Close
  • מבחן דרכים – וולבו XC60-T6

    האם הקרחונים השוודים נסחפים לגרמניה? הלבשנו את דרור, חולוני לייט, באוטו ספורט אלגנט ולמרבה הפלא, הוא אפילו יצא מחוייך. (Photographs: גלעד ארצי)

    וולבו ושטח? נו באמת.

    המבוגרים יותר בינינו זוכרים לוולבו את התקופה בה הייתה סמל של שלטון ושררה – במשך השנים בהן שרי ממשלות ישראל עדיין דפקו חשבון לציבור, מכוניות שרד מתוצרת גרמניה עדיין היו מחוץ לתחום ומכוניות אמריקאיות היו גדולות ומנקרות עיניים מדי, שימשו השבדיות המרובעות כרכב שרד רשמי של שרי ממשלות ישראל. במקור הן היו סתם משפחתיות גדולות, אבל אותם וילונות כחלחלים מאחורי חלונות סגורים של וולבו 240 לבנה עם אייר-קונדישן, היו סימן ההיכר המובהק שלימד את הפרולטריון המזיע מסביב בסוסיתות, אסקורטים מייד-אין-תע"ר וסובארואים DL, שיש דרג ויש זרג. וכך הפכה הוולבו לסמל מעמד בישראל. מכונית שגם אתה עדיין לא שר בממשלה, הופכת אותך לאיש עשיר וחשוב.

     

    אבל מי שבאמת מתעניין ברכבי שטח ומוכן להוציא את האף מהשטאנץ של כלים אמריקאים, יפניים, בריטיים וישראליים, לא יתפלא כשמדברים על וולבו ושטח באותה נשימה. הרומן של היצרן השבדי הותיק עם המשעולים הלא סלולים מתחיל כבר בשנות החמישים, עוד לפני שחלמו ביפן לייצר רכב שטח אמיתי ובזמן שלנדרובר היה סתם חיקוי של ג'יפ וויליס MB, בשבדיה הקרה והרחוקה ייצרו בוולבו רכבי שטח אמיתיים במפרט שגם היום יעורר הרבה תיאבון – צמיגי שטח בקוטר 36 אינץ', שני סרנים חיים מסיביים עם דיפרנציאלים ננעלים כציוד מקורי מהיצרן, טרנספר עם LOW עמוק, ומעל לכל זה מרכב של מכונית נוסעים גדולה עם ארבע דלתות. לייצור הכלאיים הזה קראו PV21 והוא קיבל את הכינוי "SUGGA" (חזירה, אולי כי בלשון המעטה היופי החיצוני לא עמד בראש מעייניהם של המתכננים...) והוא היה אמנם רכב מפקדים/קשר עם ייעוד צבאי מובהק ויוצר במספר קטן מספיק (תלת ספרתי) כדי שהיום יהפוך לפריט אספנים יקר ונחשק, אבל בעקבותיו הגיעה סדרת ה"קרוס-קאנטרי" המפורסמת – כלים צבאיים במקורם שיוצרו במספרים גדולים יותר ונמכרו גם בשוק האזרחי -  L3314/L3315 הקטן שנקרא גם "לפלנדר" והדגם האזרחי שלו סומן כ-C202, וה-TGB הגדול והידוע יותר שנקרא באזרחות C303. הכלי הזה הוסיף לכל העסק גם סרנים פורטליים נעולים ודגם בעל הנעה 6X6 שנקרא C304 ונחשב עד היום למבוקש ביותר ולבעל יכולות שטח חריגות.

     

    כל ההיסטוריה הזו מלמדת שהשטח האמיתי כעיקרון אינו זר לוולבו כיצרן. אבל מה שהשתנה במשך השנים הן דרישות השוק. יצרן שמכר פעם כלים קשוחים ועתירי יכולות לשוק הצבאי והחקלאי, פקחי יערות, צוותי חילוץ והצלה, הפך את עורו ומיתג את עצמו כפרימיום, כזה ששואף ליישר קו עם אודי, ב.מ.וו ומרצדס. וכך חברת וולבו מוצאת את עצמה בתחילת המאה ה-21 ללא SUV יוקרתי - פלח שוק רווחי מאין כמוהו, במיוחד בשוק האמריקאי הענק. התשובה הגיעה בדמות סדרת XC או "קרוס קאנטרי" – בתחילה XC70 שהיתה גירסת שטח רך, כפול-הנעה ומוגבה לסטיישן V70, שנתן תשובה לדגמים באותו הקונספט של יצרנים מתחרים כמו אודי אולרואד וסובארו אאוטבק. אחריה הפציע XC90 SUV גדול, מפואר ומרשים שקלע בדיוק לדרישות קהל היעד שלו – כביש בעיקר, רטוב, ומושלג וקפוא אם אפשר, ופה ושם קצת שבילים מבוצבצים. לא יותר מדי כמובן, כי עם ארבעה מתלים נפרדים וללא הילוך כוח כבר אי אפשר היה למצוא הרבה מהמשותף בינו לבין הסבתא SUGGA המבוגרת ממנו בחמישים שנה למעט שם היצרן. XC90 התמודד מול אודי Q7, ב.מ.וו X5 ופולקסווגן טוארג על כיסו של הלקוח האמיד/עשיר ועשה זאת לא רע בכלל. השמרנות המאפיינת את וולבו, ביחד עם היעדר חוסן כלכלי מספיק (שגרמה להם לעבור לשליטת פורד, ועכשיו להימכר שוב, הפעם לג'ילי הסינית), הביא אותם לעמדה של יצרן שלא מסתכן בהמצאת נישות חדשות, אלא כזה שרק מגיב למגמות המתפתחות בשוק, וכאשר הפציעה קטגוריה חדשה של "פנאי-פרימיום-קומפקט" או בשפה מובנת יותר -  SUV יוקרתיים-קצת-פחות-ענקיים, כמו ב.מ.וו X3 ששלט בה עד להפצעת אודי Q5 ומרצדס GLK, שחררו גם וולבו לשוק את התשובה שלהם – XC60.

     

     

     

    איך אומרים עיצוב בשוודית?

     

    תשכחו ממושגים כמו "קומפקט" או "ג'יפון". הפלטפורמה עליה יושב הקרוס-אובר הזה מגיעה מה-S80 הסאלונית, ככה שלמרות שהיא מקוצרת וקצת פחות ענקית מ-XC90 למשל, לא מדובר על משהו קטן. תשכחו גם מצללית טנק האברהמס המסורתית שאתם מצפים למצוא בכל וולבו, ולא רק כי כבר יותר מעשור וולבו עושה שימוש בשפת עיצוב שונה בתכלית מזו המקובלת בחיל השיריון, אלא זורמת ומקומרת בהרבה. החרטום של XC60 רחב ושולט בו מוטיב ה-V, עם גריל כפול ומודגש, ובמרכזו סמל וולבו עצום מידות. אם זוכרים שפעם וולבו היה סמל לסולידיות, הצעקנות הזו קצת לא מסתדרת בהתחלה, אבל זה היה פעם. היום, בנישה האופנתית הנוצצת אליה הוא משתייך זה כנראה הכרח. הפרופיל נראה קצת כמו XC90 שעשה כושר, רזה והתקצר, נמשך לאחור ונחתך בדרמטיות. קו הכתפיים המודגש עם קו חלונות הנמשך כלפי מעלה נשארו גם כאן, ונוסף להם קימור פח קל וצנוע שיוצר משחקי אור וצל על הדופן ומוסיף חן רב לפרופיל המסיבי. הירכתיים נחתכים בחדות, עם יחידות תאורה אחוריות מרהיבות, שנותנות נופך דינמי לכל העסק ומראה כמעט ספורטיבי. להבדיל מהרבה יצרנים שמשקיעים רבות בעיצוב אבל בסוף מפספסים את הכל עם גלגלים קטנים מדי שדופקים את הפרופורציות של כל העסק, וולבו לא נפלו בפח הזה והשאירו את החישוקים והצמיגים במידות של XC90, וכך מתקבלים מראה משחר לטרף עם יציבה שרירית ומאיימת ומרווח גחון של 23 ס"מ - גדול בהרבה מהמקובל בקטגוריה האנמית אליה הוא משתייך (ובתור נתון על נייר, הוא מרשים לכשעצמו וטוב גם ממה שמציעים כמה כלים קשוחים ממנו). כן, אנחנו סבורים ש-XC60 הוא פשוט אוטו יפה. וכן, תתפלאו, זו וולבו. לראשונה מאז ה-P1800 היפהפיה של שנות השישים, יש לוולבו מכונית שאפשר לקרוא לה "יפה באמת". נכון, אין כאן שום פריצת דרך או תעוזה יוצאת דופן, אבל התוצאה הסופית מרשימה. לא כזו שנורא מתאמצת, ובסוף גם מצליחה להיות יפה, כמו יונדאיix35  למשל, אלא יופי קלאסי, נטול מאמץ, כזה שימשיך להיות יפה גם כשיתיישן.

     

     

     

    גם בפנים אין שום חידושים, אבל התוצאה הסופית מרשימה – הקו ה"וולבואי" המקובל של השנים האחרונות עם קונסולה מרכזית "צפה" שברכב המבחן היתה מצופה בעץ איכותי בהיר בעל מראה סקנדינבי-קלאסי-מאופק (אפשר גם לקבל באלומיניום מלוטש שנראה מודרני יותר). גלגל הגה גדול אך נוח ומעוצב היטב, ומושבים מעולים – נוחים ביותר כמו שתמיד ידעו לעשות בוולבו. כן, גם מאחור – נוחות גבוהה, מרחב מחייה טוב לראש ולכתפיים, גם אם הגובה שלכם כמעט מטר ותשעים. אהבנו את העובדה שלמרות שמדובר ברכב מפואר (רכב המבחן היה ברמת הגימור "אקסטרים" האמצעית מבין שלוש)  ועמוס בכמעט כל התוספות והגאדג'טים המקובלים בשכונה שלו (מגג שמש חשמלי עצום מימדים דרך מחשב דרך, דיבורית אינטגרלית עם בלוטות', שליטה מההגה על מערכת הקול, בקרת שיוט, מושבים קדמיים מתכווננים חשמלית עם זכרונות ומחוממים, חיישני גשם, חיישני חניה אחוריים וקדמיים, תאורת גישה, תאורה במראות הצד, פנסי קסנון ודלת תא מטען נפתחת ונסגרת חשמלית) הפאנל הקדמי אינו עמוס בשפע מבלבל של עשרות כפתורי בקרה אלא נשאר נקי, פשוט, קל להתמצאות ואינטואיטיבי, פשוט עיצוב סקנדינבי במיטבו. גם איכות החומרים היא כמקובל וכמצופה בוולבו – מעולה, אם כי יחסית למחיר ולמתחרים – יש כאן יותר פלסטיק ממה שאפשר לצפות.

     

     

     

    תחום בו וולבו שמה דגש באופן מסורתי כמעט הוא הבטיחות. במפרט של XC60 נמצא לצד הפיצ'רים הרגילים (6 כריות אוויר, ABS ו-EBD, בקרת יציבות DSTC, בקרת התהפכות RSC, בקרת יציבות לנגרר TSA, אזהרת מעבר נתיבים LDW ומערכת בקרה לירידה במדרון HDC (בדגמי הנעה כפולה בלבד), קדם מותחני חגורות פירוטכניים ומערכת להגנה מפני "צליפת שוט") גם מערכת בקרה להגנה מפני התנגשות במהירויות עירוניות, הנקראת, כמה מקורי, בשם "CITY SAFETY" – מערכת זו מזהה התקרבות לעצמים כגון מכוניות עומדות בפקק, ומפעילה את הבלמים – עד מהירות של 15 קמ"ש היא בולמת את הרכב לגמרי, עד מהירות 30 קמ"ש היא מאטה את הרכב. בהשקת ה-XC60 בסביליה לפני כשנתיים הוצבו בלונים דמויי מכוניות על הכביש, והעיתונאים התבקשו להזדחל לכיוונם במהירות פקק אופיינית ולחוות "על אמת" את יעילות המערכת. לא יכולתי שלא להיזכר בזה כאשר יצאתי מסוכנות וולבו ברח' יצחק שדה בת"א לעבר הפקק הרגיל של צומת גשר מעריב –  כאשר לפני אוטובוס מצחין מעלה ענני עשן שחור, והוולבו "שלי" מזדחלת לכיוון ירכתיו המרובעים. האם לנסות את המערכת בתנאי החיים האמיתיים? אני מעדיף שלא, ובולם בעצמי... בואו ונאמר שתמורת 399,000 שקל שעולה XC60T6 ברמת גימור "אקסטרים", אני מאמין לוולבו שזה עובד, אבל בשורה התחתונה - עדיין סומך יותר על עצמי. מי שרוצה להרגיש בטוח עוד יותר,  יוכל גם להזמין מרשימת התוספות את מערכת בקרת השיוט האקטיבית CWAB שמוצעת גם ב-S80 וב-XC70 החדשות, וזה חברים וחברות – מנסיון אישי, עובד מצוין.

     

    העובדה ש-XC60 מוצע גם בגירסה בסיסית בעלת הנעה לשני גלגלים בלבד (קדמיים) כבר רומזת לנו עם מי ועם מה יש לנו עסק. אבל למרות שיש לו מנוע שני ליטר טורבו חזק וביצועיסט (203 כ"ס) את קוראי ג'יפולוג הדגם ההוא לא צריך לעניין, כי אנחנו באופן טבעי סופרים רק את הדגמים בעלי הנעה כפולה. מעבר לים ייהנו הגויים הבלונדיניים גם ממבחר מנועים ויוכלו גם לבחור בתיבת הילוכים ידנית כראוי, אבל בדרך משבדיה הקרה לישראל, מבחר הגירים מצטמצם ל"גירטרוניק" אוטומטי משושה ההילוכים ול"פאוורשיפט" הרובוטי כפול המצמדים (המשודך רק למנוע 2 ליטר טורבו בדגם עם הנעה קדמית בלבד).

    גם מנוע הבנזין 3.2 ליטר האטמוספרי עם 238 כ"ס והדיזל 2.4 ליטר הבסיסי עם 163 כ"ס נשארים בשבדיה. אנחנו מקבלים את אותו מנוע דיזל עם חמש בוכנות בטור בגרסתו החזקה - 205 סוסים ו-42.9 קג"מ, ואני שמח לשמוע שמנוע הטורבו-בנזין הרוחבי עם שש בוכנות בטור ונפח של 3 ליטר שידע להלהיב גם בגרסתו הקודמת (285 כ"ס) לא רק קיבל שדרוג תוכנה שסוחט ממנו 304 סוסים ב-5,600 סל"ד ו-44.9 קג"מ החל מ-2,100 סל"ד ועד 4,200 סל"ד, אלא גם שוכן אחר כבוד מתחת למכסה המנוע של רכב המבחן בצבע חום-ברונזה נוצץ שזה עתה נמסר לידי. המשמעות של המספרים המרשימים הללו היא רצועת כוח זמין רחבה וביצועים חזקים בכל מצב. הכצעקתה? כן. ובגדול!!! ותיכף, כשניחלץ מהפקק המעצבן של יצחק שדה פינת מנחם בגין, נגיע לזה.

     

     

     

    שוודיות אבל לפניך...

     

    בינתיים התנועה הכבדה של בוקר יום שני בתל אביב מזדחלת לאיטה, ואני מקבל שוב תזכורת למה יש מקרים, נדירים ובודדים אמנם , של מכוניות שמצוידות במנוע שהוא חזק וברוטלי מדי. תגובת הדוושה המיידית של מנוע ה-T6 לא אוהבת הזדחלויות שכאלה, ואני נאלץ להתייחס לדוושת המצערת כמו שקיפודים עושים אהבה – בזהירות. מאוד בזהירות. כדי שלא נצטרך לבדוק הלכה למעשה אם מערכת CITY SAFETY אכן עובדת. רק בפניה ימינה של מחלף השלום התנועה הכבדה נרגעת ומתפזרת. לאן עכשיו? לאסוף את גלעד הצלם. פונים ימינה מעדנות לגלישה לאיילון דרום. הנתיב שלפני פנוי לאורך כמה מאות מטרים ורגל ימין יורדת אינסטינקטיבית על המצערת.... במילה אחת – וואו.

    כבר נהגתי בחיי בכמה מכוניות חזקות יותר מוולבו XC60T6. גם בלא מעט שהיו מהירות יותר, חלקן הרבה יותר. אבל התחושה כאן תמיד מרשימה מחדש. 7.8 שניות רשמיות ופסימיות להחריד בזינוק מעמידה ל-100 קמ"ש ממש לא מספרות את כל הסיפור ולא רק כי במציאות מנוע ה-T6 טס ל-100 קמ"ש בהרבה פחות עשיריות שניה. גם לא מהירות מירבית תיאורטית של 210 קמ"ש. כל אלה מספרים על נייר ולא שום קצה של ביצועים אמיתיים בפועל – סחיבה בעליות, האצות עקיפה, בדיוק היכן שהוולבו הגדול הזה מצטיין באמת. מנוע ה-T6 לא זקוק לאותם פרקי זמן קצרצרים אך מעצבנים כדי לשנס מותניים ובניגוד למנועי טורבו בנזין אחרים, המגדש שלו בונה לחץ מספק כבר בסל"ד נמוך, התגובה מיידית, הסאונד שלו – נחירה נזעמת, הוא בין המרנינים שבנמצא, והנה זה בא שוב, כמו שאני אוהב – הגוף נבעט אחורה לתוך המשענת הנוחה והמצופה בעור, וחיוך גדול ואידיוטי נמרח לי בין האזניים. תוך מיצמוץ אחד וכלום אנחנו משולבים בזרם המשפחתומטיות הכסופות שנהגיהן החולמניים מזגזגים כשיכורים מסוממים בין הנתיבים על כביש איילון. מחט הספידומטר מראה 80 קמ"ש. התנועה הכבדה מאיטה וזורמת לכיוון דרום, חולון ובת ים, והנתיב שלפני נפתח. גז בריצפה, הגיר חוכך בדעתו חצי שנייה כשהוא מוריד שלושה הילוכים ותוך 5.8 שניות המחט כבר חוצה 120 קמ"ש. ועדר המאזדות והקורולות נשאב אחורה. הרחק הרחק אחורה, והקצב רק עולה. הולך ועולה. מרשים.

    הריטואל הזה יחזור שוב בעליה לכיוון נס-הרים. קורולה לבנה אחת ובה זוג מבוגר שכנראה מפחד מהצל של עצמו מזדחלת בעליה על 50 קמ"ש וגוררת אחריה טור ארוך ארוך של מכוניות. נהג עצבני במאזדה לנטיס אחת יוצא לעקיפה שנמרחת ונמרחת. העליה ארוכה, המאזדה צוברת מהירות, אבל העקיפה שהיתה צריכה להיגמר תוך עשרות מטרים הופכת למאתיים ולשלוש מאות מטר – מה לעשות, חם היום - המזגנים של היפניות טוחנים בפול-ווליום, הגירים האוטומטיים מעיקים עליהן. בעליה הארוכה הזו נגמר להם אויר, למנועי ה-1.6 ליטר קצרי הנשימה שצריכים לסחוב טון ומשהו של פח, פלסטיק, גומי ובשר. אבל בוולבו XC60 עם 304 סוסים וכמעט 45 קג"מים שנוחרים בזעם מלפנים הכל נורא פשוט. איתות שמאלה, גז בריצפה, וטור המאזדות/קורולות פשוט נשאב אחורה והופך לכתם לבן-כסוף שנמרח מימיני, עוד שניה והכתם הזה אמורפי לחלוטין, כבר נעלם מהחלונות שבצד ימין ועכשיו הוא רק הולך וקטן במראה האחורית, ועדיין לא הגענו לקצה העליה.

    ולא סתם אנחנו כאן, בכביש נס הרים. כי מלבד אותה עליה ישרה וארוכה, אין כאן רגע דל – פניה רודפת עיקול שרודף עקומה שרודפת פניית S עם שינוי גובה דרסטי בדיוק בשיא הפנייה.. למרות שמושכים אותנו שלוש-מאות וארבעה סוסים שבדיים, קצת קשה להתעלם ממשקל יבש של 1,843 ק"ג לפני 100 ק"ג של נהג מוטרף ו-70 ליטרים של בנזין – שהולך ומתכלה בקצב ממוצע של ליטר לכל 6 ק"מ... אבל למרות מוצאו והדעות הקדומות על הטנקים הישנים של וולבו, האמת היא שהקרוס-אובר הזה מתנהג הרבה יותר טוב מהצפוי. בנהיגה רגילה הוא רך ומתחשב, משפחתי למופת כמו שכל וולבו צריכה להיות, אבל בנהיגה אמיתית הוא לא מתנדנד ולא רוכן כמו שוולבואים של פעם היו עושים. מפגעי סלילה, בורות וחריצים באספלט נבלעים ללא תלונות, אבל כשהנהג במצב רוח קרבי יותר ותוקף בחמת זעם את הפיתולים, XC60 מתגמל בהתנהגות מנומסת ומשתף פעולה. זה יהיה מוגזם לקבוע שהוא נהנה מזה, או אוהב לדבר על זה עם הנהג שלו דרך ההגה, כי הוא בכל זאת שבדי קריר ומנומס... אבל מאחורי הפוליטיקלי קורקט שלו מסתתרת לא מעט יכולת - אחיזת הכביש גבוהה והמרכב מגלגל מעט מאוד תחת עומס בפנייה. תחושת הביטחון והבטיחות בכל תנאי גוברת בקלות על האמוציות הספורטיביות, אבל גם כשתנהגו בו חזק ואגרסיבי, בהחלט לא תקבלו ממנו "רטינות" או את אותה תחושת אי-נוחות מלחיצה מהסוג שכל מי שנוסע מדי פעם חזק באמת במכוניות שאינן ספורטיביות במוצהר, בוודאי מכיר היטב.

     

     

     

    אחרי שלחצנו חזק בגז ונהנינו, הגיע זמן לקפה. נהג הקרוס-אובר הממוצע יפנה מין הסתם את החרטום המעוצב לעבר בית הקפה הכי קרוב במקרה הזה "בר בהר" או סתם לאלונית הראשונה שתיקרה בדרכו... אבל אנחנו, מיושנים ורומנטיקנים חסרי תקנה שכמונו, עדיין נאמנים לגישה שקובעת שבתי הקפה הטובים ביותר נמצאים בשטח. האם לחינם מיטלטל מאחור ארגז העץ הישן שאיכלס פעם 16 פצצות תאורה ידניות, והיום יש בו ערכת קפה מדוגמת?... פה אחד הוחלט שקפה שחור טחון טרי עם הל בפסגת משלט 21 שבקצה שלוחת המשלטים יהיה רעיון טוב – אוויר הרים צלול, רוח נעימה, נוף מרהיב של שער הגיא... טוב נו, ברור לנו ש-XC60 לא חולם אפילו לנסות לטפס למשלט כמו רכב שטח אמיתי, כמו שסבתא SUGGA המיתולוגית שלו היתה עושה בוודאי בלי להרגיש ובסל"ד סרק, אם מישהו רק היה טורח להעלות אותה משוודיה הקרה לארץ הקודש... אבל זה לא טורד את מנוחתנו. XC60 זה לא ג'יפ ואפילו לא SUV אלא קרוס-אובר, ואנחנו לא רואים שום בושה לנסוע מזרחה על "דרך בורמה" ולהגיע לראש משלט 21 מהשביל המאגף אותו ממזרח, זה שעד לא מזמן נסעו בו פרייבטים ללא שום רגשות נחיתות.

     

     

     

    קפה בשטח? אולי עדיף בארומה...

     

    הקטע הזה של דרך בורמה, זה שמסומן באדום ומטפס מכביש 38 (שער הגיא – בית שמש) לכיוון שמורת המסרק ומושב בית מאיר, הוא דוגמה מצוינת למה שקורה לשביל קק"ל שהיה פעם מפולס וסלול היטב אבל במשך שנים לא תוחזק כראוי. כאשר נפתח השביל הזה על ידי הקרן הקיימת, נסענו בו לכל אורכו, בשני הכיוונים ובלי לחשוב פעמיים, גם במיני מיינור. עם השנים הלך מצבו והורע. גשמי החורף וגלגלי המכוניות פוררו את תכסית השביל וחשפו את תשתיתו הגסה – טרשים וסלעים חדים. פה ושם נחשפו גם חריצים אלכסוניים עמוקים, רמז עבה לפרייבטים ש"עד כאן". סוף-סוף, אחרי שנים, יש הצדקה לשלט שבכניסה שקורא לשביל הזה "דרך הג'יפים"... לפני קצת פחות משנה וחצי וולבו XC60 לא התרגש מזה. נסענו לאט ובזהירות כדי לא לרטש את הצמיגים או למחוץ משהו בגחון, ובקטע הבעייתי עם החריצים וההצלבות היינו צריכים לבחור קו נכון, לכבות בקרת יציבות ולא לעזוב את הגז. בקרת האחיזה האלקטרונית וגלגלים בקוטר סביר פלוס כבר עשו את העבודה ואני התרשמתי לטובה. כל זה היה נכון אז. היום המכשול הזה, שהיה פעם אמת המידה ליכולת העבירות הצנועה של ג'יפונים וקרוס-אוברים, כבר מזכיר את הימים בהם נפרץ, אי שם בשנת 1948, ומסתבר שכבר מעט גדול על יכולותיו של וולבו XC60. בהתחלה ניסיתי בזהירות אופיינית, בכל זאת רכב יקר של יבואן. אחר כך עם קצת יותר נחישות, אחר כך עם הרבה גז ובסוף בחמת זעם חולונית (שזה הרבה גז מלווה בקללות ואיומים) –  לא עזר בית דין. עם בקרת יציבות פועלת או מכובה, מהלך מתלים אין כאן, ובקרת האחיזה השבדית נבהלה כנראה מגודל האתגר ומשטף הג'ורה שזרם מפיו של הנהג, ופשוט נכנעה ללא תנאי. אין לי דרך אחרת לתאר את הבושה. הגלגלים פרפרו בחוסר אונים, ולחרדתו של גלעד, סילוני הפודרה הלבנה כיסו את צבע הברונזה המבהיק. עוד ניסיון אחד הספיק כדי להבין שאם אני לא מוותר עכשיו, אנחנו משאירים כאן צמיג אחד או שניים.

     

     

    טוב נו. נשתה את הקפה שלנו ביער צרעה על ראש ההר המשקיף על מנזר דיר ראפאת ועל שפלת יהודה. עד למעלה זה סתם עוד כביש וכמה קטעי שביל עם קצת במפים. הנוף כאן מרהיב באמת, שעת אחה"צ מתאמת לנו אור בדיוק במינון הנכון, למה לא נדפוק עוד כמה תמונות? בכיף. אני מתמרן את הוולבו לפוזה מגרה במעלה מדרון קצרצר אך תלול – חצי בשפ"צ, גלגל ימין קדמי באוויר. גלעד נותן עבודה, השמש כבר שוקעת ועכשיו הזמן לטפס למעלה. הבורר ב-D, אני נותן גז בעדינות אבל השבדי האנין לא ממש רוצה להתקדם. קצת יותר גז, עוד, גז בריצפה, גז עם קללות... הגלגל שבאוויר אמנם לא מפרפר, אבל 304 סוסים או לא, משום מה הם לא מגיעים לשלושת הגלגלים שכן מונחים על הקרקע. אינעל-רבאק, איפה פלאי האלקטרוניקה השבדית, איפה?

    התחלתי להרגיש ממש לא נוח. השמש עוד מעט נעלמת וערב יורד, אוטו של ארבע מאות אלף שקל זרוק בשפ"צ בזוית מאיימת, והדרך היחידה לצאת מהמצב המביך היא לתת לו להתגלץ' על צידו כמה מטרים למטה, לכיוון ערימת סלעים וקוצים שבוודאי לא יעשו שום דבר טוב לפוליטורה השבדית. טוב נו. רוורס. גלעד הופך מצלם למכוון קרקעי, מזיז סלעים ותולש קוצים, וכך, מ"מ אחרי מ"מ, אני מתמרן את ה-XC60 המבוייש לקרקע מבטחים בלי למעוך את הגחון ובלי לדפוק את הפח או לשרוט את הצבע, אבל עם עוד פצע גדול ורציני באגו שלו כרכב שטח.

    הפרינציפ הובן היטב – גלגלים בקוטר 29' אינץ' יש. מרווח גחון של 23 ס"מ גם יש. אבל מהלך מתלים אין, ובקרת האחיזה של XC60 לא ממש אוהבת לצלוח הצלבות במצב עמידה. כדי להמשיך להתקדם צריך פשוט לשמור על מומנטום,. אבל ברגע שעצרתם מסיבה כלשהי – נגמר הסיפור. והעובדה שמצבים האלה הוא קצת יותר טוב ממתחריו בקטגוריה – ב.מ.וו X3, אודי Q5 או מרצדס GLK, עדיין לא הופכת אותו לג'יפ ואפילו לא לג'יפון.

     

     

     

    כמקובל בעדות הקרוס-אובר, הירידה מיער צרעה לכביש משחררת גם מה-XC60 אנחת הקלה רצינית. צבע הברונזה המטלי חוזר ללחיים ותופס את מקום חיוורון האימה של לפני כמה דקות. על אספלט מבטחים הוא מרגיש שוב בבית, חוזר להתחנף ביכולות ההאצה-בלימה-אחיזה-גיהוץ-פינוק המרשימות שלו. אבל אני שומר על ארשת אטומה ורצינית. קריינית גלגל"צ מודיעה לנו בקול נכאים אדיש על משאית הפוכה בכביש 1, לא הספקנו לעכל את המידע וכבר גם אנחנו כבר בפנים, עומדים על מקומנו בתוך הכאוס, ללא יכולת לברוח. פעם, לפני שסגרו הרמטית את כל הכבישים בגדרות בטיחות, אוטו כזה היה יכול לברוח הצידה לשבילים ולעקוף את הפקק. זה היה פעם והיום כבר לא. היום הפקק אחיד וקולקטיבי ונכפה על כולם –  לעני ולעשיר, לפרייבט ולג'יפ, למשאית ולקרוס-אובר. זה המקום להרהר ב-XC60, האם הוא טוב מספיק כדי להצדיק תג מחיר שאפתני של לא פחות מ-399,000 שקל? נכון, הוא איכותי, הוא מרווח, הוא מאובזר, הוא מעוצב, הוא נוח מאוד, הוא מהיר כמו שד והוא בטוח כמו מקלט אטומי. הוא גם יכול לרדת מהכביש ולנסוע בשבילים, לא יותר מדי רחוק כמובן, אבל די והותר. כל אלה ניתוחים קרים ושכלתניים שלא לוקחים בחשבון שאצל אנשים עשירים באמת כל זה לא ממש חשוב – הם קונים כי הם רוצים ויכולים, לא כי צריך. המחיר לא באמת משנה, צריכת הדלק אינה פקטור בכלל, כי בקטגוריה הזו לא סופרים כמה אלפי שקלים לכאן או לכאן באולם התצוגה, או כמה עשרות שקלים יותר או פחות במשאבת התדלוק. השחזת פיתולים מעניינת רק את כתבי הרכב ו"יכולת שטח" שיש לו או אין לו, זה בסך הכל עוד מושג זר ומוזר שמעניין רק את גולשי ג'יפולוג. אז אל תבלבלו לוולבו XC60 את המוח – כי כאן, בסגמנט "פנאי-פרימיום-קומפקט" התדמית, העיצוב והאבזור משחקים תפקיד ראשי. אז נכון שלוולבואים של פעם היתה תדמית של "אוטו לזקנים", אבל זה היה פעם. ממש מזמן. היום, לפחות ועד שיגיע צעצוע חדש ומשוכלל יותר שיגזול ממנו את תשומת הלב, ל-XC60 יש בהחלט מה לומר, וההוכחה – מעל ל-300 חתיכות ממנו כבר נמכרו בישראל מאז החל היבוא לפני קצת פחות משנה וחצי. עבור כלי לא זול שפונה באופן טבעי לעשירון העליון, זה באמת יפה. ורק בבית האבות שבלב אחד היערות שבשוודיה הרחוקה, סבתא SUGGA וסבא C303 בוודאי יניעו את ראשם השחוח והמלבין וייאנחו במעט צער. איך חולפת לה תהילת עולם.

     

     

    וולבו XC60-T6 AWD 2010 – מפרט טכני:

     

    מנוע: בנזין, 6 בוכנות בטור, רוחבי, מוגדש טורבו

     

    נפח:  2953 סמ"ק

     

    הספק מירבי: 304 כ"ס / 5,600 סל"ד

     

    מומנט מירבי: 44.9 קג"מ / 4,200 – 2,100 סל"ד

     

    תיבת הילוכים: גירטרוניק – אוטומטית/טיפ', 6 הילוכים

     

    הנעה: כפולה AWD

     

    מתלה קדמי: מקפרסון, סלילים ומוט מייצב

     

    מתלה אחורי: רב חיבורי, סלילים ומוט מייצב

     

    צמיגים: R18235/60

     

    תאוצה ל100 קמ"ש (יצרן): 7.8 שניות

     

    מהירות מרבית (יצרן): 210 קמ"ש

     

    צריכת דלק (משולבת, נתוני יצרן): 9.3 ק"מ/ליטר

     

    צריכת דלק (משולבת, מבחן): 6.3 ק"מ לליטר

     

    פליטת CO2 משולבת: 249 גרם לק"מ

     

    דרגת זיהום אוויר: 15 מתוך  15

     

    קיבולת מיכל דלק: 70 ליטר

     

    אורך: 4628 מ"מ

     

    רוחב: 1891 מ"מ

     

    גובה: 1713 מ"מ

     

    מרווח סרנים: 2774 מ"מ

     

    זווית גישה: 22 מעלות

     

    זווית נטישה:  27 מעלות

     

    מרווח גחון: 230 מ"מ

     

    משקל עצמי: 1843 ק"ג

     

    בטיחות: 6 כריות אוויר, בקרת יציבות , בקרת אחיזה, בקרת ירידה במדרון, בקרת התהפכות, בקרת יציבות לנגרר,

    מערכת לניטור שטח מת, מערכת לניטרו מצבי עומס בנהיגה.

     

    מחיר: 399,001 ש"ח

     

     

    Untitled Document