|
למה אני? מה חטאי שנענשתי בתואר המפוקפק "בוחן טנדרים ראשי"? את הכבוד הזה קיבלתי, כנראה, עקב העובדה שביום יום אני מתנייע בטנדר עבודה יפאני. סוג של כלי רכב שאינו מתאים לישבנם הענוג של הבכירים ממני במערכת ג'יפולוג. העובדות הנוספות שאני מושבניק, ושבחרתי טנדר אספנות בתור רכב המשחקים שלי (לפחות הוא ג'יפ אמיתי) חיזקה אצלם את התחושה שאייל, הטמבל הכפרי הזה, ינהג ויכתוב על כל דבר. אז הם דוחפים לי את הטנדרים, יותר נכון אותי לתוך הטנדרים. הפעם המחסום נפרץ והחוצפה עברה כל גבול - קיבלתי משימה לכתוב על טנדר עתיק שהגיע ממוזיאון תולדות הישוב קומפלט עם תיבת הילוכים ידנית. מזל שעל הידית של המנואלה מלפנים החליטו לוותר והרכיבו סטרטר – תודה רבה.
(צילומים: אסף קציר) ניסן ווינר, מלך הקטגוריה!
אה, כן... זה היה בסוף המאה שעברה. בזזזזז, רעש של מכונת זמן, עשר שנים קדימה. צצו פה ושם טנדרים קצת יותר מתורבתים... בעצם כל הטנדרים היום יותר יפים, יותר חזקים והרבה יותר מעוצבים ומפנקים. אז למה ניסן ווינר חוזר לרשימת "בתק לי את הניילונים"? הסיבה נעוצה בעובדה שטנדרים היום כבר לא מתויגים כרכב עבודה עממי. כדי להעמיד בחניית הבית טנדר חדש ומעוצב צריך לגייס סכום-סכום. ניסאן נבארה עולה 225,000 שקלים, סכום שלא קיים בימים קשים אילו בכיסם של האינסטלטורים, קבלני השיפוצים והמושבניקים. אל נישת המיתון הזאת זרקו בקרסו קרס. ישנה, חלודה אבל מוכחת - טנדר ניסאן ווינר. פעם פסגת החדשנות, היום ספרטני, נקי, פונקציונאליות נטו. זול יותר כן, אבל שווה? תיכף נחליט. סיבוב ראשון סביב הווינר. העיצוב עודכן מעט בהשוואה לזכרונות - מודרני יותר, נקי, פחות אגרסיבי. אבל הרחק מאחור ביחס לנבארה, אחיו הצעיר והיקר. הפגוש הקדמי, הכנפונים, כונס האוויר מעל מכסה המנוע ומראות הצד צבועים בשחור ולא בצבע הרכב, פנסי ערפל נעדרים מהפגוש הקדמי כמעט באופן בוטה, הכל צועק "קמצן לפניך!". אבל חברים, יתרון האין קישוטים בשטח הוא עצום. אין חלקי פלסטיק שנתלשים מכל עבר, אין פחד מלשרוט את חלקי הגומי השחורים ואין חשש מלהרוס את החצאית המפוארת – אין כזאת.
דבר ראשון שעשיתי מיד עם כניסתי למושב מוקדם בבוקר היה לאסוף את יאן, סומצ'אי ונודנג הפועלים התאילנדים שלי. סומצ'אי, הבכיר מבין החבורה, נכנס מלפנים בדלת המרווחת והתיישב בכיסא הקדמי שאפילו נוח למדי. הוא כיוון את המשענת, הסיט את הכיסא קדימה והביט בי במבט ששואל "אין כיוון גובה וקושי משענת הגב?". לא יקירי, אין כאן יותר מכיוונים בסיסיים. יאן ונודנג זחלו דרך הדלת האחורית ומצאו עצמם יושבים על דרגש, רגליהם הקצרות תחובות בחריץ בין המושבים. רשמתי לעצמי שבנאגלה הבאה של פועלים זרים, אחרי שאלו יגורשו, עליי להזמין את הסוג עם הרגליים המתפרקות.
סומצ'אי כיוון אותי לשדות ולהפתעתי גיליתי שאת מהמורות שבילי הכורכר הווינר מגהץ בקלילות מרשימה - יחסית לטנדר. מכל הטנדרים היפאניים שנבחנו ב"מבחן הישבן" המדעי שלי, ווינר הצנוע גרם לי נחת. לא כל הסתימות בשיניים שלי התפרקו, רק אלו שמומנו בזול על ידי חברת הביטוח. ידית ההילוכים הידנית (אז ככה זה היה פעם... מרתק!) נוחה לתפעול, שדה הראיה טוב ומראות הצד מאפשרות לראות את האבק המיתמר מאחור באופן ברור ורחב. את סעיף הנסיעה בשבילים נסכם כסביר ואפילו מפתיע לטובה. המשך השביל מסתיים בגבעה נאה עם עליה חדה במרכזה. "מכאן?" אני מצביע על העלייה שנראית לי מעט מוגזמת עבור טנדר בתול מהניילונים. "מה ביה?" נודנג מכניס את הראש בין שני הכיסאות ומחווה בידיו על ידית ההילוכים "שים לישון ותעלה זה". "אתם תמיד נוסעים מכאן?" אני קצת חושש ליכולות אבל נענוע הראש של כל החבורה גורם לי להתנפח עם בטחון. הניסן מתמקם על רמפת הזינוק והידית הקטנה נכנסה למקומה תחת הכיתוב L4. מי שחיפש יתרון בטכנולוגיות ותיקות יימצא אותו כאן בידית הקטנה נטולת הטכנולוגיה – ידית אמיתית, של פעם. בשלב צבירת התנופה אני מרגיש ראשון קצר ויעיל, כזה שנותן למנוע את מרחב הנשימה מצד אחד ומצד שני נותן לנהג שליטה נוחה על הטנדר, מין ראשון אמיתי כזה שאנחנו רגילים אליו בג'יפים האמריקאיים. במרכזה של העלייה אנחנו פוגשים מדרגה ובור לא גדול במיוחד אבל גדול מספיק כדי למנוע את המשך התנועה של הווינר. בפעם הבאה אני לוקח קצת יותר תנופה שבאה לידי ביטוי בהרבה יותר קפיצה על המדרגה אבל התוצאה זהה, אנחנו נתקעים על אותה הצלבה גם בפעם השישית. על הנייר אולי קיימת בקרת משיכה, בפועל היא לא מורגשת. בסעיף טיפוס עליות עם הצלבות הווינר זוכה למעט מאוד נקודות. אחרי האכזבה החבר'ה מפנים אותי מסביב לגבעה שם אני מוצא עלייה ארוכה ומתונה יותר. מדרגות הסלע הקטנות נבלעות תחת גלגלי הווינר די בקלות והראשון הקצר מאפשר לי לשלוט עליו באופן מלא מבלי לחשוש לחלקי המרכב החסונים. גם זווית ההגה מאפשרת טיפוס נוח ואת הסיבובים החדים של העלייה אנחנו עוברים ללא תמרונים לאחור. תחת המינוח "שבילים בעלייה זרועים מדרגות סלע" הווינר מקבל ציון מספיק פלוס וייתן את הפתרון הסביר לרוב השבילים בארץ, אפילו למעט מורכבים יותר. עבור הירידה החדה שמופיעה מצידה השני של הגבעה אנחנו מגייסים את הראשון L של הווינר וכאן באה לידי ביטוי הגדולה של הגיר הידני. עבור הנוהג בווינר, בלימת מנוע היא לא מילה גסה. אנחנו יורדים לאט ובבטחה מבלי לגעת בדוושת הבלם בכלל. את מבחן הירידה הניסן עובר בגדול. אנחנו מגיעים לשדה ומקבלים מבט זועם מהחקלאי "למה נסעתם משם?" הוא זועף על האיחור. "לא עדיף לבוא מהאספלט?!" הוא מצביע על דרך חדשה וסלולה מצידו השני של השדה. אני מבין, לפי החיוכים של חברי החדשים, ששלושה תאילנדים הוציאו ישראלי אחד פראייר ולא בשוק בקווסאן. ארגז הטנדר נוח מאוד, סף העמסה נמוך יחסית מאפשר העמסת קרטונים נוחה. הארגז הגדול יחסית ויכולת נשיאת המשקל של הווינר מאפשרת העמסה של סחורה רבה בדרך לשוק הסיטונאי, עוגנים שנראים כלקוחים מהטמבוריה הקרובה משלימים את חבילת הטנדר ומאפשרים קשירת הדברים. בתחום העמסה, יכולת נשיאה וגודל הארגז נמצא הניסן בראש החבורה כשאת מקום העיצוב העגלגל תופסים קווים ישרים ויש יותר מקום להעמיס סחורה. וגם את שלושת החברים שמתגלגלים מצחוק, החצופים!
כמה-כמה יצא, אתם שואלים בסוף המבחן. כמו שנהוג בקרב יוצאי ורשה, נתחיל ברע. את הסיבות למה-לא אפשר למנות בקלות. הוא ישן, הוא צפוף, להושיב מאחור גובל בהתעללות, יכולות השטח שלו מוגבלות ובתחום היופי ימי הזוהר הרחק מאחור. ולמה כן? כאן בהחלט באה הפתעה. הטנדר הזה פונה לקהל יעד רחב עם צרכים רבים ומגוונים. הוא ייתן מענה לקבלן שצריך לתת רכב לקבוצות פועלים. לחקלאי שצריך רכב קשוח לעבודה שוטפת בשדה. הוא ישמש פלטפורמה לאינסטלאטור שצריך לקנות כל 6 שנים רכב חדש כי ככה אמר לו רואה החשבון, אבל מצב הביוב לא מאפשר לו את הנבארה שהוא רוצה באמת. סתם מישהו שרוצה 4x4 חדש לטיולים בתקציב סביר, יכול לקנות ווינר ובהפרש המחיר מהטנדרים המודרניים יוכל להצטייד במשפחתית יפנית משומשת ליום יום. גם כוחות ביטחון ממשיכים ליהנות ממנו בתור רכב ממוגן ירי שסוחב את גיבנת המשקל בכבוד. בזמן שישבתי באולם התצוגה של ניסן לא הבנתי מה גרם להם להחזיר את הטנדר הזה לרשימת המכירות. אחרי שלושה ימים, ברגע ההחזרה לחניון הבנתי שלמרות גילו הווינר עוד חי ובועט. ובניגוד למתחריו החדשים, החזקים והאוטומטיים, זה רכב חדש שיש לו רקורד אמינות בשטח, בישראל. ווינר הוא לא הטנדר הטוב בישראל - רחוק מזה - אבל המחיר הזול, שלא על חשבון איכות, הופך אותו לרכישה הגיונית עבור האנשים שצריכים רכב עבודה ולא הצהרת אופנה. ניסאן ווינר 2009, מפרט טכני מנוע: טורבו דיזל, ארבע בוכנות בטור, נפח 2,488 סמ"ק הספק מרבי: 133 כ"ס/3,600 סל"ד מומנט מרבי: 31 קג"מ/2,000 סל"ד תיבת הילוכים: ידנית, 5 הילוכים הנעה: אחורית+קידמית, High + Low מתלה קדמי: נפרד, עצמות עצה כפולות, מוט פיתול מתלה אחורי: סרן חי עם קפיצי עלים יחס העברה סופי בסרנים: 1:4.625 צמיגים: 205R16 בלמים קדמיים: דיסק מאוורר בלמים אחוריים: תוף אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 5,180 מ"מ/1,825 מ"מ/1,720 מ"מ/2,950 מ"מ מידות ארגז - אורך/רוחב/גובה/: 1,485 מ"מ/1,390 מ"מ/435 מ"מ משקל עצמי/העמסה/כולל: 1,780 ק"ג/1080 ק"ג/2,860 ק"ג נפח מיכל דלק: 75 ליטר בטיחות: 2 כריות אוויר, ABS מרווח גחון: 23 ס"מ זוית גישה: 31 מעלות זוית נטישה: 31 מעלות מהירות מירבית (יצרן): 160 קמ"ש צריכת דלק ממוצעת (יצרן): 10.9 ק"מ/ליטר מחיר: 177,000 שקלים. מתחרים: מיצובישי האנטר, טויוטה היילקס ויגו, איסוזו די-מקס, ניסאן נבארה, מזדה BT50
|
||
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תפריט ראשי
ניווט לפי מותגי 4X4
פורום 4X4 הודעות אחרונות
הודעת מערכת