יונדאי טוסון 2009 במבחן שטח

אחרי שהחזרתי את הטוסון לסוכנות, לקח לי הרבה זמן לכתוב את המבחן הזה. כי מה אפשר לומר על רכב שאין מה לומר עליו? מה אפשר לכתוב על "השכן ממול"? את המבחן הזה אני כותב תוך כדי הסיכומים של שנת 2008. יונדאי טוסון, כעובדה, הוא רכב השטח הנמכר ביותר ב 2008. זו בעיני, התכונה היחידה שלו שראויה לציון. אבל למה הוא כזה להיט? מה עושה אותו לרכב השטח הנמכר ביותר בישראל? האמת היא שקצת מצחיק אותי לקרוא לו רכב שטח, אבל ככה זה, בטבלאות סיכום השנה של מכירות כלי הרכב, הוא מופיע מתחת לכותרת "שטח", וגם זו עובדה. אז חשבתי והתלבטתי, וקצת גלגלתי בראש מה אפשר לכתוב על הטוסון, ואז נזכרתי בקובי.

את קובי הכרתי בשירות הצבאי. הוא היה עתודאי, מהנדס, בתול. הגרסה הכפר-סבאית לג'ורג' קוסטנזה, אם תרצו. עוד נחזור לקובי, סבלנות. הוא עזר לי למקד את המחשבות, עזר לי להבין מה יש בו, בטוסון, שגרם לכ2000 ישראלים לרכוש אותו בשנה אחת. אבל חכו, קודם כל נציג את הרכב.

הטוסון שליווה אותי בסוף השבוע הוא מדגם אריזונה, רמת האבזור הבינונית מתוך ארבע שמציע היבואן. בחזיתו פועם מנוע V6 המשודך לתיבת הילוכים אוטומטית מהדור הישן. הטוסון רוכב על מתלים נפרדים בארבעת הפינות, מזכיר לנו שהוא מבוסס על פלטפורמה של מכונית משפחתית גדולה מבית יונדאי. מבחוץ הוא לא נראה כמו להיט מכירות- אולי בגלל שהתרגלנו לראות אותו בכל פינת רחוב, ואולי מפני שהוא פשוט לא נראה כך... העיצוב מנופח, לא זורם, נראה קצת כאילו למישהו במחלקת העיצוב ברח העיפרון. החלק ההרמוני ביותר של הטוסון הוא דווקא האחוריים, שנותנים לו, עם החלון המוגבה והפגוש האחורי האגרסיבי, מראה ג'יפאי ומוצק. בתוך התא אין הפתעות. מבחינת המכשירים, מי שרגיל ליונדאי, כל יונדאי, ירגיש בבית. הטוסון מאובזר היטב אך לא מפואר, ומספק בדיוק מה שמצופה מרכב לא זול, אבל לא גרם יותר.

בנסיעה  נינוחה על הכביש המהיר יש לי דברים טובים לומר על הטוסון. שדה הראיה מצויין יחסית לרכבי שטח אחרים, ותנוחת הנהיגה נוחה וזקופה. הטוסון מתנדנד ברכות בקו ישר, מגלגל באופן מוגזם בסיבובים, וכמו רוב המתחרים בקטגוריה הזו, נותן הרגשה של מיניוואן אמריקאי משנות ה90'. רגע, זה עוד לא הדבר הטב שרציתי לכתוב. הרעש של המנוע זה מה שעושה לי את זה - בדיוק כמו אותם מיניוואנים, שהיו שקטים לחלוטין בעמידה אך זועקים לשמיים, נוהמים את נהמת ששת הצילינדרים כאשר לוחצים על דוושת ההאצה – כך גם הטוסון. יכול להיות שיהיו רוכשים פוטנציאלים שלא יאהבו את צווחת המנוע, אני דווקא כן! הרעש לא עוזר לטוסון לזוז מהר יותר, אבל הוא בסך הכל מאיץ  לא רע, לא מרגיש כבד מדי למרות שהוא שוקל כ1700 ק"ג, וזה בזכות המנוע שנותן 175 כ"ס יחד עם צרחת ה6,000 סל"ד. רצועת הכח צרה, מתחילה מ4,000, וזה יהיה בעייתי בשטח, אני רושם לעצמי הערה מנטלית. בשורה התחתונה, טוסון עושה את העבודה כמכונית משפחתית על הכביש מבחינתי,  וזה הזמן לבדוק את הערך המוסף שלו, בשטח.

"שטח", אתם יודעים, זה לא בדיוק השטח שאנחנו מתכוונים אליו בדרך כלל כאשר מדובר בג'יפונים הללו. וכאן המצב עוד פחות טוב. מבט מתחת לטוסון מגלה לי שהוא לא ממוגן. בדרך כלל אנחנו מקבלים רכבי מבחן עם מיגון גחון, לפחות מינימלי- אבל כאן מדובר בגחון זרוע מכלולי סגסוגת ופלסטיק פריכים, חשופים. גולת הכותרת היא הדיפרנציאל האחורי והאגזוז שמתפתל מתחתיו. הכל קרוב לקרקע. קרוב מדי. המשמעות היא ששטח אמיתי לא נראה היום, אני והטוסון, ונאלץ להסתפק בשבילים לא מאיימים, וכמובן דיונות שלמרבה המזל הגשם הרטיב לפני שבוע. יותר "שטח" מזה, ואני מסתכן בשלולית שמן שתפרוץ מתוך אחד מהאגנים, בבחינת היסודות "שמן" ו"אדמה" המעוניינים תמיד להתאחד.

... אה, כן – אתם בטח שואלים מה עם קובי. אנחנו בשלב ההיכרות עם הטוסון, ואני אספר בקיצור כי הבחור הכיר בשירות הצבאי את דקלה,  (במלרע), חיילת בבסיס, שהיתה הבחורה הראשונה שפתחה לקובי חריץ לעולמם של הנשים. דקלה היתה בחורה פשוטה. לא חכמה במיוחד, לא יפה במיוחד, אבל יודעת לעשות את העבודה, אם רק מבקשים יפה. בתור חיילת זה היה חשוב, כי להכין קפה שחור, נס עם חלב, תה, ודואר- אלו לא דברים שכל חיילת מוכנה לעשות או יודעת לעשות כמו שצריך. אבל דקלה היתה בחורה פשוטה, כאמור, אחת שעושה מה שאומרים לה. כשהשתחררה, נשא אותה קובי לאשה. ומה הקשר לטוסון? סבלנות, עזבו שטויות, נחזור לטוסון ולשטח.

הטוסון הוא מכונית הנעה קדמית. לפעמים, כשתנאי הדרך דורשים זאת, ובאיחור לא אלגנטי של כמה עשיריות שניה, משתלבת ההנעה האחורית בבעיטה. למי שלא סומך על השילוב שיקרה בזמן, כמוני, יש מתג שנועל את ההנעה לכל הגלגלים, ואני לא מהסס לעשות בו שימוש מייד אחרי שאני מתאכזב מהעיכוב בשילוב האוטומטי. על כל זה נוספת מערכת בקרת אחיזה שנכנסת לפעולה כאשר אחד הגלגלים מתרומם באוויר, דבר הקורה לעתים מזומנות ברכב בעל מהלכי מתלה כה קצרים. ברמת הגימור אריזונה יש צמיגים בחתך כמעט הגיוני לרכב שטח – 215/65R16 וזה אומר שיש קצת מקום להורדת אוויר. בלחץ מלא, הטוסון מקפצץ על ההדורים בשביל המקביל לחוף הים, אך עדיין נוסע בו מהר יותר מכל מכונית שלא מנסה להיות רכב שטח. השבילים הללו הם המקום בו הג'יפונים חסרי יומרות השטח מוכיחים את עצמם ונותנים את הערך המוסף האמיתי לעומת מכונית רגילה. הטוסון לא שונה משאר הג'יפונים.

 השביל מוביל אותנו לדיונה מוכרת היטב, מקום שכל רכב אוטומטי מבשל בו את הגיר אחרי כמה דקות, אם לא מורידים את לחץ האוויר בצמיגים. הטוסון מסרב להתקדם במעלה הדיונה, פשוט לא זז. תנופה של 100 מטר, המנוע צורח ב6000 סל"ד ועדיין, אין עם מי לדבר. זה הזמן לנתק את מערכת בקרת ההחלקה המיועדת לכביש ולא מאפשרת את ההתקדמות בשטח, ואז הסיפור משתנה. אני מצליח לשמור על המנוע ברצועת הכוח הצרה שלו, צורח אבל נשמע שהוא נהנה מהחיים. הטוסון זז, רוקד על הדיונה, אבל כל חריץ בחול משגר אותות מכאיבים למשקולת שמאחורי ההגה, עבדכם הנאמן. לא טוב. זה הזמן להוריד אוויר מהגלגלים, וזה כבר מהפך אמיתי. עכשיו אנחנו נוסעים, פשוט נוסעים. צריך לשמור את הדוושה לחוצה כל הזמן, והטוסון מתקדם לכל מקום על הדיונה בלי להתלונן. מזל שהדיונה עוד קצת רטובה ושאין שיפועים גדולים מדי.

חזרה לשבילים זרועי האבנים, והורדת לחץ האוויר עושה גם כאן פלאים. הטוסון נוסע במהירויות סבירות ונותן הרגשה בטוחה, בלי לקפץ יותר מדי ובלי להכאיב לי. כנראה שזה השילוב הנכון לנסיעת "שטח", עד כמה שאפשר לקרוא לזה שטח – בקרת החלקה מנותקת, הנעה לכל הגלגלים נעולה, ולחץ אוויר נמוך. אנחנו ממשיכים לכמה מהמכשולים הקלאסיים של ה"בור", וכל עוד לא מדובר במגבלת זוויות עזיבה או נטישה, מערכת בקרת האחיזה עושה את העבודה, אם כי באיחור ועם ליווי של סירחון בלמים שגורם לי לחשוב שאולי משהו לא בסדר. המסקנה מפרק השטח היא שטוסון יכול לחיות בשטח מוגבל, אבל כשאין מיגון צריך להיזהר מאוד.

וזה הזמן לחזור לקובי. ודקלה. הם נישאו כאמור, ולא מסיבות של חוסר במיגון, ובנו בית בראשון (לציון). לא מזמן פגשתי את קובי, העלינו זכרונות ושאלתי אותו איך החיים ומה הולך ודברים כאלו. הוא סיפר לי על הבית, על הילדים, ועל דקלה. נראה שהוא באמת אוהב אותה, ושהכל "בסדר", אבל לא נראה לי שיש יותר מזה. אף פעם לא היה להם יותר מ"בסדר", וזה היה בסדר גמור מבחינתם. ואז, בגילוי לב נדיר, קובי גרם לי להבין למה הוא נשא את דקלה לאישה. כי היא היתה קלה להשגה. עושה מה שצריך לעשות כל עוד לא מצפים ליותר מדי. והוא לא צריך יותר. אף פעם לא היה צריך. וגם אמא שלו מרוצה. אהבה אמיתית. וכשנזכרתי בשיחה הזו, הבנתי למה כל כך הרבה אנשים קונים טוסון.

כי באמת, בתור מכונית, הוא לא בולט. בסדר, ולא יותר. כמעט כל מכונית אמיתית היא מכונית טובה יותר מהטוסון, ובתור רכב שטח הוא ממש לא, אבל נו, אפשר להסתדר איתו בטיול פה, גיחת פיקניק שם, וגם לים. בסדר. השורה התחתונה היא שבתור מכונית משפחתית מרווחת הוא עושה מה שצריך לעשות, אם לא מצפים ליותר מדי, ועוד נותן בונוס של הנעה לכל הגלגלים. ועדיין, עד כאן אין שום סיבה לקנות, אשכרה להשאיר צ'ק בחנות של יונדאי בשביל להיות בעלים של טוסון. וכאן נכנס העניין הזה, של קל להשגה ומשנה את התמונה. הטוסון זול יחסית. הוא נכנס בקבוצה 4 למי שמעסיק את עצמו בשווי שימוש ותכנון מס, והוא עולה כמו מכונית משפחתית גדולה, קצת יותר או קצת פחות, ובטוח זול יותר מרוב הסטיישנים שהם התחרות האמיתית, ונמכרים בארץ במחירים שערורייתיים. אפילו רובם של הקרוסאוברים האחרים עולים יותר מהטוסון, גם אם אינם שונים ממנו באופן מהותי בחוסר היכולות שלהם. אם מתעקשים על רכב מהקטגוריה  הזו, לדעתי יש אופציות שכדאי להוציא עליהן עוד כמה אלפי שקלים. אפילו האח התאום של הטוסון – קיה ספורטאז'- מוצא חן בעיני יותר מהטוסון. אבל נקודת המבט שלי היא לא נקודת המבט היחידה על העניין, ויש מי שמסתכל על הרכב רק בתור עסקה, כמות פח לשקל אם תרצו.

מנקודת המבט הזו, הכמויות הגדולות של טוסונים שממלאים את הרחובות, כבר לא נראות מוגזמות. אם מסתכלים אך ורק במבחן הכסף, מדובר במכונית משפחתית משתלמת וג'יפון בסיסי, שהוא גם בר השגה. חשוב לזכור לא לצפות ליותר מדי, ולהיות מוכנים להתפשר על הביצועים. אבל מי שיהיה מוכן  לפשרות האלו, מובטח שגם אמא שלו תהיה מרוצה!

מפרט ונתונים טכניים, יונדאי טוסון 2009