מיצובישי האנטר 2010 במבחן שטח

עוד מבחן למיצובישי האנטר? עוד גרסה לסוס העבודה של מיצובישי? כן, עוד גרסה ועוד מבחן, אלא שהפעם סוס העבודה הוא כבר קצת סוס מרוץ. הגרסה החדשה של מיצובישי הנטר נפטרת משתיים מתוך שלושת הגיבנות של הגרסאות הקודמות. אבל קודם, הקדמה.

את המבחן הראשון של ההאנטר כתבנו בשנת 2006. לקחנו אותו לסיבוב בצפון, עם הדי פיצוצים ברקע, רק יום או יומיים לפני שרקטות נחתו במקומות שבהם הסתובבנו. זה היה מזמן. מאז אייל בחן את ההאנטר עוד פעמיים, פעם אחת בגרסת ה"ראלי-ארט" ובשנייה, עם המנוע החדש בן 178 הסוסים. אורך חיים של דגם הוא בדרך כלל שנתיים, אולי שלוש, לרכבי עבודה ניתן ארבע או חמש, אבל ההאנטר, עם מתיחת הפנים הנוכחית, סוגר כבר יותר מזה, ולא נראה שהוא בדרך ללכת. מתיחת הפנים הנוכחית היא יותר מקוסמטיקה, היא מטפלת בבעיה העיקרית של ההאנטר בתור רכב משא – הארגז המצחיק שהיה לו עד עכשיו. ארגז של מטר ושלושים זה לא ארגז, במיוחד כשאת הקווים העליונים שלו מתעקשים לקמר לטובת העיצוב בלי להתחשב בפונקציונאליות. את העוול הזה מיצובישי מתקנים עכשיו, עם תוספת של 18 סנטימטרים, ונקודת הביקורת הזו יורדת מהלוח, לתמיד. הנקודה השנייה לטיפול הייתה יחסי ההעברה הקרובים מאוד בתיבת ההילוכים האוטומטית של ההאנטר.  וגם כאן, הילוך נוסף אמור לעשות את התמונה טובה יותר, ולנצל את המומנט הגדול של המנוע. חוץ מהדברים החשובים יש גם עדכון עיצובי, חזית יותר מודרנית עם פנסי חזית מעודנים, וכמה נגיעות מינוריות בתוך הקבינה- בעיקר זה שנפטרו סוף-סוף משלישיית השעונים הזוהרים בכחול בקונסולה המרכזית.

את ההאנטר החדש זכינו לקבל לסוף השבוע של תחרות העבירות המסכמת של ליגת 2010. החיים בסיקור של אירוע כזה אינם קלים. ההתרחשויות קורות במקביל בכמה מוקדים, וצריך להגיע מהר ממקום למקום, מרחק של עשרות קילומטרים, בהתראה קצרה, כשהטלפון מצלצל ומישהו מדווח על דרמה. אבל זה לא מספיק. הגישה לנקודות המעניינות באמת, תמיד, דורשת נסיעת שטח. ואם רוצים להתמקם במקום הנכון, לעתים רבות צריך לטפס על מכשול זה או אחר – בקיצור – צריך רכב שטח אמיתי. ההאנטר החדש נפל לי בול למשימה הזו, וכשיצאנו, בחמישי בלילה, כבר בנסיעה הלוך ידעתי שהוא יהיה בסדר.

נסיעת הכביש מבליטה כמה מיצובישי הנטר עדיין, למרות הכל, הוא טנדר – מתנדנד מלפנים ומקפיץ מאחור, כמו כל הדורות של הטנדרים היפניים לפניו. נכון, יותר מעודן ויותר נוח, ואת זה כתבנו כבר ב 2006. ושלא תבינו אותי לא נכון – כשמספרים לי שטנדר מסוים מתנהג "כמו פרייבט", אני לא מתרשם מזה. טנדר הוא משאית קטנה והוא צריך להתנהג ככה. אחרת לא תוכלו להעמיס עליו כמעט טון של מטען ועדיין לשמור אותו בחיים. טנדר לא צריך להתנהג "כמו פרייבט", אלא כמו טנדר, כלי עבודה. וככה בדיוק מרגיש ההאנטר. אבל יש חידוש – ההאנטר הזה נוסע מהר. ממש מהר, בשביל טנדרים יפניים. והוא עושה את זה בשקט וברוגע. יחסית, יחסית לטנדרים יפניים, אני אכתוב את זה בפעם האחרונה. הוא נוסע מהר עד כדי כך שהגעתי לנקודת הכינוס של התחרות מוקדם משציפיתי, וזה לא קורה הרבה. הכל, כמובן, בזכות חלוקת ההילוכים המוצלחת בתיבת חמשת המהירויות, עם הילוך חמישי ארוך ומנוע עם הספק גדול מספיק כדי לשמור על מהירויות נסיעה בינעירוניות גבוהות. גם ההאצות מהמקום והאצות ביניים יפות, למרות שבהאצה מהמקום נשאר אותו רגע מעצבן של היסוס עד שהטורבו מתחיל לדחוף. חשוב להזכיר כי להאנטר מצב הנעה לכל הגלגלים עם דיפרנציאל מרכזי, חשוב ובטיחותי, ולא פחות חשוב ואף יותר בטיחותי – מערכת בקרת החלקה שתמנע מעודף הכוח, אם יהיה, לסחרר את הגלגלים לתוך מצבי ביש. ואם כבר נקלעתם למצב ביש- 6 כריות אוויר הם נתון מרשים לרכב עבודה, כולל ניתוק לכרית הקדמית ובנוסף נקודות איזופיקס לקיבוע מושבי הזאטוטים. רכב עבודה משפחתי אמרנו?

בשטח, ההאנטר ממשיך להרשים. דגם הדקאר מצויד במערכת בקרת אחיזה במקום נעילה אחורית "אמיתית", ורכב המבחן שקיבלנו מצויד כתוספת בחבילת מיגון מלאה, כולל מדרגות צד מסיביות, מבית 'אספיר'.  תוסיפו לזה שלדת סולם, מרווח גחון לא רע וזוויות מרכב טובות, כן, גם עם התוספת לישבן, וקיבלתם רכב שאין מה לחשוש להיכנס איתו לשטח.

בשבילים, אותו שילוב מוצלח של מנוע ותיבת הילוכים, יחד עם הנעה לכל הגלגלים עם דיפרנציאל מרכזי פתוח, נותנים להאנטר לרוץ במהירויות גבוהות, יחסית לטנדרים, בשבילי הנגב. נכון, נדנודי המתלה הקדמי ובעיטות האחורי מורגשים, אבל פחות מבטנדרים אחרים – והמהירות בה השבילים נבלעים מתחת לצמיגים, מוכיחה את זה. כשאנחנו מחפשים נקודת צילום לאורך נחל רביבים, אנחנו פשוט נוסעים בערוץ הנחל – סלעים, חלוקי נחל גדולים, מדרגות – ההאנטר לא מתרגש. לא מאוד נוח, קצת קופץ ובועט,  צריך לחפש קו נכון- לא מכונת עבירות, לא רכב שטח קיצוני או ייעודי, רחוק מאוד מכמה SUVים שבחנו כאן, אבל הנונשלאנטיות שבה ההאנטר נכנס לשטח ויוצא ממנו – ובהרגשת ביטחון מלאה – זה מה שאנחנו צריכים. רק לאט לאט. ההאנטר הקודם התקשה בזחילה, וזה למד לזחול. אין עידון בדרך שבה הוא מתקדם בר בשטח, ההרגשה היא אכן, של רכב עבודה. אבל אחד שבא לעבוד, לא לעשות הצגות. כשאנחנו רצים לצלם באזור נחל סכר, יש זמן פנוי ואני לוקח את ההאנטר לריקוד על הדיונות. מנוע כבר אמרנו? תיבת הילוכים כתבנו? אז גם כאן הם עושים את העבודה, ובלי להוריד אוויר ההאנטר מתקדם בדיונות, הילוך נמוך ובקרת החלקה מנותקת, זהירות לא להקפיץ אותו יותר מדי שלא יכאב, והוא נוסע. הדיונות התלולות הן גם המקום לבדוק מה עם בלימת המנוע. זו הייתה, כזכור, אחת מנקודות הביקורת כלפי ההאנטרים שבחנו בעבר, ותנו לי להוריד גם את הנקודה הזו מהלוח. בלימת המנוע טובה מאוד, ושוב זה השילוב הנכון של מנוע ותיבת הילוכים. עניין מפתיע ברכב חדש הוא כמות הרעש העצומה, ומגוון החריקות, הצרצורים והרעשים, באופן כללי, שמשמיעים הקפיצים האחוריים. וזה כשהם חדשים. מה יהיה עם האנטר בן כמה שנים?

בקרת האחיזה, התחליף לנעילת הדיפרנציאל האחורי, עובדת, אבל בכל פעם בו היא באמת נדרשת, יש רגע של היסוס, דפיקת לב אחת יותר מדי, ושלא תעיז לעזוב את הדוושה – ואז היא משתלבת. כבר יש מערכות טובות בהרבה בעולם, התרגלנו כבר ליותר מזה, ולמה לוותר על נעילה אמיתית? העניין הזה חשוב כי טנדר ריק מפעיל מעט מאוד עומס על הגלגלים האחוריים, שמייצרים את רוב האחיזה כשהרכב בעליה – והחלקה של אחד מהם עלולה להיות הגורם לעצירה במקום. הייתי שמח לנעילה אמיתית, אבל זה מה יש במיצובישי האנטר בדגם דקאר.

נקודת התורפה האחרונה של ההאנטר, שכתבנו עליה כבר ב 2006, היא מושב הנהג ותנוחת הנהיגה האיומה. את המושב הנורא, זה שאני מחליק ממנו קדימה, החליפו סוף-סוף במושב איכותי יותר. אבל כמה שאני לא מנסה, כמה שאני לא משתדל, אני לא מצליח למצוא תנוחת נהיגה סבירה, בה שום דבר לא יכאב לי. ההגה פוגע בברכיים, ואם מרימים אותו הוא רחוק מדי, אני מקרב את המושב והברך פוגעת בקונסולה, מנמיך את המושב והרגליים ישרות מדי... וחוזר חלילה. שינוי עמדה כל חצי שעה, ועדיין משהו כל הזמן כואב. אייל אומר שמתרגלים, אבל רוב האיברים שלו (לא בדקתי הכל...) קצרים משלי. החברים שמוכרים מושבים אורטופדיים אומרים שאפשר להחליף את המושב, אבל נתוני הפתיחה מציבים להם, לדעתי, אתגר רציני. וברכב עבודה, המושב ותנוחת הנהיגה הם בין הפרמטרים החשובים ביותר. רבותיי קוראי ג'יפולוג, הבה נעשה מגבית ונקנה למיצובישי-יפן בובה של בנאדם בגודל אמיתי. אני חושב שאין להם.

הסיכום הפעם לא שונה בהרבה מהפעמים הקודמות. אם בעבר כתבנו שמיצובישי האנטר עושה את העבודה אבל יש מקום לשיפור, אז מיצובישי מתקדמים ומשפרים, עקב בצד אגודל כמו שמתאים בשוק הטנדרים. את גודל הארגז, בלימת המנוע ומהירות הזחילה כבר שיפרו, כמו גם את ההילוך הגבוה שנוסף. מי יודע, אולי עוד שנתיים נבחן את מתיחת הפנים הבאה וכבר יהיו מושבים נורמאליים? עדיין, ראש בראש מול ניסאן נבארה, ההאנטר מנצח בנקודות, ועכשיו ההפרש גדול קצת יותר. העולם בינתיים מתקדם, יש טנדר טויוטה חדש, ותנו לי לנחש שממש בקרוב תקראו כאן מבחן של דגם חדש של נבארה...

  מיצובישי הנטר 2010 - מפרט טכני

מבחני דרכים נוספים למתחרים בשוק הטנדרים