ניסאן נבארה 2009 במבחן שטח

למרות שלא  גדלתי כמקסיקני ולא הוברחתי מעולם מעבר לגבול לטקסס, חלקים ניכרים מילדותי עברו עליי בארגז של טנדר אמריקאי. לאבא הייתה דודג' D100 מודל 67'. גרסה קטנה של ה-D500 הצבאי המוכר. בדרך כלל  חלקה כל המשפחה את קבינת הטנדר. זה כלל את אבי, אימי, סבי, אחי ואני, חמש נפשות בקבינה האמריקאית המרווחת (אז עוד לא היה דאבל קבינה). הייתה זו תקופה אחרת, החגורה הייתה במכנסיים ומושבי ילדים עוד לא הומצאו, וחמישה אנשים צפופים בתוך תא נהג של טנדר לא היו יוצאי דופן גם בתוך גבולות הקו הירוק.  עם השנים גדלנו ותפסנו נפח, וגם הסבלנות של השוטרים פגה. אחרי כמה דו"חות על הסעה מאורגנת ללא רישיון, אחי ואני הודחנו... אין מה ליפות את המציאות: זרקו אותנו לארגז הטנדר הסגור. בקיץ היה חם ובחורף קר. ציידו אותנו בשמיכות פוך ובמעילי דובון בהתאם לצורך, והתקשורת בינינו להורים התבצעה על ידי כפתור שחור בקדמת הארגז. לחיצה על הכפתור גררה עצירה בצד ויציאה של אבא כדי לראות מה אנחנו רוצים. ברוב המקרים עד הגעתו היינו שוכחים מה רצינו, או ששלולית הקיא על רצפת הטנדר העידה על איחור קל.

בדיעבד, אין לי תלונות על התקופה ההיא. נופפנו לנהגים מאחור ועשינו פרצופים לאלו שלא החזירו לנו שלום. בילינו שעות של נסיעות עם חברים ומשפחה על הספסלים האורכיים. אין לי ספק שאותו D100 הטמיע בי את החיבה העמוקה לסגנון ה"פיק-אפ". בחיי, אני ממש אוהב טנדרים! הם פונקציונאליים, אפשר לסחוב בהם דברים, ולמובחרים יש גם הנעה קדמית וכך הם הופכים להיות הרבה יותר מסתם טנדר. ביום יום אני מתנייע בטנדרים יפאניים טיפוסיים כבר כמה שנים. עורכי ג'יפולוג רואים שאני טיפוס קשוח ושורד (ממש איש המרלבורו - העורך)  ולכן ראוי לכתוב על הטנדר-הלא-אמריקאי הלא-חדש הגדול והחזק ביותר – ניסאן נבארה. 

פגישה, חצי פגישה...

הפגישה ביני לבין מר נבארה (יש מכוניות שאין ספק לגבי גבריותן) נקבעה לקומת חניון (2-) של הסוכנות בתל-אביב. אני והוא, פגישה אחד על אחד. אני הגעתי באיחור אלגנטי של עשר דקות והוא חיכה לי שם עם פרצוף זועף. זה לא יקרה יותר. שני צפצופי אזעקה מבהירים לי שאכן מדובר על הלוויתן הלבן והארוך שעומד בין שני עמודי הבטון. כל הכבוד למי שהצליח להכניס אותו לשם – אמן אמיתי. לי לקח שבעה תמרונים לצאת.

סיבוב היכרות מסביב לטנדר נמשך ונמשך...  יש כאן לא מעט פח! המעצבים של ניסן הצליחו לצוד את עיני עם גריל ומכסה מנוע מחוטבים. בכלל כל חלקו הקדמי של הנבארה נראה מצוין,  אבל נראה שקצת זלזלו בחלק האחורי, גם ככה אף אחד לא מסתכל מאחורה (על בדיחות הגסות נוותר.  אבל מה זה אומר על מיצובישי האנטר, הטנדר היחיד עם ארגז מעוצב?). דלת הנהג  רחבה ומזמינה, הכניסה פנימה נוחה אולם לאחר שמתיישבים הגישה לידית הדלת לשם סגירתה הופכת לאתגר עבור המאותגרים אורכית, כמוני. בתאורה המעומעמת שבחניון אני מבחין שתחת המראות מצויות מנורות שתפקידן להאיר את החלק החיצוני של האוטו כדי להקל את הכניסה והיציאה בחושך – מגניב.

מושב הנהג תומך למדי ותנוחת הישיבה הגבוהה מאפשרת שדה ראייה לא רע.  הדלתות האחוריות לעומת זאת  נראות כצוהר קטן והכניסה למושבים האחוריים צפופה למדי. הישיבה מאחור אחרי שכבר נכנסנו נוחה באופן יחסי ולמרות שהספסל האחורי נראה כמו דרגש,  אפילו מבוגר ימצא מקום סביר להעביר בו נסיעה בינונית-ארוכה. ההבדל מטנדרים אחרים הוא במרווח ברכיים מוגדל. הורים לילדים קטנים ישמחו לדעת שהרכב מצויד בהתקני-ISOFIX לקיבוע מושבי בטיחות ובמנעולי בטיחות נגד פתיחת הדלתות מבפנים.

אני מהמעצבנים האלו שנכנסים לאוטו חדש וחייבים לפרק הכול. חייב לבדוק כל נפח אחסנה, לנער כל ציר, לחפור בכל כיס מעניין, ורצוי מתנתק. בתור טנדר-עבודה, הנבארה מתעלה:  מצאתי שפע תאי אכסון. אחד מעל הרדיו, עוד שניים במשענת היד, שני תאי כפפות נפרדים, מקום למשקפיים סמוך למראה הפנימית ואולי יש עוד כמה תאים שלא מצאתי. אפילו לכוס הקפה ופחיות הקולה נמצא מקום בקונסולה המרכזית ובדלתות האחוריות. שקעי מצית מרובים מקלים את חייו של הנווט המודרני. יש מקום לחבר מתח למחשב, למכשיר ניווט ואפילו נשאר עוד שקע לטעינת מכשיר טלפון, חיבור צידנית  חשמלית או מכונת כביסה 12  וולט, וכל זה ללא מפצלים. הכול "אורגינל".

על הכביש המהיר

ניסאן נבארה מניע בטרטור דיזל אופייני, אך זה נבלע ברעשי הדרך ומפוצה על ידי מערכת שמע מצוינת שכוללת שישה רמקולים ורדיו Bluetooth (לא לירוק על המסך בבקשה). רחובות תל-אביב המשובשים נבלעים בקופצניות אופיינית לטנדר עם קפיצי עלים מעל הסרן האחורי, ריק ממשקל. אני רגיל. צלמנו עושה סימנים של מקיא.

לוח המחוונים ברור ומסודר, שעוניו מספקים את המידע המקובל, ושלל נורות צבעוניות מחוות דעתן. על משמעות החיווי אפשר לדון... בהמשך. ידית ההילוכים, לפחות למשועממים-קצרים כמוני שאוהבים לשחק בהילוכי הגיר אוטומטי, רחוקה מדי. ראוי לציין שהתיבה הזאת מכילה חמישה הילוכים והידנית  המקבילה מכילה שישה הילוכים, כראוי לכלי רכב מודרני (שוק הטנדרים מתקדם לאט-לאט).  תפעול המזגן מתגלה בהתחלה כמתוחכם מדי עבור טכנופוב כמוני אבל אחרי כמה דקות משחק בפקק התורן הוא מתגלה כברור ונוח ואפילו מחולק לשני צדדים, זה חוסך את הוויכוחים עם הפולנייה על הטמפרטורה בקבינה (זה מה קוראים "בקרת אקלים" יה עיוני, ויש את זה בכל מזדה3 - המערכת).

אני מגלה שקורה A (אותה קורה שמפרידה בין השמשה הקדמית לדלת) עבה במיוחד, באופן שמגביל את שדה הראייה לצדדים, בדיוק בזויות מהן מגיעים הולכי הרגל. כנראה שמהנדסי ניסן בונים על העובדה שרכב כל כך בולט יראה על ידי הולך הרגל.  הולכי הרגל התל אביביים לא הקלו עלי את המלאכה. האם הרמזורים הקטנים שלהם הם המלצה בלבד? לא ברור שהאיש האדום עומד?

בעליה לכביש המהיר סוף-סוף, 171 סוסים מתעוררים לחיים מתחת למכסה המנוע. ברמזורים הראשונים אני מלך העולם, מצליח לקחת את כולם בפתיחות! אחרי שאני נרגע ומנתח אני ניזכר שהצלחתי לנצח סובארו ענתיקה, פעמיים מזדה 3 עם נהגים שדיברו בטלפון, פולו דיזל וטנדר טויוטה, לא ממש הישגים, אבל ה"משיכה" מרשימה מאד בהשוואה לטנדרים הממוצעים. רוצים לצאת לעקיפה? אין בעיה. בהחלט ליגה מעל מה שאני רגיל אליו... בשביל הנימוס נציין שכל הסוסים באים לידי ביטוי בכ4000 סל"ד ונתון המומנט המרשים יותר הוא41 קג"מ ב2000 סל"ד. זה הרבה, זה יפה, הפרוטוקול עודכן ואפשר להמשיך.

אחרי נסיעה קצרה אני מבחין במחוג הדלק שדורש התייחסות. כניסה לתחנת דלק מצליחה להפתיע אותי. ברוב המכוניות היום ומזמן נהוג למשוך ידית קטנה כדי לפתוח את מיכל הדלק. ניסן החליטו כנראה שלקוחותיה זקוקים לשיפור כושרם הגופני ושולחים אותם החוצה לפתוח את מיכל התדלוק בעזרת מפתח הרכב. בטח יש הסבר הגיוני, אבל אני לא אוהב לשנות הרגלים.

רכב עבודה

לפני שאופנת ה4X4 פרצה לשוק והטנדרים הפכו ל"חולצת מעצבים" הזולה ביותר, אנחנו זוכרים שהם בעצם נולדו לעבודה. נכון להיום, עקב היעדרותם מרשימת "מקלטי המס" הם הפכו לרכב עבודה נטו. אצל בעלי עסקים שמחפשים טנדר כ"מיני משאית" תתעורר בעיה. הנבארה אמנם מצויד בארגז מהגדולים בקטגוריה, אבל מוגבל לנשיאת מטען במשקל 745 ק"ג בלבד, הכולל את הנהג והנוסעים (מהיום כדאי לשקול את העובדים לפני קבלתם). בכל מקרה, סף העמסה נוח מאד ואת הארגז מעטרות מספר נקודות עיגון.

בהיבט הבטיחות האקטיבית ניתן להבין מתוך הקטלוג שהרכב מצויד ברוב שילובי האותיות המקובלים, ויותר ממה שהתרגלנו אליו בטנדרים יפאנים בסיסיים.  ABS למניעת החלקה בכביש רטוב, EBD לחלוקת מאמצי הבלימה ומערכת BAS להגברת כוח הבלימה בזמן חירום. אך ללא מערכת בקרת אחיזה, המוצעת עדיין רק במיצובישי האנטר. בתחום הבטיחות הפסיבית הנבארה מצויד בשתי כריות אוויר, לנהג ולנוסע.  במבחני הריסוק מסתפק נבארה בשלושה כוכבים ממוצעים. האנטר הוא הטנדר היחיד שמתעלה על השאר עם ארבעה כוכבים (בגרסאות המאובזרות יותר).

יורדים לשטח

תפעול תיבת ההעברה (שילוב הנעה קדמית והילוך כוח) מתבצע בעזרת כפתור חשמלי במרכז הקונסולה. לאנשי האסכולה הישנה, חובבי הברזלים והידיות החורקות - עליה אני נמנה בגאווה! - מדובר במפגע. אנחנו אוהבים לשמוע את קולות (רעשי?) השילוב המכאני המתבקשים משינוי יחס העבדה. או במילים אחרות, בלי קחחח-ררר-חחח--רררר אנחנו בתחושה שאולי השילוב לא בוצע. בירידה למבחן השטח, לאחר שסובבנו את כפתור השילוב והתחלנו בנסיעה באמת הרגשנו שהרכב לא ממש מתנדב לעבור מכשולים. גם כשחשבנו שאנחנו מפעילים את הנעילה האחורית.  לקצר סיפור ארוך ומביך, מסתבר שנורית 4WD הצהובה לא מספרת  לנו שאנחנו ב4X4. ההיפך הוא הנכון, אותה נורית מחווה דווקא על תקלה במערכת השילוב ואנחנו, שסברנו שמדובר בשילוב מוצלח, הופתענו מעליבות השטח הבלתי מוסברת. לאחר נפילת האסימון, פתחנו את מכסה המנוע, שיחקנו בנתיכים והצלחנו לגרום לעסק לעבוד. ואז המבחן הפך לוורוד, והחיוך חזר לפנים.

יחס העברה כולל  קצר יותר מהמקובל בקרב המתחרים (מיצובישי האנטר, איסוזו דימקס) ונעילה אחורית נשלטת (כמו בהאנטר ובטויוטה היילקס ויגו) הופכים את ניסאן נאברה לרכב שטח מרשים. בסיס הגלגלים הארוך ביותר בקטגוריה מאפשר יציבות מרשימה במעבר מדרגות ושיפועי צד. בירידות שילוב הילוך נמוך  מספק בלימת מנוע מפתיעה. החיסרון של כל טנדר בולט בטנדר המגודל הזה במיוחד - זוויות המרכב גרועות בהשוואה לכל ג'יפ. הסרח העודף מאחור יזכיר בכל מדרגה גבוהה שמאחור שוכן וו גרירה, וגם זווית הבטן המתונה מפריעה בסוגי מכשולים מסוימים. אולם לאחר כמה שעות של בילוי משותף לומדים את הרגישויות ופשוט תוקפים מדרגות באלכסון, גם בעלייה וגם בירידה ושאון הזנב המיותר נבלע בשאון הרדיו (הזכרנו מערכת שמע מצוינת?).

סיכום

איך מסכמים סוף שבוע של בילוי גברים בשתי שורות? האם בסוף המבחן אני רוצה את מר נבארה חונה אצלי בחניה ומחליף את הטנדר הקיים? התשובה כבר יותר מורכבת. אם נתחשב בצד הרגשי אז  הביצועים, סביבת הנהג המפנקת ויכולת השטח הגבוהה מושכים חזק לכיוון הניסן. מצד שני הוא נושא את תג המחיר הגבוה בקטגוריה, הוא גם מדורג בשלושה כוכבי בטיחות בלבד, אחד פחות מהמיצובישי האנטר. עבור אנשים שקולים, כאלו שקונים טנדר ולא משיקולי פוזה, זה צריך להיות שיקול. העובדות משאירות את השאלה תלויה באוויר. בסופו של המבחן היה לי קשה לזנוח אותו בקומה (2-) לבד בחושך. רגע לפני שנפתחו דלתות המעלית ובלעו אותי פנימה העפתי בו מבט אחרון.. בהחלט הייתי מעדיף את האופציה לצאת מהחניון דרך שער המכוניות יחד איתו מהאופציה לצאת דרך המעלית ולא רק בגלל שאני קלסטרופוב. אם הלב קובע אז הנבארה הוא הבחירה שלי. אבל כשהמתחרים העיקריים צמצמו את הפרש הביצועים לכוחות סוס בודדים, המחשבה על בטיחות משופרת והצורך להכניס את היד עמוק יותר לתוך הכיס הופך את הדילמה לקשה יותר. בכל מקרה, ניסאן נבארה עומד גבוה בסולם הטנדרים הנמכרים בישראל, זה בטוח.

ניסאן נבארה 2009, מפרט טכני

מנוע: דיזל, ארבע בוכנות בטור, נפח 2,488 סמ"ק

הספק מרבי: 171 כ"ס/4,000 סל"ד

מומנט מרבי: 41.1 קג"מ/2,000 סל"ד

תיבת הילוכים: אוטומטית 5 הילוכים

הנעה: אחורית+קידמית, High + Low

יחס העברה בהילוך כוח: 1:2.625

מתלה קדמי: נפרד, עצמות עצה כפולות, קפיצי סליל

מתלה אחורי: קפיצי עלים מעל סרן חי

יחס העברה סופי בסרנים: 1:3.538

צמיגים: 255/70 R16

בלמים קדמיים: דיסק מאוורר

בלמים אחוריים: תוף

אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 5,220 מ"מ/1,850 מ"מ/1,774 מ"מ/3,200 מ"מ

משקל עצמי/העמסה/כולל: 2,061 ק"ג/744 ק"ג/2,805 ק"ג

נפח מיכל דלק: 80 ליטר

בטיחות: 2 כריות אוויר ABS, EBD, BAS

מרווח גחון: 23.3 ס"מ

זוית גישה: 29 מעלות

זוית נטישה: 22 מעלות

עזרי עבירות: נעילת דיפרנציאל אחורית

תאוצה 100-0 קמ"ש (יצרן): 11.8 שניות

מהירות מירבית (יצרן): 170 קמ"ש

צריכת דלק ממוצעת (יצרן): 9.8 ק"מ/ליטר

צריכת דלק ממוצעת (מבחן): 9.5 ק"מ/ליטר

מחיר: 225,990 שקלים.

מתחרים: מיצובישי האנטר, טויוטה היילקס ויגו, איסוזו די-מקס, מזדה BT50