Close
  • איווקו מסיף 2010 במבחן שטח

    כמה טוב להניח ידיים על רכב שטח אמיתי, חדש, בתוך ים הג'יפונים והקרוס-אוברים. קפיצי עלים, לוקרים, צמיגי שטח, תרוץ מושלם לסוף-שבוע של סוף הקיץ במדבר. מבחן דרכים ישראלי ראשון לאיווקו מסיף, פתיחה נהדרת לשנה החדשה. חג שמח! (Photographs: אסף קציר)


    בסיס הטירונים של השריון בניצנים, תחילת שנות השמונים...

     

    ... היום אני חניך תורן. למרות שאמצע נובמבר וכבר קריר, אני מזיע. גרוני ניחר. לקבלת המ"מ, מחלקה-אחת-היכון להקשב! שתיים שלוש!!! הקשב!!!!!... חבורה מצ'וקמקת של ילדים בני 18 המסודרת בשלשות, מתמתחת בהקשב פראי לקבלת סג"מ מחוצ'קן שמבוגר מהם בשנה וחצי בסה"כ אבל מסתובב ביננו בחזה נפוח כאילו מדובר לפחות באוגדונר.
    רק יומיים-שלושה בצה"ל, המדים החדשים עדיין מבריקים, תלויים עלינו בצורה מעוררת לעג. הנעליים חדשות וקשות. כובעי הפטריה המדובללים משרים ארשת מגוחכת. בין שלושים וכמה הנערים במחלקה, בלטה דמותו של א"מ. נמוך קומה במקצת אבל מוצק מאוד, ידיים עבות, התחלה של כרס קטנה אבל מוצקה כמו בטון, ראש גדול ומרובע. שולי כובע הפטריה מקופלים וסגורים בתיקתקים, שערו בלונדי קצוץ קצר, זקן קצרצר מסופר היטב סביב פרצוף רחב ומכוער – עיניים כחולות בהירות ושקועות בחוריהן, אף רחב שנראה שבור כאפו של מתאגרף. א"מ נראה מבוגר מאיתנו ולא במעט. העברית בפיו רצוצה, ניכר בדיבורו מבטא כבד שלנו הישראלים קשה לנחש את מקורו – לא רוסי, גם לא אמריקני. נשמע אירופאי אבל מה לעזאזל - ספק אנגלו-סאקסי, ספק גרמני, ספק הולנדי. מבטו של א"מ היה קפוא וחודר וכל חזותו אמרה שמדובר באיש צבא מבטן ומלידה, ושכל משחק הטירונות הזה הוא רק מטרד קל מבחינתו. אט אט ריחפו השמועות אודותיו מפה לאוזן – א"מ מבוגר מאיתנו ביותר מעשר שנים, עוד מעט בן שלושים. נשוי ואב לילד, עולה חדש מדרום אפריקה, בן למשפחה יהודית שנקבצה מכל קצוות אירופה דווקא לדרום אפריקה, שם כבר הספיק לשרת בצבא, ולא סתם, אלא היה לוחם נועז בקומנדו הדרום-אפריקני. השמועות סיפרו שהשתתף בפשיטות רבות על מעוזי אנשי הגרילה השחורים בנמיביה ובבוצואנה השכנות, וכדרכן של שמועות, מספרם התיאורטי של אנשי הגרילה שא"מ שלנו חיסל וביזבז במו כפות ידיו הגדולות, עלה מיום ליום ככל שאלה התפשטו מפה אחד לאוזן שניה. כמה שנים לאחר שהשתחרר מצבא דרא"פ, עלה א"מ עם אשתו ובנו לישראל ממניעים ציוניים והחליט להתגייס לצה"ל ולשרת שירות סדיר מלא.

    המד"סים, המסעות, האלונקות הכבדות, הפק"לים קורעי הכתפיים, המטווחים ושאר פעילויות הטירונות לא עשו רושם רב על לוחם הקומנדו הותיק. רמבו הדרום-אפריקני היה צלף מחונן ושדאי מוכשר שתנאי חום, קור, רעב, צמא, זיעה, בוץ, ליכלוך או כל אלה גם יחד, לא הפריעו לו או טרדו את שלוותו כהוא זה. אין ספק שהבחור התאים כמו כפפה לאחת הסיירות המובחרות, ורק בעיות כלשהן בברכיו מנעו ממנו להגיע לחי"ר כפי שרצה, וגילגלו אותו למסלול ההכשרה של השריון. משהו בחזותו ובמבטו של א"מ והשמועות על הרקע הצבאי שלו, יצרו סביבו הילה שאפילו המ"כים של בסיס הטירונים למדו לכבד, ושידרו שמדובר בטיפוס קשוח שאמנם לא מחפש צרות, אבל גם שלא בריא להעליב אותו או להתעסק איתו, כפי שגילו לאחר חודשיים וקצת כמה מהפז"'מניקים בגדוד שלא ידעו במי ובמה מדובר, וביקשו באחד הלילות לבצע בנו, הצמ"פניקים החדשים, את ה"זובור" המסורתי. ולרוע מזלם נתקלו בא"מ הגוץ והמכוער, עיניו מזרות אימה קפואה, יוצא לקראתם בדילוגי קרב מהחדר כשרק תחתונים לגופו, אבל עם הגלילון בשקע הכתף, מחסנית בהכנס, כדור בקנה וניצרה על אוטומטי, מוכן ומזומן לחסל את הבעיה כמו בימיו הטובים בסוואנות של נמיביה... א"מ לא התרגש מהחום הלוהט ומהתנאים הקשים בשטח, מהעונשים התכופים או ממאמץ גופני. תמיד סחב אלונקות כמו סוס וסירב להתחלף, הרגיש נפלא בטפ"שים המפרכים והמטונפים, גם כשנטף זיעה ולא התקלח במשך שבוע. להבדיל מכולנו, לו חיכו בבית אשה וילד קטן, אבל הוא לא היה לחוץ-בית כמונו ואף פעם לא התלונן. הכל היה קטן עליו.

     



    ותשאלו בוודאי למה אני מעלה מהאוב את הזכרונות המייגעים הללו? כי איווקו מאסיף שמתארח אצלנו היום מזכיר לי את א"מ ההוא של ימי הטירונות שלי ולא רק כי ראשי התיבות של שמם זהים. גם המאסיף גוץ ומרובע ומכוער להפליא, גם הוא בן תערובת של כמה יצרנים, גם הוא קשוח וחסון באורח יוצא דופן, גם הוא מרגיש בבית בשטח וגם הוא משדר מסר של "היי, אני לא פראייר, אל תתעסקו איתי". כמו א"מ גם הוא כבר לא צעיר ולא חדש, אלא פז"מניק ותיק ומסוקס שמגיע אלינו באמצע החיים עם ותק מכובד, כאשר רק המדים שהוא לובש, שונים הפעם.


    העובדה שאקזמפלר אחד נחת כאן בישראל לביצוע הליך תקינה ישראלית לקראת יבוא אפשרי (ובינתיים שימש את המתאגרפת הישראלית הגר פיינר – אלופת העולם באיגרוף לנשים שזכתה לחסות של איווקו – וכאן מגיע הרבה כבוד להגר על ההישג ולאיווקו על החסות), לא נעלמה מעינינו החקרניות, ואותו מאסיף קצר מעוטר במדבקות חגורת האליפות של הגר פיינר, (שבחודש הבא חוזר לאיטליה), נמסר לידינו הרוטטות למען יעבור טירונות שטח ג'יפולוגית קצרה ומרוכזת במהלכה ישכח את מדשאות אירופה, וילמד דרך הצמיגים את עובדות החיים הקשות במשעולי הנגב הטרשיים – כאן זה ארץ ישראל והיא נקנית בייסורים!

    אז במי ובמה מדובר בכלל?


    המראה מאוד מוכר. אין ספק שלמאסיף יש אבא אנגלי בשם לנד-רובר. ואיזה אוטו בעולם הוא הכי לנדרובר אם לא דיפנדר? אבל דיפנדר נמצא איתנו רק מאמצע שנות ה-80. לפני זה היה בפשטות "לנדרובר" – ספק טרקטור/ספק ג'יפ - ספרטני וגס, עשוי לוחות אלומיניום מסומררים בניטים, חלונות הזזה נוסח רנו 4, ארבעה קפיצי עלים, מנוע בנזין חלוש ומטרטר עם ארבעה צילינדרים, 2.25 ליטר ופחות מ-60 סוסים... כך הוא הגיע לכל פינה נידחת, מסמן את דרכו בטיפות שמן ובפירורי ציריות גזורות לעומק טריטוריות חדשות, הופך למזוהה וגנרי ממש כמו הג'יפ האמיתי. טוב נו, כמעט כמו... עם השנים הלנדרובר גדל ותפח והתרחב, התרחק ממקורותיו ובעיקר התייקר. סידרה III הפכה לדיפנדר, נולדו הריינג' והדיסקו ואת כל שאר ההסטוריה של המשפחה האנגלית המטפטפת כולנו מכירים. הלנדרובר של פעם הלך ונשכח.

     



    האמא של מאסיף היא ספרדיה טמפרמנטית, סנטנה שמה. היא נולדה עוד בימי ספרד הפשיסטית של הגנרליסימו פרנקו, כאשר יצרני רכב ספרדיים למהדרין ייצרו בעיקר משאיות ואוטובוסים. ומה עם פרייבטים? וג'יפים? כן, אבל רק מיעוטם היו ספרדים-מקוריים. הרוב היו דגמים של יצרנים אחרים שהורכבו ברשיון. "מפעלי הרכב של סנטה-אנה", הפך עם השנים ל"סנטנה" והחל להרכיב רכבי שטח. היותר מוכרים בליין של סנטנה הם הסוזוקים – סמוראי, ויטארה, היום גם ג'ימני, אבל לפני הסוזוקים היו הלנדרוברים. לנדרוברים קלאסיים של פעם – סידרה III עם מנוע עתיק, ארבעה קפיצי עלים, גג כפול וחלונות הזזה. 88 קצר ו-109 ארוך. כל מי שיטייל קצת בקאנטרי-סייד של ספרד יפגוש אותם פה ושם, עובדים בפרך למחייתם, עושים רושם של עמידים ושרידים אפילו יותר מאביהם המיתולוגי האנגלי. אבל גם סנטנה הספרדי היה מוכרח להתקדם קצת, להתאים את עצמו למציאות המשתנה. טאצ' מודרני בצורת מרכב נטול ניטים, חלונות מקובלים שעולים ויורדים, חזית מחודשת עם פנסים כפולים ושם חדש – Hanibal ("חניבעל", על שם המצביא הקרתגי האגדי), והשדרוג האמיתי – לב חדש – מנוע הטורבו דיזל 2.8 ליטר מתוצרת איווקו האיטלקית, שהיה כבר אז חזק משמעותית מהמנועים האנגליים המקוריים העייפים, נתן לו חיים חדשים.

    וזה מוביל אותנו לצלע השלישית במנאז' א-טרואה הנ"ל – הדודה האיטלקיה שסיפורה הוא טלנובלה בזכות עצמה. "איווקו" נקרא לה – הוא השם הכולל של קבוצת המשאיות/רכב מסחרי הגדולה באירופה שנולדה ב-1975 ומאגדת בתוכה כמה יצרנים אירופיים מאיטליה, ספרד, צרפת וגרמניה. כמו כל דבר באיטליה, מכוס האספרסו ששותים בעמידה ליד הבר בפינת רחוב ברומא דרך מכונית פרארי שקורעת את כבישי הדולומיטים המפותלים ועד איזורי תעשיה שלמים, גם לאיווקו יש בעל-בית בשם פיאט – בוס גדול וכל יכול שידו בכל ויד כל בו. איווקו סיפקה לסנטנה SP10/חניבעל את מנועו, ולפני כמה שנים ביצעה בו כמה עדכונים קוסמטיים ועוד עדכון משמעותי יותר – השתלת מנוע המסחרית הכבדה "דיילי", קראה לו בשם חדש – "מאסיף" ולמרות שהייצור נותר בספרד, החלה לשווק אותו תחת שם המשפחה האיטלקי איווקו.

    הצללית של המאסיף רבועה ומזוותת כמו לנדרובר קלאסי, אבל כל מיני דברים לא בדיוק זהים. ראשית המאסיף עשוי פח ולא אלומיניום. זה בוודאי כבד יותר אבל זול לייצור וקל לתיקון. אבל איך שזה נראה... איטליה וספרד ידועות כמעצמות של עיצוב וטעם טוב, הלא כן? אז מה. למה זה נדמה כאילו איווקו שכרו איזה סטודנט לעיצוב שאינו מהמוכשרים ביותר, השקו אותו בהרבה קיאנטי, גיניס וקאווה, שקשקו טוב-טוב, נתנו לו דף ניר ועיפרון ומה יצא? החרטום הייחודי של המאסיף. ככה זה נראה לפחות בעיני, למרות שעל העיצוב הזה חתום לא פחות מאשר הסטודיו המפורסם של ג'וג'יארו. על המרכב המרובע של לנדרובר סידרה III מונח מכסה מנוע נפוח (ולא בכדי, חתיכת מנוע יושבת שם), גריל טרפזי ופנסי חזית קטנים שממוקמים במין דירוג מוזר, בוודאי שלא קשור לפגוש הפלסטיק הקדמי שנראה קצת דקיק ומחשב לנשור על הסלע הראשון שיפגוש (מה שאכן יקרה בהמשך...). כדי להמשיך את הקו הבולבוסי, גם החלון הקדמי השטוח מתהדר במין גיבנת בחלקו העליון, בנוסח ה-UAZ הרוסי. בפרופיל, כל העסק נראה קצת טוב יותר. הכל רבוע, ישר ומוצק, אבל הפינות החדות הבריטיות קיבלו קצת עידון ועגלול, גם ובעיקר באמצעות כיסויי פלסטיק... הניטים המפורסמים, מסימני ההיכר המסורתיים והמכוערים להדהים של לנדרובר לדורותיו – נעלמו סוף סוף, מפתחי הגלגלים טרפזיים וגדולים ומחופים בכנפונים תפוחים, (מספיק גדולים לכל מזימה שכוללת צמיגי 33 ואפילו קצת יותר) מבדילים את בן הכלאיים סנטנה/איווקו מאביו האנגלי שעדיין אי אפשר לטעות בו.

     

     


    בסיס הגלגלים ארוך יותר מהלנדרובר 88/90 הקצרים, אבל קצר מה-109/110 הארוכים ואורכו 2450 מ"מ ששווים לקצת יותר מ-96 אינץ'. גם סרח העודף האחורי מזכיר יותר את הלנדרוברים הארוכים – כל אלה יוצרים רכב שבסה"כ גם בגרסתו הקצרה אינו קטן במיוחד. תא הנוסעים שלו למשל, ארוך ממש כמו זה של סופה ארוכה, אבל רחב ממנו בכמה סנטימטרים.


    יש במרכב של המאסיף עוד מוזרויות – החלון הצדדי האחורי למשל, קטן יחסית, סביבת הנהג ספרטנית ודלה – גלגל הגה פלסטי מחוספס למגע ובעל קוטר עצום שאינו מתכוונן, אין כריות אוויר, הפאנל הקדמי מפלסטיק אפור מחוספס באיכות בסיסית ונראה כמו נסיון לשלב חלקים מהמדף של איווקו עם מוטיבים מהדשבורד של הדיפנדר בגרסתו האחרונה. לוח המחוונים קטן ומכיל את המינימום ההכרחי – שורת נורות אזהרה בחלק התחתון, מדי מהירות וסל"ד, שעון חום מנוע ומד דלק. יש עוד קצת מקום לא מנוצל בלוח הזה והייתי מצפה למצוא שם גם שעון לחץ שמן למשל. המושבים הפתיעו בכיסוי שנראה כמו עור אבל התברר כתחליף עור תעשייתי באיכות טובה למדי והתגלו כנוחים למדי אך לא תומכים. תנוחת הישיבה מוכרת מהלנדרובר – גבוהה וזקופה, יד שמאל לחוצה אל הדלת והחלונות נגמרים מתחת לקו הראיה. מוט ההילוכים הידני קצת נמוך מדי ומהלכו נוקשה ולא מהמדויקים, ורמת הגימור הכללית בסיסית ביותר – הדגם הנ"ל מגיע במקור עם ספסלי אורך מאחור ועל כן המושבים הקדמיים בעלי תושבות קבועות ולא מתקפלים קדימה. הגומיות גסות, המנעולים חשופים, הריתוכים גולמיים וגסים – ברגע הראשון זה מזכיר את הגימור של תע"ר, אבל להבדיל מהסופה, יתברר לנו שהכל מורכב היטב, לא מקרקש ולא מצייץ גם לאחר התעללות בשטח טכני קשה.

    כיאה לחמור עבודה, מתחת למרכב יש שילדת סולם חסונה במיוחד - שלדתו של לנדרובר סידרה III בשינויים מינוריים בלבד. אין גם שום שינוי בתצורת המתלים – ארבעה קפיצי עלים. הקדמיים פרבוליים, קצרים יחסית, בעלי שני עלים בלבד בתצורת שאקל-רוורס שמותקן בתוך בוקסה במרכז קורת השילדה (כמו הנדנדה האחורית בסופות). בקצוות של קורות השילדה נמצא נקודות ריתום מסיבות - כמו שצריך ברכב שטח. הכוח מגיע ממנוע הטורבו דיזל בנפח 3.0 ליטר עם מסילה משותפת שמגיע מדגם הדיילי המוכר. זהו מנוע עבודה אמין ומוכח, שמיועד למשאיות קלות – הוא אינו אוהב להסתובב מהר, מספק את התוצרת בעיקר בסל"ד נמוך, ומגיע בשתי גרסאות הספק – HPT החלשה יותר (שבה היה מצויד רכב המבחן), מספקת 146 כ"ס ב-3,500 סל"ד ומומנט של 36 קג"מ בין 1,500 ל-2,800 סל"ד. HPI החזקה יותר מצוידת בטורבו בעל גיאומטריה משתנה ובתוכנת ניהול מנוע שונה כדי לספק 176 סוסים באותו סל"ד, ומומנט עבה יותר לאורך תחום סל"ד נרחב – 41 קג"מ בין 1,500 ל-3,500 סל"ד - עקומת מומנט שטוחה כמעט לחלוטין שמבטיחה כוח סחיבה מרשים בכל הילוך. כמו בדיפנדר האחרון, גובהו הפיזי של המנוע חייב את מכסה המנוע הבולט. לשני המנועים משודכת תיבת הילוכים ידנית של ZF בעלת שש מהירויות מחולקות היטב עם הילוך ראשון קצרצר, שני קצר מאוד, שלישי סתם קצר, רביעי בסדר, חמישי ישיר והילוך יתר שישי. תיבת ההעברה הגיעה כמו שהיא מהלנדרובר/סנטנה הותיק והיא מסוג PART-TIME הותיק והטוב עם מצבי הנעה אחורית + כפולה ביחס העברה גבוה והנעה כפולה ביחס העברה נמוך לא קיצוני במיוחד 2.3:1.


    שני הסרנים תואמי ROVER-TYPE הותיקים עם יחס העברה 3.91:1 וציריה אחורית צפה כמו בלנדרוברים מאז ומעולם. מלפנים נמצא נועלי טבור (לוקרים) קדמיים ידניים מתוצרת AVM הברזילאית, ומאחור – את נעילת הדיפרנציאל החשמלית המקורית של סנטנה, נשלטת על ידי כפתור מחופה בניצרה בין המושבים הקדמיים. כל העסק מסובב חישוקי ברזל בקוטר 16' שנועלים צמיגי BF-MUD במידה 235/85, שוות ערך לקוטר של 32 אינץ'. זהו מיפרט טכני קלאסי לרכבי שטח קשוחים כמו שאנחנו אוהבים, משהו שהולך ונעלם בתעשיית הרכב המודרנית.

     



    ואיך נוסע?


    קשוח ופיזי. מאד פיזי, כמו רכב שטח אמיתי. לטוב ולרע. כשהוא קר, הדיזל הזה מטרטר כמו משאית, אבל לפחות אינו מווברץ, בכל זאת מנוע מודרני. מוט ההילוכים נוקשה, הקלאץ' ארוך. הראשון קצר ומספיק רק לתחילת תנועה ולכמה מטרים ראשונים – המנוע לא מתלהב לטפס לסל"ד שיא ההספק ובכל מקרה שם מורגשת נפילת כוח משמעותית ואין טעם, החלפה זריזה לשני – וממש לא קל למצוא את השני, במיוחד כשלא מכירים אותו היטב – ועוד חלקיקי שניה הולכים לאיבוד ואני מפנים שלמרות הכוח הרב והמתפרץ, זו לא ארנבת רמזורים. על שיבושי העיר המאסיף מקפץ ומיטלטל, נוקשה וקשוח ממש כמו א"מ ההוא מהטירונות. הראות לצדדים ולאחור לוקה בשל אותם חלונות קטנים מדי והשטחים המתים הנרחבים, לפחות נהג אחד שלא ראיתי ונאלץ לבלום בפתאומיות, צופר לי בזעם.


    בינתיים הקצב משתפר - שלישי ורביעי כבר מושכים חזק קדימה וההילוכים חמישי ושישי הם הילוכי הנסיעה השימושיים החל מ-70 קמ"ש ומעלה. כאן המנוע חלק וחזק והמאסיף מרגיש מצויין על הכביש המהיר – ממש קשה לו לזחול ב-90-100 קמ"ש המותרים אצלנו, ולמרות שהוא אוירודינמי כמו מכולה, המנוע הגמיש מושך בעקשנות ל-110-120 קמ"ש שהיא מהירות השיוט הטבעית המועדפת עליו. ניסינו כמה גיחות קצרות ל-140 אבל ניכר שהמאסיף לא מרגיש טבעי או נכון במהירויות כאלה – המנוע ממש לא מתלונן, נהפוך הוא! אבל זה באמת לא ייעודו של רכב כזה - הגובה הנכבד, צמיגי השטח, בסיס הגלגלים הקצר וההיגוי המעט מעורפל תורמים את שלהם לתחושת שיוט קלה, כך שממש אין טעם לקרוע אותו ולבזבז סולר יקר. על כביש 6 בדרך דרומה שמרנו על 120 קמ"ש קבועים ורגועים, עם מספיק אוויר וכוח לעקיפות בזק, הקצב בסך הכל טוב. חלונות סגורים, מערכת הקול והמזגן המכני הרעשני (בעל 3 דרגות רעש – עוצמת משב הרוח שזורמת מארבעת פתחי המיזוג העגולים הקטנים די דומה בשלושתן...) מעלימים כמעט לגמרי את רעשי המנוע הצמיגים והרוח ואני די נהנה מהנסיעה.


    אסף ויותם מחכים לי במדרשת שדה בוקר, ואנו מעמיסים את הציוד וחוברים אל רונן ומתי שהגיעו בטנדר היילקס, ויוצאים לכיוון צפון מזרח ונכנסים לשטח באיזור חירבת הרועה לכיוון מעלה אברהם והמכתש הגדול. השביל הזה היה פעם נוח יחסית, אבל שטפונות החורף האחרון הפכו אותו לרסק אבנים ובולדרים משובש, והמאסיף הקצר על צמיגים בלחץ אוויר מלא מבהיר מיד שהוא לא מיועד לרוץ מהר במקומות כאלה. למען האמת גם במהירויות הזחילה שנדרשות כאן, הוא מרגיש מאוד קשוח. הנהיגה בו היא עבודה לא קלה ובדקות הראשונות אני כמעט מזועזע. הקפיצים קשים, ההגה מתוגבר כמובן אבל כבד יחסית, מוט ההילוכים נוקשה... זה בפירוש אוטו לגברים מסוקסים ונחושים עם ידיים חזקות. לאחר כמה דקות מתרגלים לאופי ה"משאיתי" של המאסיף - מאפשרים למנוע להסתובב בסל"ד הנמוך שהוא מעדיף ופשוט זורמים על המומנט הנדיב – תמיד בהילוך אחד גבוה יותר ממה שאתם רגילים בכלים אחרים או חושבים שצריך, והמאסיף יתגמל אתכם בנסיעה חלקה וזורמת ובהרבה פחות צורך להחליף הילוכים. את רוב העליות לאורך השביל המאסיף לקח בקלות על 1,000-1,500 סל"ד עם הילוך ראשון ושני קצרים מאוד (5.37:1 ו-3.15:1 בהתאמה) גם מצב HIGH מתגלה כחזק דיו לרוב תרחישי מעבר החריצים במהירות של כמעט עמידה, וכל עוד אנו לא נדרשים למצבי עבירות ממש, אין שום צורך לשלב LOW בתיבת ההעברה. אותם מצבי עבירות והצלבות מגלות אופי שמזכיר את הסופות סימן 1 הסטנדרטיות – מהלך המתלים מאחור רק סביר, ומלפנים הוא כמעט סמלי. המאסיף הקצר ממהר להצליב ולהניף גלגל קדמי באוויר – כל עוד שומרים על מומנטום הוא יעבור, אבל ברגע שעוצרים, הוא מצליב ומפרפר גלגלים. כאן הזמן לנעול דיפרנציאל אחורי (הפעלת הנעילה מגובה בנורה בלוח המחוונים ובזמזם צפצפני שלא חודל עד שמנתקים את הנעילה). עם נעילה אחורית משולבת, המאסיף פשוט לא עוצר – הצלבות מכל הסוגים, מדרגות סלע אימתניות בגובה של כמעט מטר חלפו מתחתיו בלי דרמות. בקטעים הטכניים המאסיף מרשים בקלילות שבה הוא מטפל בפני השטח – ללא דרמות, חזק וגמיש, הכל רגוע ונשלט. פשוט תענוג. בזכות ההילוכים הקצרים השליטה בו קלילה – בהילוך שני LOW המאסיף זוחל לאט יותר מהראשון LOW של רוב רכבי השטח שאנו מכירים, ואת כל המדרגות במורד מעלה אברהם (שהפך לאחרונה לטכני ואכזר למדי) תיקל המאסיף בזילזול מופגן ללא שום צורך לגעת בבלמים. זויות המרכב (במיוחד זוית הגישה), מרשימות ודווקא משום כך התפלאנו כאשר הפגוש הקדמי התגרד על מדרגת סלע ופשוט נפרד מהתושבת שלו – מתברר שהפגוש הנ"ל הינו לא יותר מאשר קליפת פלסטיק דקיקה שמודבקת (!!!) מעל לפגוש מסיבי שעשוי מצינור ברזל מכופף שנראה פי אלף יותר סקסי ותואם לעיצוב החרטום מאשר חתיכת הפלסטיק שאנחנו מהמרים שרוב הג'יפאים הישראלים יורידו באופן יזום וילבישו שם כננת מסיבית לתפארת המראה המסוקס.

     


    רק התחלנו להינות, והמעלה המשובש הפך בחזרה לשביל עתיר חריצי רוחב, וחזרנו להיטלטל ולתהות מדוע הקפיצים הללו קשים כל כך. על הכביש המפותל המטפס מהמכתש הגדול לירוחם, המאסיף שומר על קצב מהיר מאוד – יכולת הנשימה של המנוע וגמישותו המרשימה מטיסים אותנו במהירויות מפתיעות ורק התנהגות הכביש מזכירה לנו שמדובר ברכב שטח –צמיגי שטח צרים, בסיס גלגלים קצר, מרכז כובד גבוה וארבעה קפיצי עלים, יוצרים התנהגות מאתגרת משהו – פרובוקציה מכוונת בכניסה לפניה הדוקה שולחת את הזנב המרובע החוצה ולתפוס אותו זו בהחלט לא חויה מרנינה...הוסיפו לזה את העובדה שרכב המבחן לא היה מצויד בבקרת יציבות, לא ב-ABS ואפילו לא בכרית אוויר אחת, ותבינו למה מהר מאוד ויתרנו על חיפוש המגבלות וחזרנו להתנהל באופן שפוי, כראוי לרכב שטח.

    בבוקר שלמחרת השקינו את המאסיף בסולר עד הפקק וקיבלנו תוצאה של 7.6 ק"מ לליטר בנהיגה מעורבת לא עדינה במיוחד – כביש במהירות גבוהה, הרבה שטח, פרקי זמן ארוכים ב-LOW. סביר בהחלט לאוטו כזה. עוד כוס קפה, וירדנו לנחל צין, חצינו את נחל חוה ונסענו דרך בקעת אבו-טריפה לכיוון מעלה נוח, נחל ארדון, טיפסנו במעלה דקלים ויצאנו לכביש 40 בנחל גוונים. מסלול מהנה לנהיגה, טכני מאוד, בכמה נקודות אפילו מאתגר לרוב רכבי השטח הסטנדרטיים. זה גם מסלול שבוחן את ביצועי מערכות המתלים, ולמודי טלטלות היום הקודם – הפעם גם הפחתנו מלחץ האוויר בצמיגים הגבוהים והצרים. גם ביום הזה יצאנו ממנו באותה תחושה מעורבת: מצד אחד – בריון אמיתי וקשוח כמו פעם, כמו שאנחנו אוהבים ורוצים – כזה שאוכל את השטח הקשה בלי להתרגש ושהמדבר הוא הבית הראשון שלו. ומצד שני – פיזי מאוד, קשה וקשוח מדי, מעייף ומתיש. מזכיר לכם משהו? ברור... סופה סימן 1 שכולנו מכירים. כמוה גם המאסיף נראה כמו פלטפורמה מבטיחה שרק מחכה שישפרו לה את הצורה – קפיצים גמישים יותר, צמיגי 33' ואולי גם תוספת נעילה קדמית... יהפכו את המאסיף המרשים גם כמות שהוא, למפלצת שטח אמיתית. הקירבה/זהות המכנית ללנדרובר סידרה III מבטיחים קלות יחסית בעבודה על הרכב והיצע שיפורים לא קטן.

    אז מה אתם אומרים? הייתם רוצים כזה?

     

    אחרי יומיים במדבר אני אומר כן. כן ובגדול! אלא שכאן טמון המוקש – האם בכלל נראה את איווקו מאסיף בארץ הקודש? השאלה הראשונה היא מי הלקוח המיועד שלו. אם שואלים אותי - אל תחפשו אותו בצפון תל אביב והרצליה פיתוח כי הוא מכוער, הוא גס, הוא ספרטני והוא ידני מכדי להפוך לצעצוע אופנתי של נשים עירוניות מפורכסות עם בעל עשיר, שיוצאות לעשות רושם על חברותיהן בבתי קפה. הכיוון צריך להיות חקלאים, פקחי רשות שמורות הטבע מורי דרך ומדריכים בבתי ספר-שדה. כי המאסיף הוא כלי עבודה קשוח וספרטני שנולד לעבוד בפרך, לא לעשות דאווינים בבור בתל ברוך, למרות שאם זה מה שאתם אוהבים, הוא יעשה גם את זה בשמחה. ג'יפאי פרטי שיקנה אותו יהיה אחד שמתרפק על האופי הנוסטלגי והיכולות שלו (וישפר אותו מהיסוד), או סתם אנשים קשוחים כמו א"מ ההוא מהטירונות שלי, וגם הם יעשו את זה רק אם הם צריכים בדיוק אוטו כזה.

    ואיווקו מאסיף לא לבד בקרב על ליבו של בעל המקצוע, עובד האדמה או מדריך הטיולים. המתחרים הישירים שלו הם הטנדרים, שגם הם כלי עבודה. הם מציגים מולו יתרונות של כושר הובלת מטען עדיף, ידידותיות בתפעול בדמות גירים אוטומטיים, ניהוג עדיף ומתלים נוחים יותר. המאסיף מחזיר להם ביכולת עבירות עדיפה וביתרון של הדגם הארוך עבור מי שצריך להסיע יותר מארבעה נוסעים.


    אם נצמצם עוד את הקונקורנציה לרכבים שמתמודדים מולו על נישת הרכב לג'יפאים אמיתיים, נוכל להציב מולו את ג'יפ רנגלר, לנדרובר דיפנדר ואת סופה 3. הרנגלר מעודן ועדיף משמעותית בכביש, נוח בסדרי גודל בכל מקום ועביר פחות או יותר כמוהו – אם כי הוא בפירוש לא כלי עבודה – הוא הרבה פחות חסון. הדיפנדר הוא בן דוד קרוב וכן רכב עבודה, והוא מציב מולו יתרון בולט בנוחות שכולו טמון באיכות המתלים, אבל נופל ממנו בעוצמת המנוע ובתחושת החוסן הכללית וסביר להניח שגם באמינות הכוללת. סופה 3 יקירתנו היא הטוב בכל העולמות - רנגלר מוקשח בסטנדרט צבאי. אבל למרבה הצער היא עדיין מוצר תיאורטי שכרגע רק צה"ל מיועד לקבל, עם עתיד אזרחי מעורפל ומפעל שאי אפשר לדעת מתי הוא עובד ומתי הוא נסגר. מול כל אלה יש למאסיף גב חזק בדמות יבואן משאיות גדול, ותיק ומבוסס שמפעיל בכל קצות הארץ רשת מוסכים ושירותי דרך וחילוץ 24 שעות ביממה, כולל בשטח – יתרון עצום עבור הג'יפאי העמל שנתקע לפתע באמצע שומקום.


    אז אם ומתי יגיע – לא ברור. כן ברור שכמה שינויים קלים – אבזור בטיחות מינימלי, ריכוך מתלים ועידון קל בתא הנוסעים, הם מחוייבי המציאות עבור השוק המפונק שלנו. אבל כל עוד לא יודעים כמה יעלה, אי אפשר לעשות ספקולציות, ולצערנו אנחנו לא אנשי בשורה – עדיין אין מחיר משוער לבהמה האיטלקית/ספרדית/אנגלית ששבתה את ליבנו, למרות ששמועות דיברו בעבר על 350,000 שקל גבוהים להחריד עבור הדגם הארוך, זה קרוב מדי לדיפנדר 110 וממש יקר מדי. באנגליה המאסיף עולה כמעט שלושים אחוזים פחות מדיפנדר מקביל. ביבשת אירופה – כ-עשרים פחות. גם אם נקביל את ההפרשים הללו למחיר הדיפנדר בישראל זה עדיין מביא אותנו לסכומים שעלולים להתגלות כגבוהים מדי.
     



    איווקו מאסיף קצר 3.0HPT 2010, מפרט טכני:


    מנוע: איווקו דיילי FICE048IF טורבו-דיזל מסילה משותפת, 4 בוכנות בטור.
    נפח: 2,998 סמ"ק
    הספק: 146 כ"ס/3,500 סל"ד
    מומנט:  36 קג"מ/1,500-2,800 סל"ד
    תיבת הילוכים:  ZF ידנית, 6 מהירויות
    יחסי העברה בתיבת הילוכים:  ראשון – 5.37:1, שני – 3.15:1, שלישי – 2.04:1, רביעי – 1.36:1,
    חמישי – 1:1, שישי – 0.79:1
    תיבת העברה: PART-TIME, H2, H4, L4
    יחס העברה קצר: 2.3:1
    יחס העברה סופי (בסרנים): 3.91:1
    יחס זחילה כללי:  48.3:1
    סרן קדמי: ROVER-TYPE
    סרן אחורי: ROVER-TYPE צף מלא.
    מתלה קדמי: קפיצי עלים פרבוליים, שאקל-רוורס
    מתלה אחורי: קפיצי עלים
    צמיגים: 235/85R16 , BFGoodrich Mud-Terrain
    בלמים קדמי/אחורי: דיסק מאוורר/דיסק
    עזרי עבירות/אחיזה: נעילת דיפרנציאל אחורי
    אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 4,248 מ"מ/1,750מ"מ/2,050 מ"מ/2,450 מ"מ
    מרווח גחון: 200 מ"מ (מתחת לדיפרנציאלים)
    משקל עצמי: 2,110 ק"ג
    זוית גישה: 50 מעלות
    זוית נטישה: 34 מעלות
    שיפוע צד: 40 מעלות
    כושר טיפוס: 45 מעלות
    עומק צליחת מים (ללא הכנה): 50 ס"מ
    נפח מיכל דלק: 70 ליטר
    תאוצה 100-0 קמ"ש (יצרן): -
    מהירות מירבית (יצרן): -
    צריכת סולר (מבחן): 7.6 ק"מ/ליטר


    תודה גדולה על העזרה בהפקת המבחן ועל החברה הנעימה בטיול-מבחן לרונן, מנהל השירות של איווקו לאיזורי הצפון וירושלים ומתי, בוחן ראשי במוסך איווקו חולון.


    Untitled Document