Close
  • לנד רובר דפנדר 90 במבחן שטח

    קצר. פתוח. סוף הדרך. לנד רובר דפנדר לא צריך הקדמות, הוא מדבר בשם עצמו, למי שרוצה להקשיב. מבחן דרכים לאגדה מודל 2008 עם חידושים קלים - שעון טורים, הילוך שישי, ומדבקה של קוקוס על הדלת. (Photographs: )

    (צילומים: טל זוהר)

    בשנייה הראשונה לא האמנתי.

    זה לא מציאותי בכלל. שוטר קופץ לכביש ומסמן לי לעצור בצד. מה רוצה המנוול? הרי אני לא בסופה שלי, מגנט שוטרים ידוע. אני נוהג בדיפנדר, חדש, מהיבואן, סטנדרטי עד העצם...

    כבוד החוק מסביר לי שקצת מיהרתי. "חכה שנייה" אני אומר לו, "אתה בטח עובד עלי, זה דיפנדר... איפה יגאל שילון, מי מצלם אותי? " לא חברים.  זו לא בדיחה ולא צ'יזבט, אלא האמת לאמיתה. לראשונה אחרי 15 שנה נקיות לחלוטין מדו"חות תנועה, תפסו אותי על מהירות. ולא סתם - אלא בדיפנדר...     

    118 קמ"ש בסך הכל. לא בשמיים, לא משהו שכל דיפנדר, אפילו TDI200 עתיק, לא מסוגל אליו די בקלות. אבל אם עד לא מזמן הדיפנדריסט המצוי היה מפסיד לקלנועיות ב"פתיחה" ברמזור ומודד תאוצה ל100 קמ"ש בעזרת לוח שנה, הרי שהדיפנדר החדש, זה עם מנוע הפורד-טרנזיט 2.4 ליטר ותיבת שישה הילוכים,  כבר נוסע היטב. זבי חוטם חובשי קסקטים באימפרזות STI לא צריכים לחשוש – זה עדיין לא מהיר ועצבני. אבל הוא כבר מזנק לא רע, סוחב ומושך מצוין בכל סוגי העליות 118 קמ"ש בירידה קלה? קטן עליו. כנראה שבאמת לא שמתי לב למד המהירות במשך שבריר שנייה – ועל טעויות משלמים. אבל אני מקדים את המאוחר.

    היכרות מחודשת

    דיפנדר הוא אייקון מוטורי, כזה שמיוצר ללא שינויים חיצוניים משמעותיים כבר 60 שנה. מתחת לקובית האלומיניום מעוטרת הניטים דווקא התחוללו שינויים ותמורות - אבל לאט-לאט, כמו שדיפנדרים תמיד נסעו. כי אצל הבריטים המסורת מעל לכל, והחיפזון מהשטן (בנקודה זאת אתם מוזמנים לסטות לשביל צדדי: אין תאריך תפוגה. - המערכת).

    הכלי שנקרא בפשטות "לנדרובר 90" הפך רשמית לדפנדר" רק בשנת 1990. אז היו במבחר ארבעה מנועים: 2 זוללי בנזין, עם 4 בוכנות או 8, ושני שיכורי סולר, אחד אטמוספרי ואחד מוגדש, שאנחנו מכירים גם בארץ כ-TDI200. כבר באמצע שנות ה90' החלה חרושת השמועות על דיפנדר חדש ומעודכן. כולם ציפו למשהו מרוכך ומעודן, ומה קיבלו? את אותו דיפנדר, עם מנוע TDI300. לקראת סוף המילניום, שוב קרה אותו דבר – לנדרובר עברה לבעלות ב.מ.וו, והדיפנדר ה"חדש" קיבל את מנוע הטורבו-דיזל 5 בוכנות המוצלח שאנו מכירים כ-TD5.

    מנועי הבנזין לעומת זאת, סיימו את הקריירה האזרחית שלהם. כאשר הגרמנים מיהרו להיפטר מהמותג כמצרעת לטובת (?) פורד, הגיע שוב תורו של הדיפנדר להתחדש. הפעם כבר לא ציפינו למהפכות, ואולי טוב שכך? לטובת איכות הסביבה פרש מנוע ה-TD5 לגמלאות ואת מקומו תפס מנוע הרבה פחות אקזוטי - אבל נפוץ, אמין ומוכח – היישר מהמדף של פורד: טורבו-דיזל ארבע בוכנות ומסילה משותפת בנפח 2.4 ליטר שמקורו בפורד טרנזיט המסחרית. תיבת חמשת ההילוכים הידנית קיבלה עוד הילוך.

    מבחוץ הכל נשאר אותו דבר.

    קובייה מאלומיניום, הרבה ניטים, פנסים עגולים. איך נבדיל בין דיפנדר ישן לחדש? נחפש תפיחות ובליטות כמו גריל קדמי בולט וכמובן - "כיפת הכוח" שנוספה על מכסה המנוע (המנוע החדש גבוה יותר פיזית, ותחת מכסה המנוע הישן לא היה די מקום בשבילו). מה שאומר -  חסל סדר גלגל רזרבי על מכסה המנוע.

    דפנדריסטים חדי עין יבחינו גם בהעדרם של פתחי כניסת האוויר המגניבים שמתחת לשמשה הקדמית, וזה מוביל אותנו לשינוי המשמעותי הבא – סוף סוף, אחרי 60 שנה, מקבל הדיפנדר פאנל קדמי עם לוח מחוונים מודרני. ההשראה הגיעה, זה ברור, מהדיסקו 3. סוף סוף יש מד סל"ד, שני פתחי מיזוג עגולים ונאים, מתגי הפעלת המיזוג/חימום באותו מקום בו הם נמצאים בכל משפחתומטית, אפילו מכשיר הרדיו-דיסק ממוקם באמצע, קל ונגיש... במבט ראשון זה נראה טוב. במבט שני, שום דבר מהותי לא באמת השתנה. הפלסטיק הזול והנוקשה נשאר אותו דבר, איכות ההרכבה והגימור עדיין בריטיות טיפוסיות, אין כריות אוויר (הלו! אנחנו ב-2008!) ולא נפקד מקומן של כל המוזרויות הקטנות והמעצבנות שבלעדיהן אי אפשר כנראה בארץ הפיש-אנד-צ'יפס-אנד-תה-וויד-חלב.

    אצל האנגלים הכל שונה והפוך, לא רק הצד שבו הם נוהגים ושיטת חישוב המשקלים והמרחקים ההזויה שלהם. זה מתחיל במפתח התנעה בצד שמאל של ההגה. למה? ככה. במחשבה שנייה גם באלפא-רומיאו זה ככה, אז אני סולח ועובר הלאה. מתג הפעלת אורות מוזר? יאללה בסדר. ואז משהו ביחס שבין ההגה, מושב הנהג והדוושות לא מסתדר. ברור, הם לא ממורכזים זה לזה... הדוושות צמודות לדופן, המושב דק ושטוח. ההגה ענק, מונח בזווית אופקית למדי ותנוחת הישיבה מאוד גבוהה וקרובה מדי להגה. אני מנסה להזיז את המושב אחורה, אבל אי אפשר. למה? כי אותה מחיצה אידיוטית בתמונה משמאל, שמחלקת את תא הנוסעים של הדיפנדר הקצר לשניים, מגבילה את טווח כוונון המושבים (על כיוון זווית המשענת באמת אין מה לדבר), ומונעת למעשה כל יכולת להיכנס למושבים האחוריים ו/או לצאת מהם...

    המחיצה הזו נמצאת שם כבר 60 שנה, אז למה לשנות? למה באמת?... מי אני, אזיאת חולוני חסר-תרבות שיקבע לג'נטלמנים מסוליהול איך לייצר אוטומובילים? אהה, ואם אני קצת גבוה ולא מוצא מקום לרגלי בתוך הדיפנדר? בעיה שלי. מסורת לא שוברים ולא משנים (דווקא כן, ועל כך בהמשך). ומה עם החלונות? חלונות הצד ידניים, ועל זה לא היו טענות אלמלא מיקומן של הידיות הללו שלא מאפשר למעשה את תפעולן כאשר הדלתות סגורות.... אין מה לומר – עוד דוגמה להנדסת אנוש אנגלית במיטבה.

    אני אוהב לדעת שבדיפנדר יש גיר ידני בלבד.

    ולא סתם, אלא בעל 6 מהירויות מחולקות היטב. החל מראשון קצרצר, ועד לשישי ארוך אבל לא ארוך מדי. אבל האנגלים כמו אנגלים, מוכרחים לפשל במשהו גם כאן, ומגישים לנו את הגיר המצוין הזה עם מוט ארוך ומגושם, לא ממש קל ו/או מדויק גם אחרי 13,000 ק"מ לא קלים שעבר רכב המבחן.

    כל היתר בסדר גמור, תודה. תאי אחסון נרחבים בין המושבים הקדמיים, צמד מושבים אחוריים מתקפלים סבירים לגמרי (להוציא את העניין הפעוט של הכניסה והיציאה מהם, כמובן). כאשר המושבים הללו בשימוש, אין מה לצפות למרחב כלשהו לציוד, אבל זה רכב קצר אז אי אפשר לטעון שלא ידענו.  קצר קצר, אבל לא רק. אנו נוסעים היום בדגם הברזנט הפתוח, הדיפנדר המגניב והכייפי ביותר. חובה לציין שרכב המבחן הוא אותו 90 ביש-מזל שעבר התעללות רבתי קבל-עם-וטלוויזיה בתוכנית "המופע המוטורי", ונמסר לידינו כשהוא מצויד בחבילת האבזור המכונה "הישרדות" (זוכרים?) שכוללת חישוקי סגסוגת עם צמיגי גודייר M/TR  במידה 235/85R16 (צמיגים מצויינים בקוטר 32 אינץ'),  מדרגות צד, כננת וורן 9000 וגג ברזנט מייצור מקומי בעיצוב, אפעס... מוזר. לזכות הגג הזה ייאמר שהוא תפור כהלכה, לא דופק ולא מתנפנף גם בנסיעה מהירה.

    הכי טרקטור בכביש

    מי שבוחר ברכב שטח פתוח מוכן להתפשר קצת בנוחות לטובת החוויה, ועל כן כבר בחניון של "חברת המזרח" אני ממהר לקפל את דפנות הברזנט ולפתוח את החלונות. למזלי נעים בחוץ ולא באמת צריך מזגן, אבל מי שבכל זאת יתעקש יגלה מזגן בסיסי ורועש אבל אפקטיבי. ציפיתי להתנהגות טרקטורית אופיינית ולקקופוניה מחרישת אוזניים , אבל מנוע הפורד חלק ונעים בסל"ד סרק. לא רועד וכמעט לא מטרטר. ההתמקמות מאחורי ההגה דורשת קצת אקרובטיקה, הכנסת הבטן (ממחר דיאטה), כיוון מראות (ידני ומבחוץ! לכל אלה שבאים בטענות לרנגלר מהחודש שעבר). כמו שכל דיפנדריסט רגיל מכיר – יושבים גבוה, התצפית קדימה מצוינת ורואים את פינות המרכב – יתרון חשוב בזמן תמרונים צפופים בשטח ובחנייה. אבל החלון הקדמי הצר נגמר היכן שהוא בגובה המצח. מוט ההילוכים מסורבל בתחילה, והאתגר הגדול – למצוא את הרוורס. אין מקום למדרך לרגל שמאל ועכשיו לך ותשחיל נעל "רד-בק" במידה 46 מתחת לדוושת הקלאץ'... אבל ניחא. כבר הסכמנו שככה זה בדיפנדר – ככה הוא היה תמיד ומי שלא יצליח להתרגל אחרי כמה דקות – חבל על זמנו. שילך למקומות אחרים.

    אני דווקא הצלחתי, והאמת? כיף, כל העסק. זינוק ראשון ברמזור מלמד אותנו שיש לנו עסק עם דיפנדר אחר לגמרי. זו בהחלט לא ארנבת רמזורים – ההילוך הראשון קצר במיוחד. הוא נגמר מיד ומחייב החלפה כבר לאחר מטרים ספורים, המוט המגושם דורש את שברירי השנייה שלו כדי לנוע ולהשתלב לשני. זה מצידו מעט ארוך מדי כדי לאפשר זינוק מהמקום, אבל מאפשר למנוע הגמיש לנשום ולהתבטא והוא דוחף קדימה בהחלטיות. כמוהו גם השלישי, רביעי וחמישי – מלבד פער קטן בין שני לשלישי, הגיר מחולק היטב והביצועים טובים. האמת? בתצורת מרכב קצר ופתוח וקליל, אלה ביצועים כמעט מרשימים. שישי הוא הילוך יתר לכל דבר, אבל גם כאן יחס ההעברה מחושב היטב כדי לאפשר שיוט נינוח בדיוק בתחומי הסל"ד בהם מנפק המנוע את המומנט המרבי שלו. כביש 443 מתפתל לו בעליות לכיוון ירושלים והדיפנדר עוקף בלי בעיה בהילוך שישי כל מה שזז. אין לו בעיה לרדת ל70 קמ"ש ואפילו פחות מזה, בהילוך שישי בעלייה מאחורי משאית מזדחלת, ואז לצבור מהירות ולמשוך בהחלטיות מחדש בלי להוריד הילוך – המנוע חלק, גמישותו מצוינת ויחסי ההעברה המחולקים היטב תורמים את שלהם להנאה הרבה מביצועי הדיפנדר 90. כמובן שהכל טוב ויפה עד 100-110 קמ"ש. מעבר לזה רעשי הרוח והצמיגים כבר לא יאפשר לכם לשמוע את עצמכם חושבים. עכשיו אתם מבינים למה נטפל אלי השוטר ההוא?

    לחגיגה מצטרף גם ההגה – יחידי מסוגו בין רכבי השטח הטהורים, שאינו קל מדי ויש לו אפילו קצת בשר ותחושה – איזה יופי! זה לא אומר שנוהגים מהר בסיבובים – רכב שטח קצר וגבוה על מתלים ארוכים ורכים יכול להיות מתכון לאסון – הדיפנדר 90 מגיב בעצבנות ורוכן על מתליו, אז אנחנו לא מגזימים איתו.

    עצירת קפה ראשונה בצומת אלמוג כדי לחלץ עצמות – אני וטל משתחלים החוצה מהדיפנדר עקומים ודואבים – המושב הצר, השטוח והנוקשה אינו פאר היצירה בלשון המעטה, תנוחת הישיבה הכפויה ורעש הרוח, כולם תורמים את שלהם לתשישות מוקדמת, והיי, עוד לא נכנסנו לשטח!... מה יהיה?

    הכי טרקטור גם בשטח

    יהיה כיף. את זה מבינים ברגע הראשון בו עזבו הצמיגים הבשרניים את האספלט והחלו להתגלגל במגרש הביתי שלהם. כבר בתצורתם המקורית ולפני שאשפי שיפורים מותחים את יכולותיהם רחוק קדימה, מתלי הדיפנדר הם אגדה חיה – מתכון מנצח שאסור לגעת בו ולשנות אותו. למרות שבכוונה לא טרחנו להוריד אוויר, ארבעת הסלילים סופגים בהכנעה חריצים ואבנים בולטות, מרחפים מעל לקפלי קרקע והחיוכים נמתחים מאוזן לאוזן. לא  הכל מושלם כמובן – זה בכל זאת רכב קצר מאוד, בעל בסיס גלגלים של 93 אינץ' בלבד, והוא עדיין מטלטל לא מעט. השילוב של טלטולים עם מושב לא נוח ותנוחת נהיגה כפויה, יוצרים חוסר נוחות שהולך ומתעצם ככל שחולפים הקילומטרים ומחייב עצירות מנוחה תכופות על שפת מצוק ההעתקים, עם נוף מדהים של ים המלח וגם קצת עצבים, לאחר שגילינו איך השחיתו גנבי הברזל את נקודת התצפית בראש-צוקים.

    ממשיכים להתגלגל. איכות ההרכבה לא מדהימה, הדלת האחורית דופקת ורועשת – תכנון לקוי של מנגנון הסגירה גורם לה להיפתח שוב ושוב בנסיעה, ולפזר על השביל ציוד אישי... מה יהיה? מתי הם ילמדו שם באנגליה?

    לפתע אנו מוצאים את עצמנו במצוקי דרגות. ולמה "לפתע"? כי מתברר שלמרות כל הטענות ולמרות עצירות המנוחה והצילום, מתלי הקסמים של הדיפנדר אפשרו לנו לגמוא בקלילות את השביל המשובש במהירות ממוצעת גבוהה בהרבה מכל מה שאנחנו מכירים מכל רכב שטח סטנדרטי אחר, וגם מרכבי השטח המשופרים  האישיים שלנו. עם הילוך ראשון קצר מאוד, רוב הזמן כמעט ואין צורך להשתמש בהילוך כוח. רק נועלים דיפ' מרכזי וזהו. הדיפנדר מטפס בנחת ואחר כך גם מזדחל לאט לאט ברוב הירידות בהילוך ראשון HIGH (כמעט) בלי צורך לגעת בבלמים.

    בין לבין, הגענו למעלה יאיר. עד למדרגה המפורסמת יש כשלושה קילומטרים של טיפוס שמצבם נכון להיום שבור ומשובש מאי פעם. השביל מתפתל בעלייה תלולה – והגיע הזמן להתפעל מפעולתה של מערכת בקרת המשיכה ETC, היעילה ביותר בה נתקלנו ברכב שטח סדרתי כלשהו עד היום. לא נתקלנו בסחרורי גלגל בשום מצב – כולל עצירות פרובוקטיביות באמצע הצלבה או באמצע טיפוס מדרגה. זוויות המרכב יוצאות דופן, הכוח זורם לגלגל האוחז והטרקטור ממשיך להתקדם הלאה בעקשנות, כאילו היה מצויד בצמד נעילות דיפרנציאל מלאות. מרשים, מגניב, מה לא. וזה עוד לא הכל – מערכת ANTI-STALL נגד דימום מנוע שומרת על סל"ד מינימום ובתכל'ס אפשר באמת לעזוב הכל, כולל את דוושת המצערת, ורק לכוון את ההגה לאן שרוצים להגיע, הטרקטור כבר יעשה את העבודה בעצמו, ברכות ונינוחות. מהלך המתלים הסטנדרטי יותר מספק לחלוטין, וכאשר אחד הגלגלים נתקל במדרגה, המערכת מעלה סל"ד בעדינות והדיפנדר מושך וממשיך בטיפוס בחלקות מעודנת. אין ספק – עם אלקטרוניקה ברמה הזו, כמעט ואין צורך במיומנות כלשהי בנהיגה.

    אני עצמי מגיע מג'יפ משופר, כפול נעילות ועתיר יכולות, ואני מודה שכבר מזמן לא התפעלתי כל כך מהנונשלנטיות בה מטפל הדיפנדר 90 הסטנדרטי בתנאי שטח קשים. שילוב מופלא של מתלים, צמיגי שטח גדולים, גמישות מנוע, גיר מעולה, ומערכות אלקטרוניות מרשימות יוצרים שילוב בלתי מנוצח, הרכב הסטנדרטי הטוב מסוגו בשטח. הכלים היחידים ברי ההשוואה הם רנגלר רוביקון או מרצדס G, וגם הם יצטרכו להזיע לא מעט בהתמודדות מולו. (מה עם המדרגה המפורסמת בקצה המעלה שאלנו את דרור? "שום דבר מיוחד", תשובתו. - המערכת)

    סיכומים במוזה

    מאובקים ותשושים נחתנו ב"מוזה" שבתחנת הדלק בכניסה לערד. על אוכל ביתי מצוין וכוס בירה קרה-קרה, זה הזמן לסיכומים. ולא, אי אפשר לשפוט את הדיפנדר על פי שום פרמטר הגיוני שלפיו אנו שופטים מכוניות אחרות, כולל רכבי שטח טהורים כמו הרנגלר. אם נמדוד באופן אובייקטיבי דברים "זניחים" כמו נוחות, הנדסת אנוש, איכות גימור ותמורה לכסף, הדיפנדר יפסיד ויתרסק ויאבד כל זכות קיום (זה אגב מה שקורה לו בשוק, ומיד נגיע לזה). תכלית קיומו של דיפנדר 90 פתוח היא החוויה. חווית הנהיגה מעבר לכביש ולשביל הסלול, החיבור הבלתי אמצעי עם השטח, הקלילות הלעגנית בה הוא מתמודד כלאחר יד מול אתגרי עבירות ושבילים משובשים.

    אף אחד לא באמת צריך קוביית אלומיניום כזו - דיפנדר 90 פתוח קונים כי אוהבים ורוצים, וכי אף רכב אחר לא בא בשום חשבון. 231,000 שקל הוא מחיר הבסיס עבור כרטיס הכניסה לחווית הדיפנדר (259,875 שקל עבור הדגם הסגור)  – זה לא זול משום שלא מקבלים כאן הרבה. בתכל'ס זה באמת טרקטור. גס, לא נוח ולא פרקטי, עם גימור חקלאי ספרטני, ברזנט צבאי נטול חלונות, חישוקי ברזל וצמיגי 16X7.50. אבל מצד שני – זה רכב שאין לו באמת מתחרים ברמת העבירות והכיף שהוא מספק.

    ג'יפ רנגלר הוא לכאורה הקרוב ביותר בתפיסתו לדיפנדר 90. הוא פרקטי, בטוח, נוח ומעודן מהדיפנדר בסדרי גודל, לא הרבה פחות עביר, זול יותר בעשרות אלפי שקלים ובעל אופי מלבב משל עצמו. אבל בתכל'ס שניהם פונים לקהלים שונים. רנגלר הוא רכב רב-שימושי אמיתי והיום, הוא גם לפני הכל - עיסקה משתלמת. דיפנדר 90 לעומתו, לא עושה שום פשרות ולא מנסה להתאים לכל אחד. זה אתם, הלקוחות, שצריכים להיות מתאימים לו, הוא מדבר ללב ורק ללב.

    ובגלל זה דיפנדרים פתוחים-קצרים אינם להיט מכירות בארץ. למרבה הצער הם לא יהיו כאלה גם אם יעלו 50,000 שקלים פחות. אבל דווקא משום כך הלקוח בכוח, אותו טיפוס אזוטרי שיתהפך-העולם-הוא-יקנה-דווקא-דיפנדר90-, מקבל מהיבואן יחס VIP שכולל שינויים ושיפורים הכרחיים ברכב כמו חלונות חשמליים והסרת המחיצה המקוללת ההיא, שמשפרים דרסטית את איכות החיים על סיפונו, ובנוסף מוצעים סוגי חישוקים וצמיגים שונים, אבזרים מקוריים שונים ומשונים ועוד ועוד, כי כאן זה לא טויוטה ולא מיצובישי – מי שרוצה דיפנדר לא עובד עם הראש אלא עם הלב והבטן.

    לקוח אופייני שקונה דיפנדר יורד לפרטים הטכניים ויודע בדיוק מה הוא רוצה, מוכן לשלם עבור זה מחיר נכבד ולא רק בכסף, וגם מקבל תמורה. המכורים לדיפנדר יתעלמו מאיכות הגימור הקלוקלת, מהרעש ומהגסות הכוללת שלו, תמורת יכולות שטח מגה-מרשימות ואהבה עיוורת ללא גבול.

    יומיים אחרי, הגב עדיין דואב אבל אני מתגעגע. אני יודע שהנשמות הטובות כאן בג'יפולוג עוד יעשו מזה מטעמים, אבל אני רוצה גם אחד כזה. באמת.

    לנד רובר דפנדר 90 פתוח 2008, נתונים טכניים

    מנוע: טורבו דיזל, 4 בוכנות בטור, מסילה משותפת

    נפח: 2,402 סמ"ק

    הספק: 122 כ"ס/3,500 סל"ד

    מומנט:  36 קג"מ/2,000 סל"ד

    תיבת הילוכים: ידנית, 6 מהירויות

    הנעה: 4X4 קבוע, High + Low, נעילת דיפ' מרכזי

    יחס העברה בהילוך כוח: 4:1

    סרן קדמי: Rover type + בקרת משיכה אלקטרונית

    סרן אחורי: Rover type + בקרת משיכה אלקטרונית

    יחס העברה סופי בסרנים: 3.54:1

    מתלה קדמי:  זרועות רדיוס, קפיצי סליל

    מתלה אחורי: זרועות רדיוס, זרוע A, קפיצי סליל

    צמיגים: 235/85R16

    בלמים קדמיים: דיסק מאוורר

    בלמים אחוריים: דיסק

    אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 3,649 מ"מ/1,790 מ"מ/2,021 מ"מ/2,360 מ"מ

    מרווח גחון מינימאלי: 32.3 ס"מ (על צמיגי 235/85)

    זווית גישה: 47 מעלות

    זווית בטן: 147 מעלות

    זווית נטישה: 47 מעלות

    משקל עצמי: 1,705 ק"ג

    נפח מיכל סולר: 60 ליטר

    תאוצה 100-0 קמ"ש (יצרן): -

    מהירות מרבית (מוגבלת אלקטרונית): 140 קמ"ש

    צריכת סולר (מבחן): 7.8 ק"מ/ליטר

    גלריה קצרה - מדבר יהודה, יום חול, דפנדר 90.

    Untitled Document