צוות ג'פולוג בבאחה צאלים 2009

צילום: אסף קציר.

סיפורו של צוות ג'יפולוג בבאחה צאלים האחרון הוא המקרה הקלאסי של נגד כל הסיכויים. יומיים לפני המרוץ כל העסק עוד נראה תלוי באוויר. אחרי חודש של כמעט בטלה מאונס (חגים וכו') פתאום נשפכו עלי עבודה ואילוצים משפחתיים מכל הכיוונים, לא היה לי מושג אם אני יכול להגיע. סביון נאלץ לעבוד על הג'יפ ולהכין אותו לבדו. במקרה הגרוע, הוא יתחרה ללא נווט – האירוע בצאלים נחשב "על הנייר" למרוץ הקל בסבב הבאחה הישראלי – ארבע הקפות שאמורות להיות משולטות היטב, אז מי צריך נווט בכלל? ואולי חבל על המשקל המיותר, במיוחד כשהנווט הוא רק נהג מתוסכל ששוקל 100 ק"ג תמימים...
אבל בסוף הכול הסתדר וביום שישי בלילה מצאתי עצמי מכין לנו סנדביצ'ים, אורז חטיפי אנרגיה ופורש לכמה שעות שינה טרופה. התייצבות בצאלים לתדריך בטיחות ב-7:30 בבוקר, אחרי שעה וחצי נסיעה מהבית של סביון במודיעין, אחרי כמה דקות של העמסת הציוד על הסופה, אחרי חצי שעה נסיעה מהבית שלי בחולון למודיעין, בקיצור השכמה ב-04:00... שעה פסיכית לכל הדעות. מי ער בשעה כזו? רק שוטרים וגנבים. מצד שני הכבישים ריקים, ולא צריך להתחרע על הגז כדי להגיע בזמן.
בתחנת הדלק של אורים הסופה מבקשת דלק. עוצרים להתמלא בבנזין, ולהתרוקן בשירותים. כמה אופנוענים מתחרים עם הכלים קשורים על עגלות מברכים לשלום, ומעירים משהו על האומץ שיש לנו להגיע למרוץ בנסיעה ולא על עגלה או מובילית. "ואם תשברו משהו? תיתקעו? זה קורה, אתה יודע... איך תחזרו?..." הם מנסים לבלבל אותנו עם עובדות "איך באמת?" אני שואל בחזרה. אלוהים גדול. צוות ג'יפולוג מתחרה ללא תקציב. בקושי יש כסף לדלק. לנו אין עגלות וסילברדו מזווד שיגרור, שייקח את צוות הסיוע.

כשהגענו, שטח הזינוק המה חבורות-חבורות של מתחרים שהגיעו כבר ביום שישי בערב, הקימו מחנה-לילה כהלכתו סביב משאית ה-DAF המדהימה של עידו כהן, על בשרים ושתייה כדת, ובוודאי ישנו קצת יותר מאיתנו, גם אם זה רק באוהל. אחרי התדריך ההכרחי, הקפת היכרות עם המסלול. הפעם ממש לא צריך מחשבים ומכשיריGPS  למיניהם, אבל מניסיון בבאחה-לכיש (המרוץ האחרון שלנו) רישוםNOTES  מסודר בוודאי יכול רק לעזור. אחרי דקה ומשהו של נסיעה על ציר המרוץ מתברר ששום דבר לא יהיה פשוט. אין טעם ברישום של כל מהמורה או דיץ', כי לאורך 30 הק"מ של כל הקפה יש כאלה כל 20 מטר בממוצע, והמסלול "רע"... רע באמת לכל רכב שאינו אופנוע או טרופי טראק. אז אני  מסתפק רק ברישום ותיעוד הבורות והדיצ'ים שנדמים לי כיותר אכזריים (כולל אחד אכזרי במיוחד, שמתחרים רבים יכירו היטב במשך היום). הציר כולל פניות ספורות בלבד, כולן לא בעייתיות כעיקרון, למעט אחת נבזית, מין מזלג שבילים שבאמצעו קוביית בטון (בטונדה) אכזרית שממתינה לצוות הלא זהיר שיתנפץ עליה. רשמתי לעצמי שכאן צריך להאט, למרות שהפניה שמאלה עצמה לא ממש מצריכה זאת.
התוואי, כרגיל בצאלים – חולי ועמוק. הגשם שירד בלילה הרטיב את החולות במידה כזו שאין צורך להוציא אוויר, אבל מכיוון שהשמש כבר מתחילה להרביץ בעוז, אנחנו מזנקים רק באחת בצהריים אחרי כל האופנועים, הטרקטורונים ורכבי השטח הקלים (רייזרים, תומקארים וכו'), עד שאנחנו נזנק החול כבר יהיה יבש וחפור במידה כזו שנצטרך להתייחס אליו כמו באמצע אוגוסט – יבש וטובעני. אז צריך להוציא אוויר מהצמיגים? בוודאי. כמה להוציא? סביון מצפה ממני להפגין תובנות של ניסיון רב שנים בדיונות של חולון וראשל"צ, ואני מנסה למצוא את הפשרה הנכונה בין לחץ אוויר גבוה דיו שיאפשר לנו לרוץ מהר ולפנות במהירות בלי לפרוק צמיג, לבין לחץ נמוך דיו שיאפשר לנו לצוף על החול ולא לשקוע גם בכמה מעברים טובעניים במיוחד. ברור שבסוף, אחרי כל ההתפלספויות וההסברים המלומדים, צריך לנחש ולקוות לטוב... אז הפחתתי לחץ ל-22 מאחור ו-21 מלפנים, ובהמשך, כשנראה איך האופנועים והטרקטורונים חופרים את הציר ומשבשים אותו, אני אפחית עודPSI  אחד או שניים, צעד שיתברר אחר כך כמוצדק ונכון.
עד הזינוק נשארו עוד כמעט ארבע שעות. די הותר זמן לארגן את ה-NOTES ואת הג'יפ – למזוג מים טריים לתוך נאדות השתייה, לכוונן את רתמות הבטיחות, לוודא תקינות קשר פנים, לקפוץ עם הג'יפ שוב לתחנת הדלק באורים, לתדלק עד הפקק ולדאוג שסביון יאכל משהו לפני המרוץ ולא יתפרק לי באמצע.
ועדיין נשאר זמן להתבטל. אני מפציר בסביון שילך לישון קצת. אבל האדרנלין בדם, רעש המנועים ברקע, ומי יכול לעצום עין בכלל. התעלקנו על המחצלת של צוות תרמודן (רוני פישמן ומנורמאירי) ביחד עם עופר קוקוס והנווט שלו – כל קטגוריהT2S  על מחצלת אחת, מונה היום שלושה צוותים בלבד, בשל היעדרותם של כמה מהמתחרים הקבועים. שותים קפה, נוגסים עוגייה וצוחקים שבתכל'ס – מכיוון שהמכוניות של עופר (מיצובישי קינג) ורוני (טויוטה פראדו) אמורות להיות מהירות יותר מהסופה שלנו, כל מה שאנחנו צריכים היום זה לא להתאבד על המסלול ורק לשמור על הרכב - והפודיום מובטח. אבל זה רק מדליק את סביון. מבחינתו, היום זה הצ'אנס שלו - להיות או לחדול. רק מקום ראשון, או כלום. אם לא מקום ראשון, הוא מעדיף לפרוש.

מקצי הכידונאים חולפים במהירות, ואנחנו שמים לב שלא כל מי שזינק גם מסיים... זה בולט במיוחד במקצה הרייזרים, שרושם כמה וכמה התהפכויות פוטוגניות במיוחד, והשמועות מסביב מדברות על דיץ' אחד בוגדני במיוחד שמגלגל את המתחרים הפחות זהירים ישר על האף, אחד אחרי השני. לי כבר ברורים שני  דברים – המסלול לא נראה כמו שהיה בבוקר, המקומות המסוכנים/בעייתיים יהיו מזוהים מראש על ידי התקהלות של צופים צמאי דם עם מצלמות בידיהם. בכל מקום בו מתקהלים כמה כלי רכב ויותר משלושה-ארבעה אנשים – זהירות!

סוף-סוף, באיחור של יותר מחצי שעה, מתחילים זינוקי המכוניות. סדר הזינוק, דקה אחת בין רכב לרכב, נבצר מבינתי. האם הוא נקבע על פי נקודות הליגה? על פי מהירות הרכב או אולי על פי הסיכויים לסיים/לנצח? אנחנו אחרונים ברשימת ההזנקה, מה שמעורר כמה תהיות ומחשבות נוגות על טקס הסיום שעשוי להתקיים לפני שאנחנו נסיים. ראשונים מוזנקים התותחים הכבדים – עידו כהן, גל שחם, ניר זהבי, איציק מיני – שאגת מנועי ה-V8 מסמרת שיער ומרעידה את האדמה. חישוב מהיר שלי מלמד שעד שאנחנו נוזנק, המובילים – עידו כהן וגל שחם, שמהירים מאיתנו בעשרות קמ"שים, כבר יגמעו קרוב ל-20 ק"מ והם יעקפו אותנו בהקפה שלמה הרבה לפני שאנחנו נעבור את מחצית ההקפה הראשונה שלנו. אחריהם יוצאים שני הפג'רואים של קטגוריית T2 וחבורת הבאגים – הלל סגל בבאגי הצהוב הוותיק שלו, אלון שחף בבאגי-סופה, שני הכלים של ארז אברמוב, הבאגי-ברקודה המדהימה של אייל לביא, ובסוף שלושת ה"סטנדרטיים" של קטגורייתT2S – ראשון הקינג של קוקוס, אחריו הפראדו של תרמודן ובסוף – אנחנו, בסופה האדומה.

נועם מזניק ואנחנו סוף סוף בדרך. מהזינוק ועד לפנייה הראשונה שמאלה יש כ-6 ק"מ שמאפשרים לפתוח בגז באופן יחסי, וסביון סוחט את הסופה עד הפח. רעש אדיר, קרקושים ודפיקות מכל הכיוונים. מהר מאוד אני מבין שכל ה-NOTES  המושקעים שלי לא ממש שווים אחרי שעשרות מתחרים לפנינו טחנו את השטח, המהמורות נראות אחרת לחלוטין. חלקן שוטחו וחלקן העמיקו. אנחנו מבלים לא מעט שניות באוויר, קוליסים עמוקים ותחוחים לאורך כל הציר מנפנפים את הסופה ימינה ושמאלה והיא חוטפת בומבות שבעיני מעמידות בספק את יכולתה להישאר בחתיכה אחת. הבטונאדה המסוכנת כבר מאחורינו, מרשל ראשון ופנייה שמאלה, ומתחיל החלק היותר מטלטל של המסלול – עד כאן זה היה אוטוסטרדה, כביש 6 ממש.. עכשיו קילומטרים על קילומטרים רצופים בהם באמפ רודף בור ודיץ' רודף באמפ וכולם ביחד מפרקים את הרכב, מכריחים את סביון להוריד מהירות. לרגע נדמה לי שאני מרגיש את הסופה נמרחת לצדדים –האם הוצאתי יותר מדי אוויר מהגלגלים? סביון אומר שזה בסדר, הוא מרגיש טוב ככה. כבר לקראת אמצע ההקפה אנחנו חולפים על פני הפורש הראשון – מפלצת העבירות הצהובה של איציק מיני כנראה שלא באמת מיועדת לראלי מהירות. התיאוריה הראשונה שלי – לגבי הימצאות הצופים בנקודות המועדות לפורענות, מוכחת כנכונה: פניה רחבה שמאלה, לקראת טיפוס מתון על גבעה חולית. המוני צופים ולא מעט כלי רכב, חלקם מתחרים, חונים באי סדר קרוב מדי לציר, מלמדים שכאן יש מלכודת. "תאט תאט!!!", אני צועק לסביון, והוא מרפה קצת, לא מספיק כדי למנוע התעופפות ובומבה בפרצוף שלי מהקלסר של ה-NOTES , אבל מספיק כדי לא להתהפך קדימה כמו מתחרים אחרים שהגיעו לשם לפנינו. בצד אני מזהה פורשים נוספים – הברקודה המרהיבה של אייל לביא עומדת מעוקמת, עם גלגל שמאלי קדמי בזווית מוזרה, ולידה הפאג'רו T2 האדום של עמי גולסט (בעייות קלאץ') שמשאיר את קטגוריה T2 ליפול ללא קרב לידי צוות ארן. יא אללה – עוד לא נגמרה הקפה ראשונה וכבר כל כך הרבה קורבנות...
הקפה ראשונה עומדת להסתיים, עידו כהן וגל שחם עדיין לא עקפו אותנו כפי שציפיתי... מעניין מה קורה איתם. לפני נקודת הזינוק יש ישורת שבה אפשר ללחוץ עד הסוף, ועיקול חד שמאלה לתוך נקודת הזינוק. סביון לוקח את העיקול בהחלקה יפה, מאיט ומקבל אישור בתנועת יד מנועם ומממשיך לתת בגז, ומהצד, עד כמה שאפשר לראות דרך רשת הבטיחות – אני מזהה שהרכב של גל שחם עומד בפיטס שלו, מקומט משהו... עוד פייבוריט פרש מהמרוץ (לא יכולתי לראות עד כמה הוא מעוך, לאחר שהתהפך באותו דיץ' נבזי).
ההקפה השניה כבר פחות היסטרית, אבל הרבה יותר חלקה וגם מרגישה יותר מהירה. סביון עדיין לא זוכר את פרטי הציר, אבל אני כן. היכן שהוא לקראת אמצע ההקפה, נדמה לי שאני שומע סירנה מאחור. מבט מהיר למראה – יש שם רכב, אבל הוא עדיין רחוק בענני החול והאבק קשה לזהות מי זה. עידו? עוד שניים-שלושה קילומטרים של קפיצות מפרקות עצמות, ואני מצליח לזהות שזו הטויוטה האדומה של תרמודן. מה זה? הם זינקו לפנינו, ואני לא זוכר שעקפנו אותם. איפה הם היו עד עכשיו? התברברו בניווט? הרי אין בכלל ניווט במרוץ הזה, השבילים מסומנים בסרטי סימון ובחיצים... אחר כך נדע שחלק מהסס"לים נקרעו וחלק מהחיצים נפלו/נתלשו, אבל מה זה משנה עכשיו? סביון מחפש נקודה שתאפשר לו לזוז הצידה מבלי לעצור, אבל בדיוק בקטע הזה אין נקודה כזו... בינתיים רוני מאחורינו לא רק פיזית אלא גם בדירוג, נוהג אגרסיבי, לוחץ, רוצה לעקוף ולהחזיר את הזמן שאיבד. אבל כאן ,בקטע היותר טכני של המסלול, הפראדו קצת פחות מהיר מהסופה וסביון שוב מגדיל מעט את הפער, לאט אבל בטוח. בקטע הישורת שלפני נקודת הסיום הפראדו יוכל לפתוח עד הסוף  ולעקוף. אבל כשאנחנו מגיעים לישורת הזו, אני לא רואה אותו במראה בכלל.
הקפה שלישית. גז גדול בישורת, פונים שמאלה, הסופה מדלגת בין הבאמפים, ריחות חריכה חשודים עולים מתא המנוע אבל סביון לא מתרגש. רגל עד הפח. ואז זה קורה – ענן אבק גדול ואלים סוגר עלינו מצד שמאל במהירות מחרידה, סביון ממוקד בשביל ולא יכול לראות אותו דרך הרשת, אבל אני שם לב בזמן – צפירה היסטרית מהסירנה, והפראדו האדום של תרמודן, שחתך שמאלה מהציר דקות מספר קודם לכן וקיצר כמה וכמה מאות מטרים טובים, בולם בשנייה האחרונה... התנגשות על המסלול, רק זה היה חסר לנו עכשיו. מרדף החתול ועכבר בין הסופה לפראדו ממשיך – בקטעים הטכניים הפער גדל, בישורות הקצרות הוא נסגר. "סביון, רוני מתחיל עם השטויות. תן לו לעקוף" עכשיו אני לא מבקש אלא צועק. בסוף אנחנו מוצאים מקום מספיק רחב שיאפשר לנו לזוז קצת ימינה ולתת לרוני לעקוף. הייתי בטוח שהוא יפתח מבערים וישאיר אותנו באבק, אבל לא – אנחנו אמנם אוכלים טונות של אבק, אבל הפראדו לא מצליח לברוח כפי שחשבתי שיקרה. עוד דקה ועוד שתיים וסביון כבר ממש יושב לו על הזנב. קל לראות שרוני לוקח את הפראדו אל הקצה ומעבר לו – הפראדו הקצר מעופף באוויר, מנפנף בזנבו במהירות גבוהה, אבל לא מצליח להגדיל פער. ואז זה קורה – הוא מאיט ויורד ימינה. פריקת צמיג ככל הנראה, והמשמעות היא שגם אם יחליף גלגל במהירות שיא, הוא כבר לא ישיג אותנו. והיי - אם אנחנו מסיימים זה כבר במקום שני לפחות! סביון פחות אופטימי ממני. אני רוצה את קוקוס. הוא מסנן בקשר. את קוקוס ועכשיו. אם לא מקום ראשון – אני מעדיף לפרוש. עוד ועוד פורשים מול עינינו – שני הבאגים של ארז אברמוב – אחד בישל מנוע, השני שבר מתלה אחורי. הבאגי-סופה הצהוב של אלון שחף מוטל על צידו בזוית מוזרה, גם הוא כבר בחוץ. והנה "רכבת" מוזרה לפנינו – יוחאי כהן בסילברדו הלבן מושך ברצועה את עידו וקיד בטרופי-טראק הדומם... הציריות נשברו. גם המועמד הוודאי לניצחון כבר בחוץ, נכנע למסלול ההרסני הזה? מה יהיה?
קצת לפני סיום ההקפה השלישית, אנו נעקפים על ידי "שד המדבר" של ניר זהבי – הטרופי הטראק מתוצרת איציק מיני באירוע הבכורה שלו בידי בעליו, שנהג בו בשיקול דעת, לא השתולל והיחיד שסיים בקטגוריה שלו. יפה מאוד, מהיר מאוד וללא תקלות.

הקפה אחרונה "סביון, תרגיע, תשמור על הג'יפ. כבר יש לך גביע" אני מפציר ולשווא. סביון באטרף, לא רוצה מקום שני. מחפש כמו נץ טורף את הפאג'רו הכסוף של עופר קוקוס. זה יהיה הכי עצוב אם הסופה תישבר דווקא עכשיו לפני הסוף. אבל מרפי היה כנראה עייף מדי, אחרי ששבר והפך כל כך הרבה מכוניות היום, חירב לרבים כל כך את המרוץ הזה, וכבר לא נשארה לו אנרגיה בשבילנו... קו הסיום מעבר לעיקול, נועם היימן מנפנף לנו בהתלהבות. סיימנו ואפילו בלי תקלות. עכשיו רק נשאר לבדוק זמנים.
שוטפים פרצוף, נרגעים קצת. נותנים לג'יפ לעבוד קצת בסרק ולהירגע. עופר קוקוס, קורא לי מהחלון של הפאג'רו הכסוף – "אתם ניצחתם, אתה יודע?". ככה בפשטות. ומה קרה איתך? "סיימתי, אבל המנוע התחמם בדרך, הייתי חייב  להאט". ככה זה בראלי – יום אסל ויום בסל. והיום הדבש היה מרוח ובכמויות, על הפרוסה שלנו.

פודיום, מקום ראשון, גביע, מצלמות, חיוכים. זו בהחלט הפתעה – לנצח עם סופה ישנה וחבוטה כזו שני נהגים טובים כמו רוני ועופר במכוניות עדיפות משמעותית. הסופה אולי קצת גרוטאה, אבל מצד שני, הנהג תותח - סביון נתן הצגה רצינית, נהג מהר וטוב, בלי טעויות, מספיק טוב כדי לקטוף מקום ראשון  וגם להחזיר את הג'יפ הביתה בנסיעה על גלגליו ובשלמותו. כבוד!