Close
  • ניסאן פאת'פיינדר 2009 במבחן שטח

    בשלישיית רכבי השטח היפאניים המובילים ניסאן פת'פיינדר הוא ה"שלישי", זה שבתמונה המשותפת נסתר מאחורי העץ. ולא בצדק, אם תשאלו את אסף. פאת'פיינדר, לא בחירת העדר, במבחן דרכים. (Photographs: )

    יש מותגים שהצלחתם בישראל נראית מובנת מאליה. טויוטה, למשל, או מיצובישי. אף אחד לא ירים גבה כשהעצה הראשונה שמקבל ג'יפאי מתחיל  תהיה לשקול קניית לנדקרוזר או פאג'רו. זו התשובה הטבעית, כאילו...  ואני לא יכול להגיד שהעדר, במקרה הזה, טועה. אבל אני, אישית, לא מת על שני אלו. מיצובישי פאג'רו קינג היה חדשני בדור הראשון, והיום הוא קריקטורה של עצמו. טויוטה לנדקרוזר 120 הוא צל של לנדקרוזר אמיתי, ועל האמינות האגדית  מעיבות תקלות אפידמיות מביכות. וכאן נכנס השלישי בשלישייה, The other guy, ניסן פאת'פיינדר לתמונה.

    כשהושק לפני ארבע שנים כמחליף לטראנו, פאת'פיינדר היה חדשני, במושגים של ניסאן. טכנית, עיקר החידוש היא במתלים נפרדים בארבעת הפינות – עצמות עצה כפולות לפנים, ומתלה רב חיבורים מאחור, כולם עם קפיצי סליל. המהלך קצר, וכפיצוי הועמס הפאת'פיינדר באלקטרוניקה לסיוע. במידה מסוימת הפאת'פיינדר התריס כנגד אחיו הגדול, לוויתן השטח המיושן וכפול הסרנים, ניסן פטרול. עם משקל עצמי של 2.2 טון, אמנם קשה לקרוא לפאת'פיינדר "קליל", אבל הוא מרגיש "חי" יותר מהמתחרים שלו, שכשהוצג כבר היו בתהליך השמנה והסתאבות.

    בסגמנט רכבי הפנאי-שטח הגדולים, להבדיל מג'יפוני אופנת ה"קרוס-אובר",  קצב החידושים איטי, ודגמים בני שנים ספורות יכולים להיות מיושנים או עדיין להיות רעננים. פאת'פיינדר מבוגר בארבע שנים, היום הוא כבר לא חדשני, אפילו לא חדש. למען האמת הוא גם די אלמוני בשוק הישראלי. פאת'פיינדר הוא זה שמאחורי העץ, בתמונה של הפאג'רו והלנדקרוזר. לקחתי את הפאת'פיינדר לאחד המסלולים היפים בארץ, לנחל צין ביום חורפי, כדי לגלות אם הוא מצדיק את הסימפטיה שלי אליו גם בפרספקטיבה של זמן.

     

    גם במבט שלישי, ניסאן פאת'פיינדר סולידי, הכי סולידי  שיש. קוים רבועים ופשוטים, בלי התחכמויות וניפוחים מיותרים, כולו אומר תכליתיות. אפילו הגלגל החמישי לא תלוי על הדלת האחורית, כמקובל ברכבי פנאי שטח שרוצים לנפח עוד קצת את תדמית שטח, אלא מתחת לשלוחה האחורית, כמו בטנדר פשוט. הדגם המפואר שנמסר לנו נראה כמו מלכודת מתוחכמת לפרות בהירות עור. המון עור רך, נעים, אפילו מריח טוב. המושבים בנויים לאנשים בגודל אמיתי, בפרופורציות נכונות, נוחים מאוד ואוחזים באופן סביר. במושבים הקדמיים תנוחת נהיגה מצוינת ושדה ראיה טוב. שורת המושבים השנייה היא סיפור טיפה אחר. מרווח הרגליים מספק בהחלט גם למבוגרים, אך ריפוד המושבים לא. אחרי כמה שעות נסיעה המושבים מרגישים קשים ומתחילים להיות לא נוחים. שורת המושבים השלישית כבר אפשרית רק לילדים. כשאני יושב במושב הראש שלי נוגע בתקרה, ולרגליים אין מקום כלל. המושבים שבתא המטען מתקפלים לרצפה שטוחה, ושורת המושבים השנייה מתקפלת גם היא, יוצרים יחד תא מטען ענק, שאפשר גם לישון בו בנוחות. גם עם שורת המושבים השנייה זקופה, עדיין תא המטען גדול ושימושי מאד. ובנוסף יש בפאת'פיינדר שלל תאי אחסון, ליד, מעל, ומתחת למושבים.

    נסיעת הכביש בדרך לשטח מבהירה הבדל חשוב בין הפאת'פיינדר למתחריו הישירים. אני יודע שחלק מהבוחנים חושבים שהמתלים שלו נוקשים מדי. אני, לעומתם, חושב שהם מכוילים מצוין, ובהמות השטח האחרות, הן אלו שמכוילות רך מדי. הפאת'פיינדר מתקדם כמעט כמו מכונית גדולה, מגלגל ומתנדנד פחות מהמצופה. בנהיגות כביש מתגלה נקודת תורפה אחת רצינית – ההגה ארוך הרבה יותר מדי.  התחושה התחדדה מאוד בכביש ההדוק במורד-מעלה עקרבים שבדרך לצין, אבל היה מורגש הרבה יותר יום קודם, כשעשינו סיבוב קצר בשבילי השרון הבוציים והגשומים, מביטים קדימה מהחלונות הימניים או השמאליים, לסירוגין.

    מנוע טורבו דיזל מודרני בנפח 2.5 ליטר נותן הספק יפה-סביר, מספיק כדי להזיז את הרכב ממקום למקום, עם עקומת מומנט שמתחילה נמוך מאוד. הגיר מחומש ההילוכים אמנם פשוט במבנהו, אך המנוע הגמיש לא דורש יותר מכך, והנסיעה רצופה ונעימה בכל מהירות. הייתי שמח לתוספת הספק בהתאם למשקל ולגודל, אבל בשורה התחתונה נוסחת מערכת ההנעה שמציע הפאת'פיינדר עובדת די טוב.

    חלק נכבד מהתנהגות הכביש נקבע בעת הבחירה בין מצבי ההנעה השונים. בהנעה אחורית נדרשת תשומת לב. גם תחת פיקוח מערכת למניעת החלקה, אפשר לגרום לפאת'פיינדר לצאת מהמעטפת הבטוחה של המערכת, אם מתעקשים- כמו שלמדנו להנאתנו בכביש המוביל למעלה עקרבים. כשמשלבים למצב AUTO התמונה משתנה. ההגה נהיה כבד יותר, וההנעה הקדמית משתלבת באופן הדרגתי, לפי הצורך ולפי מידת החלקת הגלגלים. התוצאה מצוינת, ולמרות צריכת הדלק הגבוהה יותר המתלווה לכך, כשנסענו דרומה בגשם שוטף, בחרנו במצב השילוב הזה, על מנת לזכות בשקט נפשי ובנהיגה רגועה יותר.

    בשטח, החיסרון העיקרי של הפאת'פיינדר בולט מייד לעין. הוא נמוך. אם הגובה הבעייתי לא מספיק, ניסן עטפו את הגלגלים במגני בוץ עשויי פלסטיק, היורדים לגובה שליש הגלגל. מגני הבוץ הללו מגבילים מאוד את היכולת של הפאת'פיינדר לתקל מכשולים, ולכל אורך המבחן נזקקנו למכוון במקומות רבים בהם רכבי שטח אחרים עוברים בלי להשקיע מחשבה. הגחון אמנם קרוב לאדמה, אך חלק לחלוטין, ללא נקודות תורפה בולטות מתחת לקו השלדה. למרות זאת, לא הייתי מתנגד למיגון, לפחות למיכל הדלק הענק הנמצא במרכז הרכב, בצד שמאל, אשר נראה במבט מלמטה כמו פיתיון לאבני הנגב.

    את הביקורת בפסקה הקודמת יש לקחת בפרופורציה. לא מדובר בג'יפון. מרווח הגחון סביר בהחלט ומאפשר טיול בשבילים רבים. הצין אינו מסלול קשה מדי לרכב שטח בגודל מלא, ופרט לכמה מדרגות בדרך, אנחנו יודעים שלא תהיה בעיה. הפאת'פיינדר רץ בהנאה רבה בשבילים, הנאה שמתגברת אם נשארים בהנעה אחורית בלבד. המתלים הנפרדים והסלילים בולעים היטב את החריצים וההדורים, והקשיחות היחסית שלהם נותנת בטחון, ללא זוויות גלגול מוגזמות והתרסקויות על חריצים רוחביים.

    אחרי החצייה הראשונה של הצין, מדרגת סלע אכזרית, אבל לאורך השביל. הגלגלים של צד שמאל למעלה, הימניים למטה, וצריך לנסוע עם השפיץ של המדרגה מתחת לגחון, בשיפוע צד לא נעים. יש נקודות שהפאת'פיינדר עובר על המילימטר, עם כיוון מדויק מבחוץ. המדבקה שמודבקת על מגן הגחון הקדמי לא מרגיעה אותנו. כתוב שם "זהירות שביר". אני מקווה שמישהו חמד לצון. תוספת קטנה של גובה, ו/או מיגון אמיתי היו הופכים את המדרגה הזו לנעימה יותר, אבל זה מה יש.

     

    בהמשך השביל, סדרת מדרגות ובורות, מביאה את המתלים להצלבה כמעט בלי להתאמץ. מערכת בקרת האחיזה לא עובדת, כי מסתבר ששיטת הנהיגה שלי, עם מודולציה של גז ובלם, גורמת לה לא לעבוד. בהמשך המסלול אני מפסיק לנהוג כך, ועדיין קשה לי לגרום למערכת לעבוד באופן יעיל. חייבים ללחוץ על דוושת ההאצה, עד שהגלגל מחליק והמערכת מתחילה לעבוד, ואז מייד להרפות כדי למנוע מהרכב לקפוץ ולהינזק. אחרי שמתרגלים, זה עדיין לא אלגנטי אבל עובד, ועוזר לנו להתגבר על מכשולים קשים. גם מערכת בקרת האחיזה של ניסאן רחוקה מלהיות יעילה כמו נעילות דיפרנציאל  אמיתיות.

    עוד מערכת אלקטרונית היא מערכת לסיוע במורד. לחיצה על המתג גורמת לרכב להאט, להוריד הילוכים עד להילוך ראשון, ולהפעיל את הבלמים בעדינות ובלי לנעול גלגלים, כדי לשמר מהירות איטית מאוד במורד. נהדר. אני שואל את עצמי מה קורה אם המערכת מתקלקלת, ומגלה כי גם ללא המערכת, בלימת המנוע מצוינת בזכות יחס העברה מתאים בתיבת ההעברה, וגם זה נדיר בימינו, ומעניק עוד נקודת זכות לפאת'פיינדר.

    מעבר לאלקטרוניקה, הפאת'פיינדר מרגיש רכב בנוי היטב. סולידי, ללא קרקושים מיותרים, פרט לרעש צפצוף שהגיע לכל אורך המבחן ככל הנראה מאחת ממדרגות הצד. הדגם המפואר כולל פרט לאותן מדרגות מיותרות, עוד המון תוספות וצעצועים שאני נוטה לחבב. זה מתחיל בהפעלה אוטומטית של המגבים והאורות, ממשיך במערכת בקרת אקלים מפוצלת, וגולת הכותרת היא מערכת שמע משובחת במיוחד, שגם אומרת יפה שלום לטלפון הסלולארי שלי דרך קישור בלוטות'. אגב, נסו לקרוא את המבחן בקול רם. אם לא ירקתם מספיק כשקראתם את המילה פאת'פיינדר עד כה, אז הבלוטות' ירטיב את המסך.

    כשלומדים את מגבלת הפלסטיקים של הפאת'פיינדר, כלומר מבינים היכן נמצא הפגוש הנמוך והיכן מגני הבוץ, קצב הנהיגה בשטח - בשבילים ועל המכשולים – עולה, אבל עדיין הפלסטיקים הללו לא נותנים לי שקט נפשי לכל אורך הדרך. אם זה לא היה רכב הדגמה, הפלסטיקים היו נופלים מעצמם אחרי מסלול אחד או שניים, והייתה מתגלה הפלדה שמתחת, מה שהיה משפר באופן משמעותי את יכולת השטח של הפאת'פיינדר.

    בסוף המסלול, שבילי עפר ארוכים בואכה המכתש הקטן מדגדגים את בלוטת ה"בואו נעיף קצת חצץ", ואנחנו עוברים להנעה אחורית. איזה כיף! עם או בלי בקרת אחיזה, הרבה מומנט עם הנעה אחורית זה תמיד כיף, וההגה, הוא היחיד שמקלקל את ההנאה עם המהלך הארוך מדי. ברדיו מוזיקה קצבית מתחנה ירדנית, דרך ערמת הרמקולים של Bose  מעודדת את הפאת'פיינדר לרקוד על השבילים. המתלים הנפרדים, מצידם, מעודדים את החגיגה, נותנים הרגשה בטוחה וצפויה, בלי לבעוט ובלי להתמרד.

    השורה התחתונה של פרק השטח היא כי לפאת'פיינדר אין מה להתבייש יחסית לשאר רכבי הפנאי-שטח היפניים. נכון, היינו שמחים לנעילה אחורית אמיתית, אך פרט לכך הפאת'פיינדר כמו שהוא, מהחנות, יכול לצלוח בלי יותר מדי מבוכה את רוב שבילי הטיולים בארץ הקודש. הבעיה היא, כאמור, שהוא צריך טיפה יותר גבה, טיפה יותר מיגון וטיפה פחות פלסטיקים- ושלושת הדברים האלו ניתנים לפתרון בקלות ואפילו לא יותר מדי ביוקר. אחרי הטיפול המינימאלי הזה הפאת'פיינדר יהיה כלי טיולים משפחתי מצויין.

    ניסאן פאת'פיינדר, גם כמה שנים אחרי שהוצג, הוא עדיין כלי רענן ורלוונטי. שלל הקרוס-אוברים שצצים באולמות התצוגה חדשות לבקרים רק מדגישים את האיכות של רכבי הפנאי שטח ה"אמיתיים" – תחושה של רכב איכותי ולא זול, מרחב פנימי אמיתי, כולל תא מטען גדול עם מקום לציוד עבור טיול של יותר מיום וחצי, ובעיקר מכללים של רכב שטח, לא של מכונית. הביצועים בשטח מספרים את כל הסיפור – גם ברכב כמו הפאת'פיינדר שיש לו כמה נקודות תורפה בשטח, אני מרגיש הרבה, הרבה יותר בטוח מאשר בכל אחד מהקרוסאוברים שנבחנו כאן בחודשים האחרונים. וזה לא רק בזכות הילוך הכוח.

    הפאת'פיינדר, לדעתי הצנועה, הוא רכב שנעשה לו עוול במידה מסוימת. מדובר ברכב מצוין, שעובד בכביש, עובד בשבילים, ועובד לא פחות טוב מלנדקרוזר או פאג'רו בשטח. הוא מאובזר בכל מה שצריך וגם בכמה דברים שלא צריך. נקודות התורפה שלו בהקשר של נסיעת שטח הן ברורות ונקודתיות וניתנות לפתרון בלי יותר מדי סיפורים, ובשורה התחתונה תרשו לי לבקש – אם אתם רוצים לקנות רכב פנאי שטח יפני, אל תתעלמו מניסאן פאת'פיינדר. מגיע לו התייחסות.

    מפרט ונתונים טכניים, ניסאן פאת'פיינדר 2009

    Untitled Document