Close
  • פרידה מג'יפ הסיור M151

    פיצ'ר מיוחד - הצדעה לג'יפ הסיור, החמישיה המיתולוגית, M151. תמונות, קצת היסטוריה, קצת הווה, ולמה אין לג'יפ הקטן הזה עתיד. (Photographs: )

    התכנסנו לסכם ארבע עשורי שירות של מישהו שיוצא לגמלאות, "חיים שכאלו". הרעיון לסיכום הזה  הגיע דווקא בהפתעה, לתיבת הדואר שלי.  צו מילואים בהתראה של שבוע שזימן לי יום ולילה ברחבי חבל לכיש עם עדר ג'יפי סיור חבוטים מסוג M151. הם מכונים  MUTT בארץ הולדתם – רשת"ב של Military Utility Tactical Truck, ובצה"ל ג'פס – קיצור חביב של "ג'יפ סיור", או "חמישיה" על שם מספרה של מחלקת הסיור הגדודית. הג'יפון הקטן, הנמוך, הפתוח היה מושא קנאתם של כל שאר חיילי הגדוד שקרקשו להם בנגמ"שים, טנקים, תומ"תים, טיוליות – או פשוט ברגל. בתרגילים הגדולים של פעם (כשבצה"ל היו מתאמנים) החבר'ה של מחלקה חמש, תמיד הכי יפים, עם כאפיה ומשקפי סקי, התרוצצו להם על הגבעות, לכאורה חופשיים מפקודות.

    בישראל נדמה שכל מי שמשרת במילואים בשלושים השנה האחרונות  נהג בג'יפ M151 ויש לו דעה עליו. לרוב חיובית מאד – הכלי הקטנצ'יק מסמל את כל היפה בתקופה שבה עוד היינו יפים.  הוא גם פסגת חווית השטח עבור רוב רובם של הישראלים, שאחרי גיל 21 מבלים את כל החיים במכונית פרטית. כשנכנסים יותר לעומק מגלים גם את צדדיו המכוערים. התאונות הרבות, ההרוגים והפצועים, גם בצה"ל וגם בכל צבא אחר שבו שירת  הM151  (ויש למעלה ממאה צבאות כאלו). נו, אז מיהו  הג'פס - לברדור נאמן, שאפשר לסמוך עליו תמיד, שהביא אותנו תמיד לכל מקום, או אמסטף הבוגדני שנושך את בעליו בלי התראה?

    שורשי ג'יפ הסיור

    הג'יפ הראשון, הוויליס MB, פותח בתוך חודשים ספורים בלחץ של פרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה לסיפור הצלחה היסטורי. 600,000 אלף ג'יפים יוצרו במהלך המלחמה והם נחשבים לאחד מכלי הנשק המכריעים במלחמה. הוויליס הקטן המשיך להיות מיוצר אחרי המלחמה והתקדם עם השנים הן בגרסאות צבאיות וכמובן בתור הCJ – הג'יפ האזרחי, כשקו ישר מחבר אותו לג'יפ רנגלר של היום וג'יפ סופה המשרת נאמנה בצה"ל ב15 השנה האחרונות.

    בשנות ה50, בעוד זרועות הצבא האמריקאי וכמותן צה"ל הצעיר משתמשים בג'יפי MB ויורשם הM38 (המכונה באזרחות CJ5), הוחלט על פיתוח יורש לג'יפ, והפעם בלי לחץ, בצורה מסודרת. דרישות הפיתוח של רכב צבאי כזה שונות מאד מרכב אזרחי. הוא צריך להיות קל מאד וצר מאד (כדי לאפשר הובלה אווירית), בעל צללית נמוכה משיקולים מבצעיים, וגם  כדי להעמיס אותם אחד על השני בתוך מטוס התובלה. צריך גלגלים גדולים ועבירות שטח גבוהה כמובן. לא צריך מהירות גבוהה במיוחד. הרכב חייב להיות קל מאד לתיקון, ועוד יותר קל לנהיגה. וההבדל המהותי – מכיוון שצבא ומלחמות הן מראש עסק מפסיד (הוצאות בלי הכנסות) אז גם רכב צבאי לא צריך להיות כלכלי ואפשר להשתולל עם רעיונות חדשים וטכנולוגיות לא מקובלות.

    הרכב שזכה במכרז הפיתוח ונכנס לשרות בשנת 1960 היה הM151 של חברת פורד. מבחינה טכנולוגית הייתה כאן בהחלט קפיצת מדרגה לעומת הג'יפ המקורי. מרכב האחוד ומתלים הנפרדים לכל ארבעת הגלגלים החלו להופיע על רכב שטח אזרחי רק באמצע שנות ה80, והפכו לנפוצים ממש ב10 השנים האחרונות בלבד. נסו להזכר בהתרגשות (או סלידה...)  שבה קיבלנו את הפאג'רו קינג רק לפני 7 שנים. הג'פס הקטן הקדים את תעשיית הרכב בארבעים שנה!

    נשיכה בלי נביחה

    אבל מסתבר שהשמרנות הטכנולוגית  של דטרויט לפעמים מוצדקת. גיאומטרית המתלים החדשנית של הM151 התגלתה כקטלנית, לא פחות. הרכב נטה להתהפך בסיבובים במהירויות נמוכות להצחיק, בלי פרובוקציה ובלי הזהרה. בארגון צבאי קל ומהיר יותר לנסות לתקן את הנהגים מאשר את הרכב,  באוסף  של פקודות, הנחיות, מדבקות הזהרה וקורסים. זה לא עזר.  השנים היו שנות מלחמת ויטנאם, שאופיינה בגיוס חובה של רבבות חיילים צעירים. ללא המחויבות של אנשי קבע, עם בעיות משמעת וסמים, עם המוות כעניין יומיומי, תאונות הדרכים הפכו לשגרה.  נתונים על שנת 1967 למשל מדברים על מעורבות  הרכב ב3,538 תאונות עם 104 חיילים הרוגים ו1,858 פצועים, הרבה מעבר לסביר. 

    דגם מתוקן נכנס לשרות רק  בשנת 1970. דגם הA2  קיבל מתלה אחורי קונבנציונאלי יותר של זרועות עוקבות, ואחר כך, באיחור גדול, גם קשתות התהפכות וחגורות בטיחות, שלבטח היו מצילות חיי רבים.  הA2 שהוא הגרסא המוכרת לרובנו מהשירות הצבאי, היה עדיין כלי עצבני ולא יציב, אבל לדברי וותיקים שזכו לנהוג גם בA1, ההבדל הוא של שמיים וארץ.

    הMUTT הגיע בכמויות לצה"ל כסיוע של אחרי מלחמת יום הכיפורים, יחד עם עוד פריטים נוסטלגיים כמו המדים המנומרים והמעיל האמריקאי. הוא נשאר כלי הרכב הקרבי הקל העיקרי של צה"ל עמוק לתוך שנות ה90. מעבר לתפקידו כג'יפ הסיור הגדודי והחטיבתי הוא שימש כנושא נשק נגד טנקי מסוגים שונים, כרכב המפקדים הסטנדרטי בדרגים הזוטרים, כרכב ת"ש לקצינים צעירים, ובאינתיפאדה הראשונה קיבל דפנות פלסטיק שקופים והפך לממוגן האבנים הראשון שנסע בסמטאות עזה. רס"פים הובילו בו מזון ועיתונים למוצבים קטנים סטייל גבעת חלפון לאורך כל גבולות המדינה. הג'פס שירת נאמנה,  והגיע הזמן לומר עליו כמה מילים טובות.

    כשהוא לא הפוך - וזה בכל זאת רוב הזמן - הוא נוח יותר מכל ג'יפ בעל סרנים חיים וקפיצי עלים, ואין רכב קל יותר לנהיגה.  מצמד רך, יחסי העברה קצרצרים ומנוע שסוחב מסל"ד נמוך, ארבעה הילוכים בלבד ללא צורך להחליף בין תחומים בתיבת העברה. בירידה לשטח משלבים את ההנעה הקדמית פעם אחת, וזהו.  כל אחד, ממש כל אחד, מתחבר אליו מיד בשטח ומרגיש מלך. הוא קליל, קטן, זריז, ואפשר לנהוג בו בלי לחשוב לאיפה לכוון את הגלגל. הוא חותך את הקוליסים העמוקים של הטנקים בלי להרגיש. הוא משדר כיף - הישיבה נמוכה מאד, קרובה לאדמה. המושבים וחגורות הבטיחות הן בדיחה, כך שהתחושה מזכירה רכיבה על טרקטורון.  מכסה המנוע השטוח והרחב תמיד היה שולחן נוח להתייעצות מפקדים ולהכנת קפה. מכסה המנוע המעוגל של ג'יפי CJ גורם למפות ולכוסות הזכוכית הקטנות להחליק לרצפה.  

    בשנים האחרונות ג'פס M151 יצא לגמרי משירות בצבא הסדיר. בגדודי המילואים משתמשים בהם מדי פעם. כשפוגשים אותו חיילים סדירים, חלקם לא מזהים כלל את הכלי.  הג'יפ שלהם הוא האמר, ולמפקד יש סופה, או איסוזו טרופר. הג'פס הוא אקזוטיקה.  ותמיד נשאלת השאלה - לאיפה הולכים הג'פסים הישנים?

    אז איך משיגים חמוד כזה לשימוש עצמי?

    ההתנהגות המסוכנת של הMUTT, שהמשיכה להרוג אזרחים שקנו את הדורות הראשונים במכרזים,  גרמה להחלטה יוצאת דופן של הממשל האמריקאי ב1970. הוחלט להשבית אותם לפני המכירה לציבור כגרוטאות ברזל. בתחילה חתכו אותם לחצי, ויצרו תעשייה שלמה שהתמחתה בריתוכם מחדש. אחר כך עברו לחיתוך לארבע – ולמרתכים הייתה רק יותר עבודה. בסופו של דבר יצאה הנחייה צבאית, בכתב, להשמיד אותם על ידי "דריסה עם רכב זחלי כבד".

    גם בישראל, הג'יפים האלו לא נמכרים לנסיעה, לאו דווקא מהטעמים הבטיחותיים שהנחו את האמריקאים, אלא בגלל שזהו ציוד קרבי מכספי סיוע ועל פי ההסכמים זה אסור. אין מכרזים של מנהל הרכב לג'יפים קרביים, וזו השורה התחתונה והמאכזבת.  ובכל זאת, נסענו לחדרה לפגוש ולנהוג בM151A2 כשר לחלוטין עם מספר אספנות צהוב. איך יכול להיות?

    ובכן ה"חמישיה" המצולמת לא כונתה מעולם חמש בקשר. היא משוחזרת בקפדנות כג'יפ אמריקאי מתקופת ויטנאם, אבל היא במקור בכלל ירדנית. האגדה מספרת על שמינייה סודית של כלי שלל מהצבא הירדני, שאיך שהוא יצאו בסוף שנות ה70 במכרז וכן זכו ברישוי כדת וכדין. שישה מהם עדיין נוסעים, ושניים מהשישה בידיו האוהבות של ציקי זלצמן, בעל מוסך מחדרה, אספן ומשפץ רכבים ותיק. הכלי המקשט דפים אלו הוא השמור והיפה ביותר בישראל. זהו דגם A2  שיוצר במפעלי AM General – קבלן נוסף שהצטרף לפורד עם השנים  ולימים פיתח את ההאמר.  הרכב הגיע לידיו של ציקי במצב חמור לפני שש שנים, ומאז שופץ ביד אוהבת ובמיטב החלקים המקוריים מארה"ב למצב מקורי לגמרי. הוא נבדל מהכלים הנפוצים בצה"ל בין היתר במערכת החימום לתא הנוסעים , שדורות של סיירים ישראלים היו הורגים למענה בלילות חורף קפואים של הנגב,  ובערכת הצליחה הכוללת שנורקל מקורי ואגזוז מוגבה, ומאפשרת לג'יפ לעבור  במים עד לגובה האף של הנהג בלי שום בעיה. ציקי משתמש בג'יפ הקטן כרכב יומיומי, ולטיולים ברחבי הארץ. מי שרגיל לג'פסים הצבאיים, החלודים, המתפרקים, הנוזלים, נדהם לראות כלי כל כך שמור  - פשוט חדש.

    הסיפור של הג'פס  נגמר. הוא הוחלף סופית בכל תפקידיו הצבאיים על ידי ההאמר, הסופה, וכלים אחרים.  לג'פסים אין עתיד, מלבד בידי אספנים כמו ציקי, שכמותו פזורים ברחבי העולם, קומץ בכל מדינה שבה שירתו.   מעניינת העובדה שאין לו שום המשכיות – בניגוד לקודמו וליורשו בתפקיד.

     קודמו, הג'יפ MB,  ייצר את חברת ג'יפ, והגריל בעל שבע הפסים האנכיים הוא סמל שנשאר עד היום. גם יורשו, ההאמר, הפך לאגדה עוד בחייו וצלליתו מונצחת על ידי חברת ג'נרל מוטורס במותג החדש ביותר שלה, שכבר כולל שני דגמים אזרחיים, הH2 ו H3. הג'פס שירת את התקופה הארוכה ביותר,  עשה את כל מה שמצפים מחייל ויותר – אז מדוע לא הפך לאגדה כמוהם?

    נדמה שכמו אלופי צה"ל הנוכחיים, הוא פשוט נדפק עם המלחמה הלא נכונה.  הג'יפ המקורי של וויליס סחב את בעלות הברית לניצחון במלחמת העולם השנייה, ובדומה לו, ההאמר הופיע במלחמת ניצחון קצרה ומוחצת – מלחמת המפרץ הראשונה, ובעדשות CNN קנה תהילת עולם. אבל הM151  כיכב בתמונות ממלחמת ויטנאם, המלחמה הכושלת והכואבת ביותר בזיכרון העם האמריקאי. מעניין לחשוב מה היה גורל המותג האמר אם הופעת הבכורה שלו הייתה עשור מאוחר יותר, במלחמת המפרץ השנייה המתחילה להזכיר את ויטנאם. האם ג'נרל מוטורס הייתה משקיע בו גם אז?

    קריאה נוספת:

    מכונת הזמן - מבחן דרכים לוויליס MB מודל 1942

    נתונים טכניים ג'יפ M151A2:

    מידות: אורך 337 ס"מ, גובה 182 ס"מ עם ברזנט מפקדים רגיל, 135 ס"מ גובה מינימלי.  רוחב 163 ס"מ, בסיס גלגלים 216 ס"מ,

    משקלים:  משקל עצמי 1070 ק"ג, מטען 545 ק"ג, גרירה (על כביש) 908 ק"ג.

    מנוע: בנזין 2320 סמ"ק, ארבע בוכנות, יחס דחיסה 7.5:1 . הספק מרבי 65 כ"ס ב4000 סל"ד, מומנט מרבי 17 קג"מ ב1800 סל"ד.

    תיבת הילוכים: 4 הילוכים קדמיים, הראשון קצר במיוחד ומשמש כLOW, תיבת העברה בעלת תחום אחד בלבד, משמשת רק לשילוב ההנעה הקדמית.

    צמיגים: 16X7.00

    מתלים: מקדימה עצמות עצה כפולות, מאחור זרוע עוקבת, קפיצי סליל ובולם אחד לכל גלגל.

    מהירות מירבית: בערך 110 קמ"ש

    מיכל דלק: 64 ליטר

    הפרטים הקטנים בג'יפ M151A2 של ציקי זלצמן:

    הג'יפ של ציקי מקורו בצבא הירדני. זהו ג'יפ בדיגום נאט"ו כולל מערכת חימום וערכת צליחה מקורית מלאה.

    פתח היניקה של מערכת החימום, לא ראיתם כזה דבר בג'פס אף פעם!

    שנורקל אגזוז, חלק מערכת הצליחה המקורית. בעקרון הג'יפ אמור לסוע על קרקעית של נהרות עד לגובה האף של הנהג ברציפות.

    צמיג בפרופיל נאט"ו נטול כיווניות. טוב מאד בבוץ, חסר אחיזה בכביש.

    הרבה הוראות, הזהרות, וה"מרצדס" של האורות.

    שנורקל מקורי למערכת היניקה.

    אח, הפאר, ההדר, איזה כסאות!

    ידית הילוכים, ידית שילוב הנעה קדמית, לוח שעונים צבאי סטנדרטי וזהה לג'יפ שקדם לM151 ולהאמר שבא אחריו.

    מדבקת ההזהרה לגבי משנה הזהירות הנדרש בנהיגה בM151.

    השינוי היחיד מהמקור בג'יפ נמצא במחלקת הבלימה הקדמית... הסבה לדיסקים!

    מתלה הזרוע העוקבת של גרסאת A2 שיפר את התנהגות הכביש של הרכב מאיומה לגרועה ביותר.

    באקלים קר סוגרים את הברזנט על הרדיאטור.

    המדבקה על מכסה השסתומים מזהה את הרכב כתוצר של AMG, קבלן משנה שייצר את הרכב במקביל לפורד.

    תגובות 3 תגובות
    1. cj 64's Avatar
      cj 64 -
      יש טלפון לציקי שאפשר ,להתיעץ עימו?
      גל
    1. נמרוד's Avatar
      נמרוד -
      04-6247878
      זה הטלפון במוסך שלו.
    1. אומי5's Avatar
      אומי5 -
      גל, יכול להיות שהוצאת לי את העיניים היום על כביש 40 דרומה?
    Untitled Document