הנצחון הראשון שלנו - צוות תרמודן

(צילומים: טל זוהר)

קצת עלינו,  צוות טרמודן

אייל בומברג (אני, בחולצה הלבנה) מנווט, ורוני פישמן נוהג. שנינו בני 27, סטודנטים לקראת סיום התואר הראשון. בשלוש שנים האחרונות שנינו לומדים ועובדים כאילו אין מחר, כל אחד ושיגרת החיים הטובענית שלו. אנחנו חברי ילדות, מכירים מגיל 15 בערך. כיאה לנער שגדל במושבה (גן יבנה) ובן לחקלאי, רוני כבר בגיל 15 התחיל לנהוג (בצורה רישמית - שלא נדבר על מה שהיה לפני): טרקטור, טרקטורונים, באגי, וכמובן ג'יפים. אני גם חצי מושבניק (גדרה) ומגיל אפס חולה טיולים ונהיגת שטח בפרט. גם ברזומה שלי יש אופנוע, באגי וטרקטורון, ובגיל 22 החלטתי "להתמסד" ולקנות ג'יפ סמוראי.

שנינו מטיילים כבר המון זמן בכל שבת פנויה (לא שיש הרבה). דרום, צפון וסתם מסביב לבית - לטיולים  יש קסם מיוחד עבורנו. רוני לא מבין מהחיים שלו בניווט, תמיד היה נוסע אחרי כמו כבשה אחרי הרועה. ואני להיפך, לא יודע לנהוג יותר מהר מ100 קמ"ש( אמרנו סמוראי) בכלל, לא כל שכן בשטח, שם לרוני יש הרבה ניסיון, ידע, חוש וגישה בסיסית חיובית מאד. אני קיבלתי את הבסיס בניווט בשירותי בצה"ל ואח"כ בטיולים כמובן - אך מעולם לא ניווטתי בתחרויות. כך שבאופן כללי, אנחנו דיי משלימים אחד את השני.

ההיסטוריה שלנו בספורט מוטורי

לפני יותר משנתיים , לאחר מספר עונות של טיולים משעממים (עבור רוני), קיבלתי את ההצעה: " בוא נלך להתחרות בראלי הזה.....- נו... מה אכפת לך, מה כבר נפסיד?".

התחלתי להסביר לו שזה לילדים גדולים ועשירים, לא בשביל פישרים כמונו. "נראה לך שנצליח לעמוד בסטנדרטים של הנהיגה, הניווט והתקציבים של כולם שם??" נזפתי בו. גם הרכב לא הכי מתאים- טויוטה פרדו 2002 קצר, רחוק מלהיות אידיאלי למרוצי ראלי רייד.  לאחר מסע שיכנוע קצר שלא הצליח, הגענו להבנות ביננו והחלטנו שמנסים. לי היה GPS מסוג מגלן מרידיאן והחלטנו שכבסיס צריך לקנות איזה מחשב נייד ישן ומצ'וקמק שישמש אותנו בניווט און- ליין. קנינו.

ההתחלה היתה  בראלי פורים של מסע מעולם אחר לפני שנתיים במצפה הראל. רק אימון של שעה ביום שלפני, וממש בלי כוונה,הופ...מקום שלישי . בקטגוריה הסטנדרטית B  כמובן. זהו... הורעלנו. חזרנו עם גביע, ותיאבון. התחלנו ללכת לעוד ועוד "מסעות ניווט" של גדי צוקר. ותמיד התברגנו במקומות הרביעי, שלישי, ופעמיים אפילו שני. כשמדובר במרוץ של מקצה אחד, יום אחד, אז הדבר כמעט ולא מהווה בעיה. יוצאים בשבת מוקדם, מגיעים, מתארגנים, יוצאים למסלול, האנדרנלין בשמים, לרוב מסיימים ולעיתים לא, חוזרים לטקס סיום והביתה. שבת של בילוי נהדר, שאפשר לעמוד בו מבחינת זמן, תקציב,מעמסה של הרכב, וגם הקיבה שלי מצליחה לשרוד את זה(אפרט בהמשך). ואם חוזרים הביתה עם גביע - בכלל חגיגה!

היו מספר פעמים שלא סיימנו את המסלול בגלל כריות אויר שנפתחו, חיישן גיר שנרטב והחליט לעשות קונצים ועוד הפתעות. אבל המטרה היא לפני הכל, להנות. גביע זה בונוס. וזה מה שמנחה את רוב המשתתפים לעצור ולעזור, לחלץ ולהיות איכפתיים אחד לשני, הכל למען החברות והרוח הספורטיבית.  יש אינספור דוגמאות: גל שחם מחלץ את איציק בריל, אנחנו מחלצים את  צוות נדיר, רון גל מלווה לנו מחשב ניווט כאשר שלנו החליט לשבוק חיים דקה לפני הזינוק. הישראלי מתגלה כיפיוף באירועים האלו, וזה עוד דבר שמעודד ונותן מוטיבציה לחזור ולהשתתף שוב בכל הזדמנות.

קצת על כושר גופני ותרומת המרוצים לדיאטה של הנווט

רוב האנשים לא מודעים כמה המעמסה הפיזית במירוצים הללו גדולה. לפחות בשבילי. חובה להיות בכושר טוב ושלגוף תהיה סיבולת איתנה שתצליח להחזיק אותו את הקילומטרים עד לסיום. לעיתים זה 200, וכשיש מקצה לילה ומקצה למחרת זה יכול להגיע גם ל 400 ק"מ במהירויות היסטריות בשטח, טלטלות וחבטות.  מה שבטוח זה, שלנווט הרבה יותר קשה מלנהג. אני מניח שכך זה גם בצוותים אחרים. הנווט מותש הרבה יותר ונוטה לרוב להקיא. הטלטלות, המבטים המתחלפים במפה-הדרך-המחשב-GPS וחוזר חלילה מערבבים את כל איזון הגוף. תוסיפו לזה את  הקפיצות, הרמת ראש מהמפה לשביל ולראות שאתה בקפיצה של חצי מטר באויר - ממש לא עושה טוב לקיבה.

ברוב המיקרים אני לא אוכל כלום לפני זה, רק משהו קטנטן. מתחיל טוב, אבל תמיד ב 20-30 ק"מ האחרונים אני מרגיש איך הכל עולה לי ומת להתפרץ החוצה על הדש בורד של הרכב וללכלך את הכל. לא נעים. זה חלק ממש סיוטי עבורי,בכל קפיצונת אני מרגיש את זה עולה עוד קצת ועוד קצת. אני נמרח בתוך הכסא ונהיה כבד ומסוחרר. לרוב אני מצליח לעצור את ההקאה. קרה גם פעם אחת שלא. הנהג לעומת זאת לא סובל מכך. הוא דרוך ומוכן כל הזמן ומביט כל הזמן קדימה כך שגופו כל הזמן מתוח כמו קפיץ לנקודה אחת. לא שמעתי עוד על נהג שהקיא.

הרכב שלנו - טויוטה פראדו

קצר, מודל 2002. כאמור,  לא בדיוק הפלטפורמה האידיאלית לנהיגת ראלי. הרכב בעל סרן אחורי חי ותיבת הילוכים עצלה  של 4 מהירויות שמדכאת את המנוע.  אבל זה הרכב שיש לרוני, בו הוא עושה גם שימוש יומיומי, ועם זה ננצח, כל אמרנו לעצמנו תמיד. כשהתחלנו, הוא היה סתם פראדו-טיולים סטנדרטי, חוץ ממיגונים תחתונים  וסט קפיצים+בולמים בסיסי  של OLDMAN . לא כלוב התהפכות ולא בטיח, אפילו לא צמיגי שטח.  עמדת הנווט גם הייתה דלת אמצעים. מחשב נייד ישן ועצל וGPS פשוט. זהו. עם הזמן, רוני הוסיף שני כיסאות מירוץ עם חגורות 4 נקודות ופרוז'קטורים בחזית, לנהיגה ליילית קלה יותר.

ואז הקפיצים והבולמים החלו לשבוק חיים. המשכנו להתעלל בהם עד שיחזירו נשמתם לבורא לחלוטין. זה לקח בדיוק עוד 2 מרוצים עד שהבנו שככה אי אפשר להמשיך ולפני מספר חודשים הותקנו ברכב בולמי מרוץ של פרופלקס. אלוהים... איזה הבדל! מאז שיפור הבולמים הספקנו לקחת מקום שני בראלי של מסע מעולם אחר שהיה בבית קמה בדרום, ולהשתתף בראלי פורים האחרון שיצא מבינימינה. השיפור במהירויות הנסיעה מורגש והבולמים עושים עבודתם נאמנה. אם פעם היינו נושקים  ל90 קמ"ש מלמטה,  היום בקטעים המהירים אנו לא יורדים מ110.

ראלי לכיש 2007

כבר הרבה זמן שרוני אומר לי "בוא נלך לראלי של היימן" (ליגת ראלי רייד) ואני מוצא כלפעם תירוץ אחר לדחות את העניין, אבל לאחר שכמה חברים לדבר המליצו בחום על האירועים שלו, על האירגון וכל השאר, החלטנו לנסות. נרשמנו לראלי לכיש האחרון בקטגוריה B הכללית.

מכינים את הרכב כרגיל, מורידים את הספסל האחורי ובמקומו קושרים 2 גלגלי ספייר, ג'ק עגלה, הי-ליפט, מתקינים את ה-GPS והמחשב הנייד ה"מעפן" שלנו על המתקן הפשוט ביצור עצמי. יום לפני עושים איזה סיבובון שבילים מהיר, לראות שהרכב תקין ואנחנו מאופסים.  מגיעים לנקודת הזינוק שליד יער שחריה (יעל המלאכים) באיזור לכיש. החניון מלא רכבים, מכל הקטגוריות. אופנועים, טרקטורונים, אבי טיפוס T1... איזה יופי. הרבה אנשים, אוירת בוקר חיובית כזו של אירוע שהולך להיות מעניין. האירגון היה למופת.

כרגיל, רוני  הולך מסתובב ופוגש את שאר הנהגים, צוחק, מכין קפה ונופש לו. ואנחנו הנווטים מפרפרים בהכנות אחרונות וסגירות אחרונות על הציר. ככה זה - קלים הם חיי הנהגים- קבלנות- "גומרים הולכים". לעומת הנווטים שמדירים שינה מעיניהם וכמה שלא נכין את עצמנו, תמיד נרגיש שלא עשינו מספיק הכנות על הציר לקראת הניווט.

פאנצ'ר במחשב ועוד פאנצ'ר

לעניננו, אני מכוון, מתקין , מותח ומסדר, הכל טוב, והולכים לתדריך הצוותים.. חוזרים מהתדריך, אני בא להדליק את מחשב הניווט שלנו....והופ....לא בא לו להידלק. מנסה שוב....כלום. להזכירכם,עוד חצי שעה מזנקים ואין לי מחשב רזרבי. ואין מצב לצאת בלי מחשב נייד לגיבוי  וניווט יעיל יותר. קוראים לרון גל (חבר טוב ומתחרה שלנו באותה קטגוריה)בהיסטריה שיעזור לי! רון מוציא לי את המחשב  הרזרבי שלו.

ההזנקה מסודרת, כולם עומדים בזמן. מגיעים אט אט למשפך הזינוק - בקטגוריה שלנו,B, משתתפים 6 צוותים.  צוות נדיר בפג'רו בנזין קצר משופר במקצת, רון גל וגיא גוטליב בדיסקברי בנזין, משפחת טנבאום בטבילת אש לסופה החדשה שלהם, המגנום "הסטנדרטי" בנזין של צוות אוטוויק וניר בן ארי בסופה. כמות יפה של משתתפים  שמעלה את המוטיבציה והרצון להיות טובים היום. כל המתחרים שלנו לא פראיירים, יהיה קשה מאד להביס אותם ולגנוב להם את המקום הראשון. ניר בן ארי בעל רכב עוצמתי וניסיון נהיגה מטורף, צוות אוטוויק חזקים ביותר ובטח הגיעו עם רכב סופר מוכן למרוץ. צוות נדיר תמיד נלחם איתנו ראש בראש.

אנחנו אחרונים בסדר הזינוק בקטגוריה שלנו, יוצאים לדרך, ומספר ק"מ הראשונים הם קשים. אני ורוני עדיין בשוק והחלודה לא לגמריי ירדה...עד ששנינו מתאפסים ונכנסים לעניין. GOTO במכשיר הניווט....ואנחנו בדרך לנקודה הבאה.

"שמאלה...שמאלה...רוני שמאלה..." ,תיזהר...באמפ רציני", " הפניה הבאה ימינה", "קח אותו מהשמאל וסע ישר", "תן גז כבר"," תיזהר רונייייי!!!".

כך נשמע פס-הקול  בתוך הרכב. עם נתקין מצלמה בתוך הרכב ונקליט את המתרחש ברכב בזמן מירוץ, התוצאה תהיה קומדיה היסטרית. במיוחד הפרצופים המבועטים שאני עושה לפני כל קפיצה רצינית או סיבוב רציני. פחדן. רוני הוא מעין בובה על חוט שלי, אני אומר והוא עושה - לרוב. לפעמים לא יוצא לו, אבל נסלח לו . סה"כ הוא די ממושמע. הוא הבין שהמתכון לניצחון הוא כימיה מושלמת ביננו, וזה מה שהיה הפעם. השלמנו אחד את השני, הוא עשה מה שאמרתי, ואני הייתי איתו עם עוד זוג עיניים על השביל.

הכל זורם יפה....ואנחנו כבר בדרך לנקודה 12 לכיוון קיבוץ שומריה. הנוף משגע, השבילים מזמינים והניווט מעניין.כחצי ק"מ מהנקודה אני קולט שצוות נדיר וצוות XADO (רון גל וגיא גוטליב), שזינקו לפנינו,  ממש צמודים אלינו. כל אחד בא מכיוון אחר.פה מתחיל האטרף האמיתי והאנרנלין משתלט. "סע רוני,סעעעע  ...זה הצ'אנס שלנו!"כך מתחיל  מרדף של חתולים ועכברים, 3 רכבים אחד אחרי השני. נדיר ראשונים ואנחנו אחריהם.

בהתחשב בעובדה שיצאנו אחרונים ועכשיו אנחנו צמודים, אנחנו כבר מובילים עליהם. אבל חובה לעקוף אותם על מנת לא לפתוח פערים שוב. הסיכוי לעקוף הוא מזערי , גם בגלל רוחב השביל וגם בגלל הראות הלקויה עקב האבק. זאת אומרת, שעקיפה תתבצע רק במקרה שהראשון יטעה בניווט, יקח פניה לא נכונה והבא אחריו ידע לא לטעות אחריו ויעקוף אותו. זה בדיוק מה שקרה. אחד טועה, השניים האחרים עוקפים, וחוזר חלילה.כך זה היה עד נקודה 30. שם כל פעם אחד עקף את השני ו"רכב" על הטעויות של זה שלפניו. לנקודה 30 הגענו לפני צוות נדיר, שם היה מעבר בוץ גדול.

מה עושים בבוץ?? נותנים גז!!!   כך גם אמר לנו המרשל שעמד שם, מוכן עם רצועת חילוץ , למוד ניסיון מהעוברים כאן לפנינו. "גז...גז.....תן גז רוני!", עוברים, ואז נשמע קול בריחת אויר מהגלגל הקידמי השמאלי. פאנצ'ר.

זה הפנצ'ר הראשון שלנו במירוץ ראלי בכלל. ויתרה מזו... אף פעם לא עבדנו עם היי- ליפט. תמיד יש פעם ראשונה. בהיסטריה שמהולה באכזבה, מתחילים לעבוד, מפרקים,מרימים, מחליפים, מורידים, קושרים, מחזקים, ולדרך.לקח איזה 7 דקות. אני מכיר אותו כבר לא מעט שנים, וכשהוא מבואס יש לו פני עגל לרוני. פרצוף של "עזוב אותי..."

"היי היי, לא קרה כלום! ממשיכים עד הסוף. ספורטאים עד הסוף. חייבים לאמין שמנצחים, שאף להבה לא תכבה כאן....סה"כ פנצ'ר, קדימה, לא מוותרים. תן גז!!!" לאחר נאום המנהיגות ושיחת המוטיבציה תוך כדי ניווט הוא התחיל לחזור לעצמו. היה ברור לנו שאת היתרון שהיה לנו על נדיר איבדנו, וגם ניר בן  ארי הרבה לפנינו. רון גל ומשפחת טננבאום היו מבחינתנו נעלם, לא ידענו איפה הם.

רואים את הסוף

המשך הנהיגה נכונה, הניווט מדוייק , בלי בירבורים והרכב עובד טוב. לקראת 5  הנ.צ האחרונים המוטיבציה עולה, ואיתה גם מיצי הקיבה שלי. "רוני...זה עולה לי...יאללה... סע מהר...שייגמר כבר...אני מת להקיא!".

קו הסיום לא איחר להגיע. מסירת מכשיר הניווט לבדיקה אצל המארגנים, מנוחה, קפה טוב,כמה ביסים להרגיע את הקיבה וטקס סיום. ציפינו למקום שני אחרי ניר בן ארי. לצוות נדיר היתה תקלה והם לא סיימו את המסלול. גם צוות אוטוייק ומשפחת טננבאום לא סיימו. צוותXADO הגיע הרבה אחרינו. הקלפים נטרפו באוהל המנהלה של הראלי, שם בדקו המארגנים את מכשירי הניווט של הצוותים וגילו שניר בן ארי לא עבר באחת הנקודות, דבר שגרם לו לרדת לתחתית הטבלה, רון גל במקום השני, ואנחנו מקום ראשון! היינו בהלם!! לא שזה גביע אירופה, אבל זה גביע, ובשבילנו זה חתיכת הישג.

לקחת מקום ראשון מול חמישה מתחרים לא קלים בהופעת בכורה בליגת רלי רייד של היימן, עם מסלול לא פשוט ורכב לא משהו, וואלה - כבוד! בהתחלה הרגשנו קצת אשמים ש"גנבנו" לניר את המקום הראשון אבל חוק זה חוק, לטובה ולרעה, והפעם הם היו לטובתינו. מזל שהיו לנו אוזניים שיעצרו את החיוך שנמרח לנו על הפנים באותו יום.

למדנו  שחובה, אבל חובה  להאמין בעצמך ולהיות ספורטאי שנלחם עד הסוף. לא חשוב מה קורה בדרך. תוצאות בסוף. לא באמצע. קודם כל צריך לתת את המקסימום לכל אורך הדרך, לא משנה מה אנחנו חושבים שקורה.

מה בעתיד?

עד שלא נראה מה קורה בבירור עם חוק הספורט המוטורי, לא נעשה שינויים משמעותיים ושיפורים ברכב. לך תדע מה יגיד החוק הזה ואיזה השלכות יהיו לו. התכנית היא להמשיך להתחרות במסעות הניווט בליגות השונות וכמובן בראלי חרמון אילת השנה. בשנים הקודמות לא השתתפנו בו כי היו תירוצים של מבחנים ולימודים. מקווים שהפעם הדבר יצא לפועל בתזמון טוב עם מבחני הסיום של שנינו והחתונה של רוני שהולכת וקרבה.

אנחנו מאמינים שההיישגים תלויים בשלושה מרכיבים: נהג, נווט והרכב, או יותר נכון- התקציב. הניווט שלי ברמה טובה כנראה, והביטחון העצמי גובר עם הניסיון שהולך ונצבר.  הנהג טוב מאד, ויהיה עוד יותר טוב עם כמה שיעורי הדרכה מהכרישים בתחום שישייפו את הפינות ויקנו לו הרגלי נהיגה נכונים יותר. ולגבי הרכב - יש מחשבות על מערכת קשר פנים וקשת התהפכות בסיסית. כיום, בלי כלוב, אסור לנו "לעשות שטויות" ולקחת סיכונים מיותרים. כאשר תהיה קשת או כלוב התהפכות רציני הביטחון יעלה וכך גם הביצועים וההישגים.

בעתיד הרחוק, אנחנו חולמים על רכב למרוצים בלבד , כנראה על בסיס פג'רו קינג, שיגיע על עגלה נגררת.  אבל עוד חזון למועד.

תודה ענקית לספונסר שלנו,  חברת "טרמודן" תעשיית בנייה מתקדמת  www.termodan.co.il