתמיכה בקבוצת מרוץ כתרומה – בעוד שמדובר בהשקעה שיווקית שמחזירה את עצמה עשרות מונים".

    השליטה המוחלטת של צוות "ליוגב" במרוצי הראלי-רייד בארץ מעוררת גם חששות. הם יודעים שמהפסגה אפשר רק לרדת. עידו כהן עם רכב ברמה גבוהה ביותר הוא איום תמידי,  ושי שמעוני המתוסכל מרצף של מקומות שניים בונה עכשיו מכונית T1 חדשה. בעקבותיו מספר לא מבוטל של צוותים שמתכוונים להיכנס לרמה הגבוהה של רכבי האבטיפוס בעתיד הקרוב. למה לכם כל הלחץ הזה? מה התמורה? הלל ורז הם אנשים שלא זרים למהירות – כל חייהם רכבו על אופנועים, שניהם אנשי תעופה, רז מכיר את מהירות הקול מהצד השני,  בקוקפיט של מטוס פאנטום – "ועדיין אין ריגוש חזק יותר מאשר לסיים מרוץ שטח ארוך כמו חרמון-אילת בהצלחה" הם מסכמים.

    מיצובישי פאג'רו אבטיפוס T1 של הלל סגל, נתונים טכניים:

    קטגוריה בתחרויות: T1.2   (אבטיפוס מונע דיזל)

    תצורה: מכונית מרוץ דו מושבית

    מידות: בסיס גלגלים - 286 ס"מ, אורך 440 ס"מ, רוחב 190 ס"מ, משקל 1960 ק"ג מוכן למרוץ.

    צמיגים: גודייר MT/R במידה 235/85R16

    הנעה ותמסורת: גיר ידני מקורי 5 הילוכים, טרנספר מקורי, דיפרנציאל מרכזי ננעל, דיפרנציאל אחורי ננעל מקורי.

    מנוע: טורבו-דיזל, 4 בוכנות, נפח 2982 סמ"ק, מחשב ומזרקים משופרים של Rallyart,  הספק מוערך בכ200 כ"ס.

    מתלים: קדמי עצמות עצה כפולות, אחורי רב חיבורי, מתלים מקוריים של מיצובישי. בולמי זעזועים Proflex עם מיכלים חיצוניים, שניים בכל פינה.

    ביצועים: מהירות מרבית 190 קמ"ש

    צריכת דלק: מוערכת בכ3.5 ק"מ לליטר, מספיק בשביל לסיים 800  ק"מ כמתחייב בתקנון הפאריז דאקאר.

    בטיחות: כלוב בטיחות מאושר FIA, מושבי מרוץ Sparco, רתמות 6 נקודות Sparco, מערכת כיבוי אש מרכזית, קסדות + מערכת קשר פנים. 

    רז היימן והלל סגל

    הפאג'רו עומד לצד הבאגי הישנה של משפחת סגל.

     

    מבט מעמדת הנהג. מד סל"ד בלבד.

    כל השעונים, הנוריות, הבקרים והמפסקים נשלטים על ידי הנווט

    מתג כיבוי חשמל כללי.

    דרכון FIA רשמי. הרכב עבר את הבדיקות המחמירות והוא קשיר למרוצים.

    מיכל דלק אלסטומרי תוצרת ATL בנפח 320 ליטר, עומד בתקן FT3 של הFIA.

    כך נראה צמיג שעבר את ראלי חרמון אילת בשלמותו.

    מקדימה - שני בולמי פרופלקס, אחד מהם קוילאובר, רוב שאר המתלה מקורי.

    מאחור זוג בולמים דומים וקפיצי הבי-דיוטי.

    פלטת הגחון מחוברת לשלדה עם הרבה מאד ברגים כך שהיא מהווה חלק נושא עומס ומוסיפה הרבה מאד קשיחות לפיתול.

     

     

     

    Untitled Document