פורום ג'יפולוג 4X4 - אימון חילוצים במחנה ישי

לא בכל טיול אנחנו מחלצים ומתחלצים, אבל התקיעות והחילוצים הם חלק בלתי נפרד מההוויה הג'יפאית. בצבא לעומת זאת, תרחישי חילוצים, לעתים מורכבים ובזמן פעילות מבצעית, הם חלק מהשיגרה היומיומית. קיבלנו הזמנה לטעום יום אחד של אימון חילוץ פיקודי עם האנשים שזה מקצועם – יחידת החילוץ של יחש"מ פיקוד מרכז. (Photographs: גלעד ארצי)

חורף 86', שביל טנקים מבוצבץ ומוצף סמוך לצומת וואסט, רמת הגולן. פלוגת טנקי מגח חוזרת לבסיס לאחר יום אימונים רטוב ובוצי. גשם טורדני יורד ללא הפסקה, הטנקים מתנהלים לאיטם, זחליהם מתיזים רגבי בוץ דביקים לכל עבר. כמה מאות מטרים לפני גדר המחנה הנכספת, שלולית ענק באורך כמה עשרות מטרים של מי בוץ עכורים. הטנק המוביל לא מאט. זחיחות דעת אופיינית של שריונרים - בכל זאת טנק, מי יכול עליו - ונכנס למעבר דרך השלולית, מתקדם ומתקדם ולפתע כמעט נעלם מהעין. חמישים ומשהו טונות של פלדה פשוט טובעים בבור עמוק שבאמצע השביל. כמה שניות לאחר התפזרות אדי הקיטור, מתגלה המגח השקוע במים כמעט עד לגובה התובה. תא הנהג מוצף במים והנהג כמעט וטבע בתוכו, גם חלל הצריח מתמלא במהירות במים חומים. ניסיונות להיחלץ עולים בתוהו – גחון הטנק יושב טוב-טוב על הבוץ, וזחליו מסתובבים חסרי אחיזה.

פעולות חילוץ באמצעות כבלים הקשורים לטנק אחר עולים גם הם בתוהו, גם שלושה וארבעה מגחים קשורים זה לזה לא מצליחים לשלוף את הטנק התקוע. גם טנק מרכבה שהוזעק מבסיס סמוך של חטיבה אחרת, כזו שהבוץ של רמת הגולן הוא שטח הבית שלה, לא הועילה. הנ"נ של הרס"פ שמנסה להתקרב טובע אף הוא בבוץ הסמיך. אנשי הצוותים של כל הפלוגה מנסים לסייע, מטונפים בבוץ, וללא מושיע. זה הזמן להזעיק את מקצועני היחש"מ (יחידת חימוש מרחבית) בטנק חילוץ M88 ייעודי עמוס באמצעי חילוץ שגם היום אינם חלק מהזיווד הרגיל של פלוגת טנקים, שלאחר עבודת הכנה קצרה, שלף את המגח הטבוע מהבוץ בקלות מביכה.

גם היום, 25 שנה אחרי הטביעה הזו (אמיתית לחלוטין והתרחשה במציאות, חלק מהמיתולוגיה של פלוגה א' מגדוד 433 של חטיבת הטנקים 500 הסדירה, עליה השלום), בוודאי שלא נמצא פריטי ציוד כאלה בג'יפים שלנו, וקרוב לוודאי שלא נפגוש בניסיון ומקצוענות כאלה, אפילו בקרב מתחרים ותיקים בליגת העבירות.

ג'יפ תקוע אינו טנק. אבל תקיעות וחילוצים הם חלק בלתי נפרד מהתחביב שלנו. חלקנו יוצאים לטייל במטרה ליהנות מהנוף, אחרים יוצאים להתמודד במסלולים קשי עבירות בשטח אתגרי. המשותף לכולם - אף אחד לא אוהב או מתכנן להיתקע ובוודאי שלא לסבול מנזקים (הערת העורך: חלק לא מבוטל מאיתנו כן מחפש להיתקע!) – אבל כל מי שנוסע בשטח בג'יפ – מטייל, ספורטאי אקסטרים או חייל, יודע שהתקיעה, והחילוץ שאחריה, יגיעו גם יגיעו. אם לא בטיול/תחרות הזה אז בטיול הבא, או בזה שאחריו. הבוץ אחראי אמנם להרבה תקיעות, אבל לא תמיד שוקעים בבוץ – הרבה תקיעות מתרחשות בשטח טרשי ומדברי, לפעמים שוברים מכלול מכני, לפעמים נקלעים לשפ"צ, לפעמים לא עלינו – רכב מתהפך.

ואם אצלנו התקיעות והחילוצים מתרחשים בעיקר בסופי השבוע, חלק בלתי נמנע מהטיולים או פעילות פנאי, הרי שבצה"ל הן עניין יומיומי. אלפי כלי רכב מסוגים שונים עסוקים בו זמנית בפעילות מבצעית מסביב לשעון, חלקם נתקעים מסיבות שונות, וחילוצם יכול להתגלות לעתים כמורכב.

מכיוון שאנחנו לא מדברים כאן על פנצ'ר או על מנוע שמסרב להניע אלא על חילוץ משפ"צים חריפים, שליפת כלי רכב הפוכים מתוך וואדיות ותעלות, לעתים במהלך פעילות מבצעית ולעתים אפילו תחת אש, מדובר במלאכות מורכבות ומסוכנות. העוסקים בהן נאלצים במקרים קיצוניים לגילויי אומץ וגבורה של ממש, ושמצריכות מקצוענות וניסיון שאין לכוחות הלוחמים בשטח. כאן נכנסות לתמונה יחידות החילוץ של היחש"מ.

השלד של היחש"מ מורכב בעיקר מאנשי קבע ומילואים – אנשי הקבע הם קצינים ונגדים ותיקים ומנוסים, שחילוץ הוא מקצועם והקריירה שלהם בחיים, ואנשי המילואים הם חימושניקים ותיקים שהוכשרו לשמש כמחלצים, לא מכונאים, נשקים ושאר מקצועות ותפקידים בחיל החימוש שנשלפים כדי לסייע. סא"ל תדהר לב, ראש ענף הפעלה ביחש"מ פיקוד-מרכז, מסביר לנו על למידה מתמשכת מלקחי המלחמות האחרונות – מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה, בהן התקיימו תרחישי חילוץ רק"מ ורכב רבים ומורכבים תחת אש, בעקבותיהם שופרו ולוטשו נהלי העבודה בשטח. יחידת חילוץ מרחבית שכזו כבר אינה אוספת אנשי מילואים מפה ומשם אלא מקיימת מסגרות אורגניות – אנשי יחידות החילוץ משרתים ביחד, מכירים זה את זה ויודעים לעבוד בתיאום מדויק וטבעי המבוסס על היכרות אישית בת שנים רבות. מספיקים תנועת יד, הינד ראש או מבט על מנת שצוות חילוץ שכזה יעבוד כמכונה משומנת. הנהלים החדשים קובעים כי כל יחש"מ שכזה יקיים אימון מרוכז בן שבוע לפחות פעם אחת בשנה, אימון בו מתנסים המפקדים והחיילים בתרחישי חילוץ שונים, באמצעים חדשים ובאתגרים חדשים.

כאשר קיבלנו הזמנה בלעדית מיחידת דובר צה"ל להתארח באימון שכזה, ביום שמוקדש לתרגול חילוצי רכב קל ("קל" בצה"ל זה כל דבר ששוקל פחות מנגמ"ש...) קפצנו על ההזדמנות הנדירה בשקיקה. בבוקרו של יום סתיו שינסה הסופה הקשישה מותניים בעליות של כביש 443 ולאחר שעה קלה התייצבנו, גלעד הצלם ואנוכי, בשערי "מחנה ישי" שבמישור אדומים.

בשטח כבר היו פרוסים שתי משאיות ריאו 6X6 חילוץ הקרויות בפי העם "חץ", משאית חילוץ ייעודית 8X8 מדגם אושקוש HEMTT M984A1 Wrecker ומבחר של פגרי כלי רכב צבאיים שיצאו מכלל שימוש – נגמ"ש, נ"נ רגיל ונ"נ אמבולנס עתיקים, ושתי סופות סימן 1 שנמעכו בהתהפכות. כלי הרכב הללו כבר לא ייסעו לשום מקום, אבל צה"ל לא משליך אותם לגרוטאות, לא הופך אותם למטרות ירי ולא מפרק אותם, אלא מייעד אותם למחזור חיים חדש בו הם משמשים לתרגולי חילוץ. צוות חיילי מילואים של היחש"מ היה כבר עסוק בפריסת כבל הכננת ממשאית הריאו, כשהם יורדים עימו במדרון תלול לעבר פגר הנ"נ המוטל בתחתית המדרון. צוות המדריכים אנשי בה"ד 20 (בסיס ההדרכה הראשי של חיל החימוש) אוספים את החיילים ומסבירים את תרחיש החילוץ – פגר הנ"נ מדמה משאית במשקל של 14 טון שהתדרדרה במדרון. על צוות החילוץ לבצע את החישובים הדרושים כדי לקבוע מה כוח ההתנגדות שמפעיל הרכב התקוע, ומהם האמצעים שיצטרכו להפעיל כדי להעלות אותו במדרון.

מכיוון שכוח המשיכה האופקי של הכננת ההידראולית על משאית ריאו חץ 305/6 הוא 15 טון, ומשקל הרכב המחולץ בנוסף להתנגדות שמייצר השיפוע של 70% (35 מעלות) הוא מעבר ליכולת המשיכה של הכננת, הצוות מחליט לחבר מכפיל כוח לנ"נ. תשכחו מגלגלות מכפיל הכוח הקטנות שאנחנו מכירים מתיקי החילוץ שלנו. מכיוון שכבל כננת החץ הוא בקוטר 3/4 אינץ'. נדרש כאן מכפיל כוח בגודל תואם – והגלגלת הצבאית הזו גדולה וכבדה מספיק על מנת לדרוש נשיאה על ידי שני אנשים וכמובן שירידה במדרון התלול עם חתיכת הברזל הזו אינה משחק ילדים... מפקד החילוץ מחליט שנקודת הריתום לנ"נ תהיה דווקא בסרן הקדמי ולא בשלדה כפי שרוב הג'יפאים נוטים לחשוב. הסיבה למיקום זה נובעת מהרצון להתחבר לנקודה הנמוכה ביותר ברכב התקוע, כזו שתגרום לכבל המתוח להרים מעט את חרטום הרכב ולא לגרום לו להינעץ בכוח לתוך המדרון, מה שיגדיל את ההתנגדות למשיכה ויקשה על החילוץ. במצבים מסוימים, מסביר לי החונך, רס"מ שלום, שהוא מדריך חילוץ ראשי בבה"ד 20, יתחברו אפילו לסרן האחורי כאשר הכבל מנותב מתחת לשלדת הרכב התקוע. המוטו הוא שבחילוץ אין כללים קבועים – כל חילוץ וחילוץ הוא סיפור חדש עם תנאים משתנים ודורש פתרונות ייחודיים לו, ומטרת האימון היא לפתח, לקבוע ולתרגל נהלי חילוץ שיתאימו למרב התרחישים.

לאחר חיבור הגלגלת מנותב הכבל בחזרה במעלה המדרון, והחבר'ה מטפסים איתו למעלה בשיפוע התלול ומעגנים אותו למשאית האושקוש שבחילוץ הזה משמשת כעוגן. (לאושקוש M984A1 ולריאו חץ 36 טון יש מעדר עגינה מובנה המפעיל לחץ של 20 טון, כאשר לריאו חץ 305/6 מהדגם הישן יש מעדרי עגינה ידניים וסד עצירה שממקמים בין גלגלי שני הסרנים האחוריים) כל המערך הזה מאובטח על ידי שרשראות ומתחת לכבלים הנמתחים מהמשאית המחלצת לרכב המחולץ, מונחים שני בולי עץ שנראים לי בהתחלה כמו אלתור, אבל מסתבר שיש להם מק"ט והם חלק בלתי נפרד מציוד החילוץ ומיועדים בדיוק לתפקיד הזה – למנוע מהכבל להתחכך באדמה ולהישחק. אני שם לב שהמחלצים מקפידים על ניתוב הכבל לגלגלת ובחזרה לפי כיוון השזירה של גידי הכבל. הסיבה היא שמירה על שלמות וכשירות הכבל – ניתוב בכיוון ההפוך יפעיל על הכבל עומסים בכיוון המנוגד, מה שיגרום לשזירה להיפרם, יאיץ היווצרות "כלובים" בכבל וקריעה של גידים ויגרום לפסילת הכבל היקר. מספר האיבטוחים וההקפדה על נהלי בטיחות בולטות במיוחד – למעשה, רוב זמן פריסת מערך החילוץ מוקדש להקפדה על כללי בטיחות ולבדיקה חוזרת ונשנית שתפחית למינימום את הסיכוי לתקלה – המדריך מספר על שמונה מקרי מוות בשנה האחרונה בלבד (!!!) במהלך חילוצים במגזר האזרחי – זהו מספר מבהיל שהציבור לא נחשף אליו, כי אינו מוגדר כתאונת דרכים אלא כתאונת עבודה, וכולו נעוץ בתקלות בטיחות.

לאחר שהכל נקשר כהלכה, נבדק ואושר, מתחילה הכננת למשוך את הנ"נ התקוע במעלה המדרון. הקצב איטי אבל בטוח – לכננת ההידראולית יתרון מובהק בחילוצים שכאלה על הכננות החשמליות המוכרות לנו, שכן היא אינה מתחממת ולכן אין צורך לעצור כדי לקרר אותה, וכך החילוץ זורם ותנופתו לא נפגעת. במקרה של עומס יתר, הכננת תעצור ושסתום הפריקה שלה יוריד את הלחץ במערכת ההידראולית.

החום מעיק, אבל עכשיו ההצגה היא של הכננת והחבר'ה יכולים למחות אגלי זעה ולנשום קצת, ושתי דקות לאחר מכן, מתייצב פגר הנ"נ במעלה המדרון, וזה הזמן לפרק את מערך הכבלים והגלגלת. אנחנו מתרשמים בעליל מהמקצועיות ומהנונשלנטיות בה החילוץ התבצע. שלום המדריך מסביר לנו בקצרה על תהליך הגיוס וההכשרה של אנשי החילוץ ביח"שמים – הכשרה שמתבצעת בבה"ד 20 בו עוברים המגויסים הסדירים את ההכשרה הבסיסית הכוללת בעיקר מיומנות בהפעלת משאית ריאו-חץ הכוללת מנוף וכננת, שלאחריה הם מתנסים בתקופת שירות של כשנה בגדודים וביחידות בשטח. ולאחר מכן מוכשרים במקצועות היעודיים השונים. בה"ד 20 של חיל החימוש הוא היום למעשה הגוף היחיד במדינת ישראל שמסמיך נהגי חילוץ. שלום לא מסתיר את אכזבתו מהתמסמסותו של מקצוע החילוץ במגזר האזרחי, למרות שמתקיימים בו חילוצים לא מעטים, לעתים קרובות הם לא מבוצעים במקצועיות הראויה תוך הקפדה על כל כללי הבטיחות – והתוצאות כתובות בדם. למעשה, כך הוא מספר, אפילו הפעלת כננת חשמלית פשוטה כמו שיש לרבים מאיתנו על חרטום הג'יפ, אסורה למעשה על פי חוק בישראל, למעט במקרים של חילוץ עצמי. כמה מאיתנו יודעים שכל הפעלת כננת לצורך חילוץ של רכב אחר, כבר דורשת הסמכה רשמית של נהג חילוץ? לכן מקרים של תאונות ופגיעות הם פתח לצרות גדולות מאוד... לתשומת ליבנו...

היום קצר והמלאכה עדיין מרובה, והמדריך אוסף את כולם אל מתחת לצילייה ומסביר על תרחיש החילוץ הבא – ג'יפ סופה המדמה רכב במשקל 4.5 טון, התהפך מגשרון לתוך ערוץ נחל. הג'יפ מוטל על צידו השמאלי ויש ליישרו על גלגליו ולמשוך אותו במעלה המדרון. "איך אתה היית מחלץ אותו?" שואל אותי אחד החיילים. לי אין ריאו חץ ולא כננת הידראולית 15 טון, ולכן הייתי יורד לערוץ עם ג'יפ אחר וראשית הופך את הסופה ההפוכה על גלגליה באמצעות רצועה, ואחר כך מושך אותה עם כננת ומכפיל כוח במדרון הנגדי, הפחות תלול. אבל במקרה של צוות חילוץ מקצועי ומצויד היטב אין צורך בכך. החבר'ה יורדים לערוץ, מחשבים זוויות, משקלים והתנגדויות ומגיעים למסקנה שמשיכה ישירה מקצה השלדה האחורי ימני תיישר את הסופה על גלגליה ותספיק כדי להעלותה במדרון גם ללא הכפלת כוח. משקלו בפועל של ג'יפ סופה ארוך-סגור בדיגום מפקדים רגיל, קצת פחות מ-2 טון, לא באמת מהווה אתגר לכננת ההידראולית 15 טון של הריאו-חץ והג'יפ נמשך למעלה במהירות מרשימה.

צהריים, השמש קופחת בעוז וכולנו נמלטים אל מתחת לצילייה. לאחר ארוחת חמגשיות צבאית-טיפוסית בשטח, מוצג בפני החיילים המתרגלים אמצעי עיגון שחלקם לא הספיקו להתנסות בו – עוגן ספירלי. העוגן הזה הוא מעין מקדח בעל חוד מפלדה קשה ומשובחת, שמוחדר לקרקע בצורה סיבובית ומצריך שניים-שלושה אנשים לתפעולו, שמסובבים אותו כאותה אבן ריחיים. מבנה המקדח שלו יגרום לו לפלס את דרכו עמוק יותר ויותר אל תוך האדמה, וככל שיינעץ עמוק יותר, כך יספק כוח עגינה גדול יותר. עוגן זה יעיל להפליא בכל סוגי קרקע טרשית ובוצית, אך לא אפקטיבי בקרקע סלעית, והוא ישמש בתרגול הבא – ג'יפ סופה שנתקע בשפ"צ חריף. מטרת התרגול – להרים את הג'יפ ולהורידו לשביל מבטחים הנמצא 2 מטרים נמוך יותר. המדריך מציין כי התרגיל מדמה חילוץ של רכב תקין שאמור להמשיך בנסיעה לאחר החילוץ, ועל כן יש לחלץ אותו מבלי לגרום לו לנזק כלשהו. כפי שנגלה מיד, זהו החילוץ היותר קשה של היום – לא פיזית אלא מנטאלית. החישובים שנדרשים כאן הם הרבים והמסובכים ביותר, והדעות בין המחלצים חלוקות – מאיזה זווית על ה"חץ" לגשת, היכן למקם את העוגן, ובאיזה עוגן להשתמש בכלל?

כפי שחלקם חשש, מלאכת החדרת העוגן הספירלי קשה ומתבררת בהמשך ככמעט בלתי אפשרית – מתחת לטרשים ולאדמת המדבר היבשה מסתתרת כנראה שכבת סלע, והעוגן הספירלי לא מצליח לחדור לעומק שיספיק לדעת המחלצים על מנת לשמש כנקודת עיגון בטוחה לג'יפ. בעסה.

טוב נו, אז שולפים את הספירלי מהקרקע ומביאים אמצעי חלופי – "עוגן אדמה שטוח" שחלקנו מכירים באזרחות כ"עוגן סיכות" – משטח ברזל בריא ובו כמה חורים, שדרכם יוחדרו לאדמה בסידור אלכסוני ה"סיכות" – שמונה יתדות פלדה ארוכות בחתך משושה/מתומן. ההחדרה מתבצעת באמצעות מהלומות נמרצות של פטיש 5 ק"ג, הזדמנות מצוינת לכל החבר'ה לתרגל קצת כושר גופני. תנופת החילוץ מופרעת רק כאשר חסר להם שאקל ומישהו מתזז בטלפון מישהו אחר לאפסנאות לחתום על אחד, רגע של המתנה, וזו מבחינתם ההזדמנות להפתיע את שלום המדריך – חיילי היחש"מ באימון הזה הם אמנם רק מילואימניקים שבאים לכאן לשבוע פעם בשנה, אבל הם לא שכחו כי זה יום הולדתו של שלום, ובתזמון מושלם צצה בשטח המאובק צידנית גדולה ובה עוגת קצפת ענקית ובקבוקי שתייה קרה – ההפתעה מושלמת, השמחה גדולה והרבה חיוכים וצחוקים באוויר... זה חלק אופייני מהווי המילואים שכולנו כל כך אוהבים, וזה גם ייחודו של צה"ל - כנראה שאין עוד צבא בעולם עם אווירה כזו.

אבל יש לנו חילוץ להשלים, נכון? לאחר שהעוגן אובטח היטב, הכבל מהריאו חץ נקשר אליו – זה יהיה הכבל המרסן והוא נקשר במיקום ובזוית שמבטיחים שהג'יפ לא יתהפך על צידו. מהצד השני, מגיעה משאית החץ השנייה ונרתמת לחרטומו של הג'יפ.

עכשיו מתחיל הקטע המרשים של החילוץ – כננת אחת מושכת לאט לאט, כננת שנייה משחררת בקצב תואם, הסופה "נופלת" לאט לאט מהשביל ותלויה בין שמיים לארץ על צידה, אבל כבמטה קסם, ככל שהחילוץ מתקדם, כך משנה הג'יפ זוית, הולך ומתיישר, ועד שגלגליו נוגעים באדמת מבטחים, הוא מספיק להתאזן לגמרי. אם בחילוצים הקודמים הג'יפאי הציני היה יכול לחשוב שזו בסך הכל עבודת משיכה עם כננות ובעצם אין כאן שום דבר חדש או מסעיר, הרי שכאן קיבלנו הצגה מושלמת של מקצוענות – חישובים מדויקים של זוויות גישה, איבטוחים ועבודה מתוזמנת בין שתי כננות. שאפו גדול.

אחר צהריים, השמש כבר מתחילה במסעה לעבר שקיעה במערב, אנחנו מאובקים אבל מרוצים -אין ספק שאנשי החילוץ נתנו לנו היום הצגה מרשימה. בניגוד לתדמית החימושניקית האפורה והלא מחמיאה של שירות צבאי טכני משעמם הכרוך בהרבה עבודה פיזית קשה, מלוכלכת וסיזיפית ללא ההילה המלווה את היחידות הקרביות הלוחמות, התוודענו היום לאותו חלק מקצועי מובהק בחיל החימוש שהוא בהחלט מרתק, במקרים רבים קרבי לחלוטין גם אם לא מסתכל לאויב בלבן של העיניים, וגם נוגע נגיעה טכנית ישירה בתחביב שלנו. אנחנו באנו אמנם רק להתוודע באופן שטחי למדי, לטעום ולהתרשם, אבל מסתבר שבחצי היום שביליתי עם חיילי יחש"מ פיקוד מרכז, למדתי כמה וכמה דברים, ולחרדתי גם גיליתי שבדיעבד, במשך יותר מעשרים שנות ג'יפאות עשיתי לא מעט שטויות גמורות שמסתבר שרק בנס הסתיימו בשלום... ושאף פעם לא מאוחר ללמוד, להחכים ולתקן.

תודות גדולות – לאמיר ענבל, לגלי, שירה ורוזה מיחידת דובר צה"ל, לרע"נ הפעלה סא"ל תדהר לב, למדריכים רס"מ שלום ורס"מ פיטר, ולכל חיילי יחש"מ פקמ"ז על האירוח הלבבי ועל יום מאלף ומרתק.