פורום ג'יפולוג 4X4 - צוות ג'יפולוג בחוצה ישראל 2011

באחה חוצה ישראל הוא מלחמה. מלחמה שניטשת לאורך מאות קילומטרים בין מתחרים נחושים על דקות ושניות. אבל המירוץ הזה, הכי ארוך והכי קשה שיש לנו כאן בישראל, ה"באחה 1000" וה"דקאר" הפרטיים שלנו, הוא גם מלחמה של צוותי סיוע. בין תעלות, גדרות, תושבות מנוע ובטונדות... זהו הסיפור של צוות ג'יפולוג, סופה מספר 142, בבאחה חוצה ישראל, מאי 2011. (תצלומים: דרור ברלי)

הם האנשים האפורים, מפוייחי הפרצופים ומשומני הידיים שמאחורי הקלעים, מחוץ לזרקורים, הם לא דוהרים ברכבי מירוץ אלא בטנדרים עמוסים בכלי עבודה ובחלקי חילוף. להם לא נקשרים זרי הדפנה על הפודיום, אבל המלחמה שלהם היא של לחץ וטירוף, חום וזיעה, אבק ובוץ. הסיפור שלהם כולל אינספור החלפות גלגלים ותיקוני ברזלים מעוקמים, רדיאטורים דולפים ורותחים בזמני שיא, בידיים כוויות ושרוטות. זה סיפור על מלחמה נגד המתחרים, נגד השעון, נגד מזג האוויר העוין ונגד כל חוקי מרפי. זה סיפור על בירבורים ושקיעות ותקיעות. זה סיפור על מהירויות נסיעה מטורפות עם עגלות נגררות כבדות שרתומות מאחור, על כוח רצון, על נחישות והתמדה. אלו הם צוותי הסיוע, "הסרביס", שעומדים מאחורי כל מכונית שמתחרה במרוץ ראלי-רייד.

בסיפור הפרטי של צוות ג'יפולוג, יש מכונת מרוץ עתיקה. הסופה אולי לעוסה ומרוטה אבל לא פראיירית, בעלת תשע מאות נשמות, ויש בתוכה נהג ונווט גיבורים וצוות סיוע שהיה נחוש לדחוף אותם אפילו בידיים אם יהיה צורך, אל הסיום ואל הפודיום. זה הסיפור של צוות ג'יפולוג, מספר 142, ושל צוות הסיוע 0142 מסדנת "רוק –סוליד" בבאחה חוצה ישראל 2011.

חודש וקצת לפני הבאחה. סביון, שהוא מה שקוראים "מתחרה נשמה", כזה שהתשוקה העצומה שלו לספורט מוטורי לא מגובה באמצעים ובתקציבי עתק, מחליט שהוא משתתף בבאחה ויהי מה, וצוות סדנת "רוק סוליד" אוסף אותו כמו גוזל תחת כנפיו להכנת הסופה למירוץ. הסופה האדומה העתיקה של סביון בהחלט ראתה ימים טובים יותר, העבודה עליה מרובה והזמן דוחק. לחץ העבודה בסדנא מאפשר עבודה על הרכב רק ב"חורים" בין פרוייקטים ולקוחות לחוצים ולוחצים, וסביון יבלה את ימיו ולילותיו עם מפתחות ובוקסות בידיו לצד רפי וארנון במירוץ נגד הזמן. אחרי הרמונט שעברה, זקנה, מקומטת, מרוטה וחבוטה, כוחה של הסופה הזו בהחלט חזר למותניה, ברק מחודש עלה בפנסיה, והיא יכולה להתמודד על תואר "המטופלת ביותר".

הסרנים שופצו מהיסוד, כל הנוזלים הוחלפו, מערכת החשמל המבולגנת נוקתה מכל הסמטוחה שהצטברה בה במשך 16 שנים. מנעולי הדלתות הוחלפו, מפסקי חירום ועמדת נווט מסודרת נוספו. ככל שהעבודה על הרכב מתקדמת, כך התגלו עוד רג'קטים ועוד נקודות לטיפול דחוף, חירום, היסטרי. ואז התבשרתי גם אני שצוות הסיוע שמורכב מארנון ורפי, כולל גם אותי. מה, מי, מתי? איך לעזאזל אני דוחף את סופ"ש הבאחה הארוך ללו"ז שלי בין עבודות, ילדים, התחייבויות? "תסתדר", קובע סביון," אני צריך אותך בפנים". ואני, יש לי ברירה? אם סביון מבקש, יתהפך העולם ואני אגיע.

בוקר יום חמישי 26 למאי, סדנת רוק סוליד ביבנה. טנדר הראם 3500 הלבן שיגרור אותנו למירוץ כבר מחכה בחוץ, בחנייה, לבן ומבריק ומצוחצח (ע.ע. מבחן דרכים לראם 3500 מאת אסף), עגלת בובקט 3 טון כחולה רתומה אליו מאחור (תודה לניר בן ארי, עוד איש עם נשמה, על השאלת העגלה, ולמכשירי תנועה על הטנדר!). התיקים שלנו כבר ארוזים היטב. סגירות אחרונות. אנחנו מסדרים חלפים ונוזלים בארגזי תנובה. מכלולי סרן קדמי כמו נאבות, תפוחי היגוי, ציריות, קליפרים ורפידות בארגז אחד, שמנים, נוזלי קירור, וכו', בארגז שני. חלקי מנוע כמו תושבות, משאבת מים, רצועות, בארגז שלישי. פתקים עם רשימות החלקים והכלים מוצמדים לכל ארגז, שנוכל לזהות במהירות איפה נמצא כל מה שנצטרך. ארגזי הכלים – מברגת אימפקט, סטים של בוקסות בשליפה מהירה, ארונית כלים קומפלט. שני ג'ריקנים כתומים גדולים של 25 ליטר מלאים בנזין, צידנית, עוד שלושה גלגלים רזרביים (מלבד השניים שעל הסופה), נבדקים שוב, מנופחים באוויר בלחץ מדויק. את הכל צריך לסדר בארגז של הראם החדש שקיבלנו ללא אמבטיה מפלסטיק, לא לפני שאנחנו מרפדים אותו בקרטונים כדי שהצבע שלו לא יישרט – בכל זאת, הטנדר הזה לא שלנו והוא דנדש מהניילון.

צחי הנווט מסדר את העמדה שלו – מתברר שהמושב רחוק מדי מהמכשירים, ואלה סובלים מהשתקפויות. באילתור מהיר של רגע אני שולף לדרמן, חותך חתיכת קרטון ומעצב ממנו "דשבורד" לתפארת, מרסס בצבע שחור, ומתאים אותו עם סקוצ'ים – וזהו. אין השתקפויות.

רצינו לצאת בעשר בבוקר כדי להגיע לרישום ולפארק-פארמה במרום גולן בצהריים. אז רצינו. רק באחת בצהריים אנחנו נדחסים, חמשתנו, בקבינה של הראם הלבן. חתיכת אוטו גדול, ואין לו בעיה לבלוע חמישה ז'לובים בנוחות, אבל הארגז כבר מלא עד אפס מקום וכל מיני תיקים וציודים צריכים להידחס איתנו מאחור. כדי לפצות על העיכובים, ארנון לא מתבייש ללחוץ והקילומטרים עפים...

זה היתרון בהא הידיעה של ג'אמוס אמריקאי גדול כמו הראם – תרתמו לו עגלה עם סופה מוכנה למירוץ, משהו כמו שניים וחצי טון כולל, תעמיסו לו בארגז לפחות 500-600 ק"ג של ציוד, ובקבינה הממוזגת חמישה אנשים לא קטנים, והבהמה הזו לא מרגישה את המשקל בכלל. כל לחיצה בגז מתורגמת לנהמה זועמת ממנוע הקאמינס המגודל ולמשיכה מיידית ורצופה קדימה, שמזכירה קטר של רכבת. עמוסים לעייפה, המהירות שלנו לא נופלת מקצב התנועה. העליה הארוכה מצומת יהודיה לכיוון קצרין רק מעצימה את החוויה – איזה סחיבה! פשוט תענוג. אם זה השימוש המיועד – עומסים גדולים, נגררים כבדים, עבודה בתנאי קצה עם פינוק של פרייבט, פשוט אין כמו טנדר אמריקאי גדול. אין לקונספט הזה שום מתחרה או תחליף. תאמינו לי, אתם רוצים אוטו כזה. באחריות.

חמש וחצי לפנות ערב, מרום-גולן. שטח כינוס צבעוני, מאות כלי רכב - המשתתפים במירוץ ורכבי הסיוע עומדים מסודרים בשורות. מצוחצחים ומבריקים. רכבי הסיוע? למה לא "טנדרי הסיוע"?...נדמה כאילו כל בהמות ה3500 שנמכרו בשלוש השנים האחרונות בארץ התאספו כאן – המוני סילברדואים, פורדים וראמים כמו שלנו. חלפו ימי המשאיות המאולתרות, והגררים היקרים. אמריקה!

ברקע מוזיקה קצבית, אוהל האירוח של סקודה מפנק בגלידה ובקפה ואת העיניים שלנו בדיילות חינניות בלבוש מינימלי – נכון שצ'מפיון אינו יבואן הרכב הראשון שלוקח את הספורט המוטורי ברצינות כמקדם מכירות, אבל תמיד כיף לראות יבואן רכב שמכניס מכונית חדשה ויקרה – במקרה הזה יטי 4X4, לקטגוריית הרייד. כל הכבוד (ובמיוחד בסוף היום, כשניר בן-ארי ידידנו יביא אותה בנסיעה לקו הסיום באילת!). האווירה כאן שמחה, בקבוקי בירה נשלפים מהצידניות. איזה כיף לפגוש כאן חברים לשריטה, את כל הפרצופים המוכרים מהברנז'ה וגם כמה קולגות מעיתונות הרכב. אבל לנו אין יותר מדי זמן להתפנן על אווירת ה"לפני". יש עוד תדריך על הראש, וגם סגירות אחרונות של הסופה - גלגל ההגה לא ממורכז, ואני צולל אל מתחת לסרן הקדמי כדי לכוונן את הדראג-לינק. אנחנו מגלים שהרדיאטור לא מלא עד הפקק בנוזל קירור. לאיפה הוא נזל? פקק המים מתגלה כישן ועייף, ואנחנו מחליפים אותו. שמנים? סבבה, עד הקצה העליון במדיד. קשר פנים? תקין. מחשב? עובד. GPS? תקין, נשלח להטענת הציר. אחרי התדריך הארוך של נועם ושל יפתח גלעדי, מנהל המירוץ, צחי וסביון ילכו לאכול ארוחת ערב ולשבת שוב על הציר, והיידה, לישון קצת. יום מטורף מחכה להם מחר. כבר מאוחר, וארנון, רפי ואני מפליגים בראם הלבן דרומה למושב גבעת יואב, שם נאכל ארוחת ערב אצל אמא של ארנון, נתקלח ונישן את שארית הלילה - כדי להשכים מוקדם, מאוד מוקדם, כדי לטוס שוב צפונה למרום גולן ולסחוב את הסופה לנקודת ההזנקה. לילה טוב.

05:00 בבוקר יום שישי, 27 למאי: אנחנו כבר בתנועה מגבעת יואב למרום גולן. כבישי הרמה השוממים בדרך כלל בשעות כאלה, הומים בטנדרים אמריקאיים גדולים שסוחבים אחריהם עגלות עמוסות באופנועים, רייזרים, באגים, וג'יפים. כמה מתחרים מוותרים על הגרירה הזו ויוצאים על גלגלים ממרום גולן לנקודת הזינוק. אנחנו מעמיסים את הסופה ואת סביון וצחי. מיכל ה"בובי" של הצוות ממולא בתרכיז איזוסטאר, ואנחנו טסים לנקודת ההזנקה. במפתיע, מתברר שצה"ל לא סופר מירוצי באחה, ועל כן מקיים אימון גדול דווקא בסופ"ש הזה, כולל יום שישי. בשל הפגזים המתעופפים בשטח וצרורות המאג השורקים, נקודת ההזנקה מוזזת דרומה, לנקודה 25. צילום קבוצתי, חיבוקים אחרונים, טפיחות על השכם, נשיקות על הקסדות ואיחולי הצלחה, והנה זה מתחיל...

כמה קילומטרים דרומה משם, נקודת חציית הכביש הראשונה, צוותי הסיוע מתרכזים סביבם, עוצרים את התנועה בכל פעם שאחד המתחרים מגיע, כדי לאפשר לו לחצות את הכביש בלי להאיט. כבר עכשיו אפשר לראות שלא כל מי שזינק, עדיין בתנועה - הצירים ברמת הגולן ידועים בתוקפנותם ומי שלוחץ חזק כבר בהתחלה, סביר שימצא את עצמו שבור ומחוץ למירוץ, כפי שחווה יקירנו חנן גולומבק מאילת במירוץ הראשון של הבאגי החדש שלו, ש-17 ק"מ לאחר הזינוק אחד מסלעי הבזלת מפצח לו את אגן השמן. זה באמת צובט בלב, כל כך רצינו שהוא יסיים בהצלחה ואולי אפילו יפתיע עם פודיום... אבל הנזקים המכאיבים האלה הם חלק מהמשחק האכזרי הזה שנקרא באחה חוצה ישראל.

באמת שרצינו, אבל אין לנו זמן להשתתף בצערו של חנן – הנה סביון וצחי חוצים את הכביש, ואנחנו אומרים יפה שלום לצוותים האחרים וטסים דרומה, לתל קציר. הגישה לנקודת סיום הקטע המדוד (Special Stage) המחייבת העמסה על העגלה, צריכה להיות מחושבת. צריך להעמיד את העגלה באופן כזה שיאפשר למכונית המירוץ להגיע בנסיעה ולעלות לעגלה בלי לעצור בכלל, כי כל שנייה חשובה. חצי דקה אחרי שהתמקמנו, סביון מגיע ומטפס על העגלה. מנוע הדודג' נשאר פועל, רפי ואני רותמים מהר את הסופה עם רצועות הראצ'ט וארנון קושר את הכננת הידנית שמלפנים. אנחנו נועלים את הסקייטים למקומם, בינתיים צחי וסביון נשפכים למושב האחורי של הדודג' ואנחנו יוצאים מהר. אין זמן. חצי שעה מסיום SS1 במטעי הבננות שלמרגלות תל קציר ועד התחלת SS2 במרומי הרכס שמעל מנחמיה, הם מעט מאד. על הקשקש אפילו. חבל על זמן הטיפוס בעליה של מנחמיה, על הזמן שנבזבז בתמרונים ליד נקודת ההזנקה הצפופה. ולכן הסופה נפרקת כבר בכיכר למטה, כדי לטוס לבד בעלייה ולזנק במועד.

SS2 הוא קטע מאתגר מבחינת הניווט, וצוות ג'יפולוג נתקל כאן בקשיים הראשונים. בירבורים קטנים פה ושם גורמים להם לאבד זמן ולהיעקף על ידי המגנום האדום של אוטוויק. טלפון מצחי. אופסססס, מה קרה? "בסיום הסטייג' תכינו לנו בקבוקי מים קרים לשפוך לתוך הבובי, האיזוסטאר מרוכז מדי. לא טעים לנו...." זה הכל? אנחת רווחה.

רבע שעה אחרי אנחנו נכנסים לנקודת הסיום ליד מרחביה, מחכים, מחכים, מחכים. אוכלים משהו מארגז הקלקר שמלא בדברים טובים שהכינה לנו אמא של ארנון – זה אחד הפינוקים המובהקים של צוות סיוע: האוכל תמיד נגיש ובשפע...והנה המגנום של אוטוויק מגיע, אחריו הטרופי טראק של סרטינה, חיפוי הפיבר החדש מרוטש בצד שמאל. מה קרה? לירן ואייל התהפכו על הצד, ואיציק ואורי אנשי אוטוויק משכו והחזירו אותם לגלגלים ובחזרה למסלול. לירן נהג הTT האפורה דווקא רגוע, אבל אייל הנווט עצבני, לחוץ, מזיע, הוא זקוק לכלים עבור סגירת טבור ציריה אחורית שדולף שמן. אנחנו שולפים את סט הבוקסות – באירוע כזה, אחוות הצוותים תמיד ראויה לציון ואנחנו לא המצאנו אותה. כולם תמיד עוזרים ברצון לכל מי שרק צריך, ואנחנו מקווים שלא ניקלע בעצמנו לצרה שתצריך עזרה מצוות אחר.

אבל איפה סביון וצחי? שתי דקות אחרי, מופיעה הסופה האדומה. כבר לא כל כך אדומה, אלא חומה-מבוצבצת כהוגן, וגוררת אחריה עשרות מטרים של תיל מתכת – גדר בקר אומללה שגלגלי הסופה אספו איתם, והתלפפו היטב-היטב ב"גולגול" אימתני על צד שמאל של הסרן האחורי. צנרת הבלמים מעוכה תחת ליפופי התיל. איך מתירים את הסבך? סביון וצחי - החוצה בבקשה, לכו לנוח, לשתות משהו. מהר, הייליפט! מרימים את הסופה, מורידים בזריזות גלגל אחורי. מהר, מהר- קאטר, לדרמנים, רפי ואני לא קטנים, אבל נדחפים לתוך בית הגלגל וחותכים ס"מ אחר ס"מ של תיל מלופף ועקשן. צפוף כאן, חוט התיל מהודק ומצריך אצבעות רגישות ונחושות ואי אפשר לעבוד עם כפפות. האגזוז הרותח מצד אחד, הדראם הלוהט מצד שני, ואנחנו חוטפים כוויות על ימין ועל שמאל, קצוות התיל החדים חותכים לנו את הידיים. הקאטר התגלה כאימפוטנטי משהו, משאיר את ההצגה לשני הלדרמנים הנאמנים. בוץ מסריח נדבק לפצעים שותתי דם באצבעות, אבל אנחנו לא נמות מזה, לא היום לפחות. עוד שתי דקות ועשרות מטרים של תיל מונחים על האדמה בפיסות קטנטנות, הגלגל מהודק למקומו במברגת אימפקט, והיידה – קטע S3 ממרחביה לצומת מגידו אולי לא ארוך – 17 ק"מ ב-50 דקות המוקצבות, אבל הניווט בו קשה ואין זמן.

אחרי SS2 הפחות מוצלח, והלחץ בקטע הקישור S3 צוות ג'יפולוג הגיע וזינק בזמן לקטע SS3. דווקא כאן בתוך יערות מנשה, הניווט של צחי היה ללא רבב, סביון היה מפוקס ועשה קסמים מאחורי ההגה, והצוות סיים את הסטייג' בהצלחה רבה, תוך צימצום של ארבע דקות תמימות מהפער שפתח המגנום של אוטוויק. הסופה עולה לעגלה ואנחנו ממהרים דרך סימטאות כפר קרע לכיוון כביש 6. עכשיו כבר חם בחוץ, סביון וצחי מותשים באמת. מזיעים, מלוכלכים. אין לנו זמן, ובכל זאת צריך לתדלק את הסופה ולתת להם לאכול משהו – עצירת ההתרעננות הזו בתחנת הדלק על כביש 6 מתארכת ועולה בדקות יקרות, ולא נשאר זמן לסרוויס נורמלי בתל צפית. אנחנו מגיעים, פורקים את הסופה, סביון מניע ו.... רעש מצמרר מכיוון הרדיאטור מגלה את עובדות החיים הקשות – תושבות המנוע החדשות קרסו, המנוע צנח כמה סנטימטרים וכנפי המאוורר ממזמזות ולא בעדינות, את כונס האוויר. ככה זה, חוקי מרפי אקטואליים מתמיד...

דקה לזינוק, מה עושים עכשיו? אם נתחיל בתיקון וסביון יאחר להזנקה, הוא יחטוף זמני עונש שלא יוכל לצמצם עוד. כמה שניות של חושבים – מוטב לזנק בזמן, ולחזור מיד אחר כך לשטח הכינוס לתיקונים על חשבון זמן הסטייג'. זה הרע במיעוטו, זה חוקי ומותר. סביון מזנק, ובינתיים צוות הסיוע מתחיל בהתרוצצות ובפריסת עמדת התיקונים. פורסים ברזנט גדול כדי שלא נצטרך לשכב על הקוצים, ארנון מוריד בזריזות ארגזי בוקסות, מברגות, ארגזי חלקים. רפי, אייל ואנוכי עם ידיות ראצ'ט, בוקסות וג'ק הידראולי, ממתינים לסביון וצחי. הם נכנסים במהירות, ועוד לפני שנשלפו החוצה מהקבינה הלוהטת, מכסה המנוע כבר פתוח ורפי כבר מתחת לסופה, מתחיל פירוק תושבות מנוע תחת לחץ זמן. סביון היסטרי, מסרב לנוח ומעדיף לעבוד איתנו כדי לשמור על האדרנלין רותח. בוקסה 18!, בוקסה 15 לכאן!, אייל, תרים את המנוע, עוד להרים! עכשיו להוריד! סוגרים את ברגי התושבות למקומם בשילדה, פאק!!! הברגה אחת נטחנה, והתושבת הימנית לא כל כך מחוברת. רצועת ראצ'ט נשלפת וחובקת את המנוע למקומו על השילדה. אולי זה יחזיק. מי יודע. 18 דקות וכלום ארך כל התיקון בחום מטורף, וצוות 142 חוזר למירוץ. לא לפני שטלי היקרה, מלכת השקשוקה, מופיעה לנו משום מקום ודוחפת לנו לתוך הטנדר שקיות עם בקבוקי שתיה קרה וחטיפים... אין עליך, מלכה אמיתית. עוד חסימת כביש קטנה ליד בית קמה, כדי לאפשר לסביון לחצות אותו בטיסה, ואנחנו בדרך הארוכה דרומה.

SS4 הוא הסטייג' הארוך ביותר – 160 ק"מ, וגם הקשה מכולם. חוצה את שבילי השדות האינסופיים הסמוכים לנתיבות ואופקים, יורד דרך שטחי החולות של נחל סכר ונחל גרר, וחוצה את כביש 40 ליד משאבי שדה לכיוון הסיום בחניון הרועה שליד שדה בוקר. קטע ארוך, מגוון, קשה לניווט. מלא בחולות, בטרשים ובבוץ ושאר מלכודות שמחכות לנווטים לא מרוכזים ולנהגים עייפים. גם מזג האוויר מתאכזר עכשיו. אם קודם היה חם מאוד בצפית, הרי שעכשיו ממש לוהט, וסופת אבק מתחילה...

אבק לוהט. רותח. הראות אפס. אנחנו עם עוד כמה צוותים על כביש 40 ליד משאבי שדה, חוסמים את הכביש מדי פעם כדי לאפשר למתחרים לעבור – עוד אופנוע, עוד רייזר. צוות סרטינה חוצה, לפחות למראה עינים, לאט במפתיע. כמה דקות אחריו הטרופי-טראק הצהוב האימתני של עידן הגז, עובר מהר בנהיגה אגרסיבית. מה קרה להם? ברבורים בניווט ותקלות שגרמו להם לאבד זמן רב מדי, שהם כבר לא יצליחו לצמצם עד לסיום. צוות אוטוויק עובר. בפראות, גז גדול. עכשיו צריך למדוד זמנים. עוד דקה ועוד אחת. ועוד חמש דקות, עוד רבע שעה, ואנחנו כבר ב"זמן תושבות" וגם הוא חולף לו. איפה סביון וצחי? טלפונים היסטריים ושניהם לא עונים. מה קרה? האם הם כל כך מהירים עד שעברו כאן לפני שהגענו? אין מצב. אחרי שעה וקצת שבילינו על כביש 40, אנחנו מחליטים להמשיך קדימה לשדה בוקר, אולי הם שם? הם שם, דקה אחרי שאנחנו הגענו. אם לא הספיקו כל הצרות, נחתה עליהם מכה בדמות שקיעה בבוץ טובעני באחד הוואדיות, שגזלה מהם זמן רב מאוד. את הפיגור הזה כבר יהיה קשה למחוק, אם בכלל. צחי נראה לי מותש ואפילו גמור. נפשית ופיזית. סביון עייף ופרצופו חמוץ, מסנן משהו על מחשבות של פרישה שעברו גם לו, ואנחנו מנסים לעודד אותם עם קולה ושוקולד. דווקא ביום לוהט כזה, חנות מנטה בתחנת הדלק בשדה בוקר צריכה לסבול מהפסקת חשמל, ולמכור לנו קולה חמה ושוקולד נוזלי?

מכאן מתחיל הקטע הכי מבאס, נפשית לפחות. S4 הוא קטע קישור שלא נמדד בזמנים, משדה בוקר לעין יהב דרך נחל צין. ארוך בפני עצמו - 87 ק"מ ארוכים של נסיעת שטח שבהחלט מפרקת את הרכב, ויש לסיים אותה במסגרת זמן גג, ומצד שני, היא חוצה שמורות טבע ואסור לצוותים בתכלית האיסור לנסוע מהר כדי לא להרים אבק ולעורר את חמת פקחי רשט"ג, שהוסמכו על ידי מנהלת המירוץ לפסול מתחרים שיחרגו מהכללים...

מצב הרוח של סביון וצחי בקאנטים, והאמת? גם שלנו. הם אמנם במקום השני בקטגוריה, אבל מלכתחילה המלחמה שלהם היא על נצחון שהולך ונשמט מהידיים. הסיכוי שלהם לחזור לתמונה כבר לא תלוי בהם אלא בעיכובים אפשריים של צוות אוטוויק שמוביל עכשיו בביטחה. האופטימים יאמרו שמקום שני הוא עדיין על הפודיום והוא מכובד, אבל הפסימים יפסקו שמקום שני הוא ראש וראשון למפסידים. אנחנו מזהים שמתחילה ירידת מתח מאוד לא בריאה שצריך למחוק מיד, לשנס מתניים ולהמשיך, להשתכנע שעד הסיום עוד 230-240 ק"מ שבהם הכל יכול לקרות. סביון וצחי נוסעים דרך הצין, אנחנו טסים עם הדודג' הענק והעגלה לכיוון ירוחם, חותכים בשאגה את העיירה המאובקת, המנומנמת בערב יום שישי, לכיוון המכתש הגדול ומעלה עקרבים. זה כביש צר, מפותל, מכורסם, צפוף. ממש לא הספציאליטה של טנדרים גדולים ועמוסים עם עגלה רתומה מאחור. אבל ארנון עובד קשה מאחורי ההגה, ולא להאמין איך הג'אמוס העצום הזה אוחז בפניות. באיזה מהירויות הוא תופר את הכביש הזה. מתמרן בסרפנטינות של מעלה העקרבים. מתחתית המעלה, עוד 14 ק"מ ואנחנו בצומת עיר אובות שעל כביש הערבה, מצפון לחצבה, ועוד מעט קט אנחנו כבר על ציר המערכת, ליד החממות של עין יהב, לצד המרשלים שכבר עייפים, בנקודת הזינוק ל-SS5. למרות שכבר די מאוחר, האוויר מסביבנו עדיין יבש ולוהט, ואנחנו ממתינים. עוד סיגריה, עוד לגימה של מיץ-פציץ שרקחה לנו אמא של ארנון (ג'ריקן קפוא של 7.5 ליטר מלא בתערובת של נוזלים משובחים בהחלט... הפונץ' הזה מרענן את הנשמה ומסדר את הראש, רק ארנון מנוע מלהתענג עליו, בכל זאת הוא צריך לנהוג עוד 140-150 ק"מ...) האם המגנום האדום של אוטוויק כבר עבר? לא. לא?..... מה לא?.... וואו. הם איחרו לסיים את קטע הקישור והם באיחור היסטרי להזנקה, מה שאומר שהם הולכים לחטוף זמני עונש נכבדים שיחזירו את סביון לתמונה.

השעה שבע בערב, והנה הם באים. שני שובלי אבק. המגנום של אוטוויק והסופה של סביון שצמודה אליו. המגנום האדום כבר לא נוסע מהר. מבט בוחן מגלה שהוא עומד קצת עקום. קרה משהו למתלה קדמי ימני?... הסופה של סביון לעומת זאת, נראית ונשמעת בריאה וכועסת. אבל היא צריכה דלק ושני הג'ריקנים נשלפים. גם אופנוען אחד מגיע פתאום, על KTM אדוונצ'ר 990 ענקי, הקוקו הבלונדיני הארוך מתחת לקסדה מסגיר אותו מיד - אלי פנגס, קולגה ותיק מתחום עיתונות הרכב והאופנועים, וגם הוא זקוק לדלק. שני מיכלי הדלק שלו מיובשים לגמרי, ואנחנו מצ'פרים אותו בקצת בנזין שנותר בג'ריקן, מה שיעזור לו לסיים וגם יביא לו גביע על מקום שלישי בקטגוריית האופנועים הדו-שימושיים. לבריאות חבר.

המגנום האדום יצא לדרכו בענק אבק, סביון סיים לתדלק ויצא כמה דקות אחריו, אבל האווירה עכשיו נינוחה וטובה. המגנום לא יכול לנסוע מהר עם המתלה הזה, וסביון וצחי המותשים שעכשיו עם רצח בעיניים וזריקת מוטיבציה ואדרנלין מטורפת, בוודאי יסגרו עליו תוך דקות ספורות, יעקפו אותו ויצטרכו רק לשמור על האוטו שלם עד אילת.

את מה שקורה עכשיו בקבינה של הדודג' ראם אפשר לכנות בשם "אופוריה". התפרקות המתח והלחץ של יום שלם. אילו רק ידענו איך פתחנו פה לשטן... הראם משייט על כביש הערבה, שומר על קצב מקביל פחות או יותר לסופה של סביון שחותכת עכשיו את ציר המערכת. עוד כמה דקות חולפות, ועכשיו מנהלים צוותי אוטוויק וג'יפולוג קרב איתנים. איציק אסולין מבין שסביון יושב לו על הזנב ולוחץ את המגנום הפצוע עד הסוף, סביון אחריו הולך ומצמצם, הולך ומתקרב. מראה שובלי האבק מהכביש פשוט מצמרר ומענג. והשובלים הללו הולכים ומתקרבים. פער של יותר מקילומטר הולך ומצטמצם למאות מטרים ספורים, סביון עכשיו בתוך שובל האבק וברור שהוא לא רואה כלום. זה המצב המסוכן ביותר, מהירות תלת ספרתית על ציר לא סלול בלי לראות את הדרך למעשה, זה הימור פרוע על כל הקופה. צל"ש או טר"ש. ואז קורה משהו. שובל האבק הראשון ממשיך לטוס קדימה, אבל שובל האבק השני, זה של סביון, עוצר לפתע בפטריית אבק גדולה. אורות הדרך של הסופה פונים לפתע ימינה, אלינו. משהו קרה ללא ספק והמשהו הזה לא טוב.

ארנון מאיט אינסטינקטיבית את הדודג' לקראת עצירה ואז מגיע הטלפון מצחי. קולו שבור. זה נגמר. מה קרה? צחי נשמע מאוד מבולבל. המום, לא מחובר. התהפכתם? לא... אתם בסדר? כן... מה קרה? אי אפשר להבין. אבל ברור שזה רע. מבליל שברי המילים אפשר להבין ש"הלך האוטו". צריך עכשיו למהר ולהגיע אליהם. הדודג' חותך דרך השטח, העגלה מקפצת מאחור. מרחוק, אנחנו רואים את הסופה על השביל, די שלמה למראה בסך הכל, אבל כשמתקרבים מזהים שחזיתה מעוכה וחבולה כהוגן. צחי וסביון מחוץ לה, על רגליהם, לא פצועים אבל בהחלט המומים. ואז אנחנו מבינים את גודל הברוך. בנקודה 37 של קטע SS5, גשר אירי באמצע ציר המערכת, ששטפונות החורף סחפו את כל התשתית שלו והותירו בו בור עמוק, מין "דרופ" פראי ועמוק, עם בטונדה ענקית שמזדקרת במרכזו, ועליה שברי פנסים וחתיכות פח, וכתם ענקי של נוזל קירור ירקרק. כאן הסופה התפוצצה על הבטונדה... אחר כך, נבדוק את ה-GPS ונגלה שאחרי בלימה פראית, מהירות ההתנפצות על הבטונדה היתה 74 קמ"ש... פעם, מזמן, מישהו סימן את המלכודת הזו בסס"ל שכבר מזמן נקרע, כנראה לטובת ההאמרים של סיורי צה"ל שמגהצים את הציר הזה. משום מה מאגני הבאחה פיספסו את המכשול המסוכן הזה, שבתנאי מירוץ, בעל פוטנציאל לנזק קטלני.

בזמן שאנחנו עוסקים בתיקון הסופה, מגיעים מתחרים נוספים ואנחנו נאלצים לכוון ולהזהיר אותם, פן יתרסקו גם הם על הבטונדה הקטלנית. אי סימון המקום הזה, והיעדר כל אזהרות בקשר אליו, הם פאשלה שרק במזל ובזכות ציוד הבטיחות - כלוב תקני, מושבי מירוץ, קסדות וריתמות תקניות שמתוחות ומותאמות היטב - הסתיימה כפי שהסתיימה בנזקי ברזלים בלבד - שילדה שייתכן ומעוקמת, קפיצים קדמיים מעוותים, תושבת מנוע קרועה, פגוש קדמי מרוסק ורדיאטור מפוצץ.

אבל עכשיו אין זמן לעצבים ולקיטורים. למראית עין, הג'יפ הזה כנראה לא ייסע היום לשום מקום. עכשיו אין ספק שהצוות מבולבל ושבור. השקעה של שבועות רבים והמון כסף ירדה לטמיון, וכבר חשוך ומאוחר. האם לפרוש? דקות יקרות מבוזבזות בדיון סוער האם להעמיס על העגלה או להמשיך? מצב הרוח עמוק באדמה. עד שיחליטו, אנחנו מתקנים את הרדיאטור המטפטף בעזרת פלסטלינה אפוקסית, וראו זה פלא, הוא לא נוזל יותר. המנוע פועל כסדרו, עגול וחלק, לא מתחמם. הפנסים פוזלים קצת כלפי מטה, ואנחנו מושכים אותם כדי שיאירו איכשהו קדימה. הג'יפ יכול לנסוע? כן. אולי כבר לא מהר וחזק כמתבקש בסיום של מירוץ, אבל נוסע. אין מה לעשות ויגידו המלעיזים מה שיגידו – קשה מאוד להרוג ג'יפ סופה. צחי? אתה מפוקס? כן. סביון, אתה יכול להמשיך לנהוג?... כן. אז קדימה, סעו.

אייל שממוקם בנקודת הסיום מדווח שאוטוויק עוד לא הגיעו, ומלחמת העצבים הזו, היא הדרייב האחרון בהחלט שידחוף את צוות 142 המרוסק, המותש, המיואש, לאסוף את שארית הכוחות ולדחוף עוד קצת קדימה אל הסיום. מאוחר יותר בלילה, הסופה המרוסקת נכנסת לחניון רכבי המירוץ הסמוך לקניון מול הים. כן, עדיין נוסעת, קצת עקום אבל נוסעת. ולנו לא נשאר אלא למסור את מכשיר ה-GPS לבדיקת המארגנים ולנסוע לאיזור התעשיה שחורת כדי לטעום משהו בארוחת הערב של מתחרי עמותת העבירות בהאנגר של שי משה, ולגלות שבגלל כל מיני אי הבנות, אין לנו, צוות הסיוע המותש והמרוסק לחתיכות, איפה להניח את הראש הלילה.... טלפון זריז לפליט הבאחה מהבוקר, חנן גולומבק שכבר הספיק לחזור מרמת הגולן לאילת. הצימר שלך פנוי? כן! איזה מזל שיש באילת חברים כמו חנן, שיש לו בחצר צימר קטן אבל נוח, שבנה בעצמו... ולנו נשאר רק להתקלח ולגרור את הרגליים למיטה לשינה עמוקה, נטולת חלומות. שנת מעולפים.

בוקר שבת, 28 למאי: סוף סוף חוזרים לשיגרה. מתעוררים בשעה נורמלית ולא בחושך. שותים קפה של בוקר בניחותא אצל חנן במטבח, דיבורים על המירוץ, על הבטונדה, על המזל של סביון וצחי שרק בעזרתו של כוח עליון לא נפגעו פיזית, על הקרטר המפוצץ בבאגי, תוהים מה מתסכל יותר – לפרוש 17 ק"מ אחרי הזינוק, או להפסיד את המקום הראשון בתאונה 60 ק"מ לפני הסיום... כך או כך, זה חלק מהמשחק. משחק חוצה-ישראל האכזרי שלא לוקח שבויים. אנחנו נוסעים לרחבת הקניון, שם מוצגים רכבי הבאחה לקהל המקומיים והתיירים. כאן יתברר לנו שצוות אוטוויק סיים בחתיכה אחת. כן, לפנינו. וגם ניצח את הקטגוריה. האמת? כל הכבוד להם ואנחנו מסירים בפניהם את הכובע. הם עזרו למתחרים אחרים, נתנו פייט רציני, עשו פחות טעויות והפעם היו טובים יותר. המקום הראשון בקטגוריה T2S שלהם בזכות.
ולא רק צוות אוטוויק נמצא שם. גם הטרופר של האחים גז הגיע, אבל הם פיספסו נקודות ציון רבות מדי, וצברו זמני עונש רבים מדי, שמקדמים את סביון וצחי, שלא פספסו בניווט אפילו לא נקודה אחת, למקום השני.

טקס מכובד, עליה על הפודיום למקום השני וגביע מפלסטיק הם סוג של נחמה פורתא. הגוף עדיין כואב. גם הכיס יכאב בתיקוני הסופה שעוד יבואו, אבל בהחלט יש במה להתגאות. צוות ג'יפולוג, מס' 142, נלחם בשיניים ובציפורניים, נתן הכל, כל מה שהיה לסביון, לצחי ולג'יפ הסופה המיתולוגי הזה להציע, והרבה מעבר. הלחימה הזו נגד כל הסיכויים היא-היא שמסמלת את רוח הבאחה חוצה-ישראל האמיתית. אנחנו מצידנו, הצד של צוות הסיוע, השתדלנו לעשות כמיטב יכולתנו - לתת להם כל מה שביקשו וכל מה שהיה צריך. רדפנו אחריהם, נצמדנו אליהם, חיכינו להם, דחפנו אותם, משכנו אותם, שמחנו איתם והתעצבנו איתם, התייאשנו איתם וחיבקנו אותם. הדרך הארוכה מאילת צפונה היא זמן מצוין לניתוח אירועי הבאחה, להסקת מסקנות ולהעלאת הצעות להמשך שיתוף הפעולה שבהחלט יידרש. מה שברור מעל לכל ספק, ארנון ורפי מסדנת רוק סוליד, יצאו גדולים מהחיים מההרפתקאה הזו. תנו להם טנדר מתאים כמו הראם 3500 והם צוות סיוע שכל מתחרה יכול לאחל לעצמו.

היה מדהים. להתראות בחוצה ישראל הבא!

17 תגובות

חנן גולומבק - 03-06-11, 14:07
- תגובה
איזה יופי של כתבה, כל הכבוד ותודה על הפרגונים.

ISF RACING TEAM - 03-06-11, 15:23
- תגובה
אחלה כתבה מתארת פחות או יותר מה שעבר על המתחרים רק בלי הבטונדה .
ניפגש באירוע הבא

טלטולי - 03-06-11, 15:28
- תגובה
דרור כשאתה יושב על המיקלדת אתה מקום ריאשון על הסטייג!
לרפי וארנון יישר כוח!
וחנן תיתנחם בזה "שהברק לא מכה פעמיים"

talilim - 03-06-11, 18:23
- תגובה
כל הכבוד.
אהבה טהורה לספורט הזה , מתובלת ברוח לחימה וחוסר סובלנות גמור למילים " לא יכולים".....
ולי לא נותר אלא לקנא בכם מאוד .....אתם לא מחפשים חבר צוות נוסף במקרה ????

מירי פוקס - 03-06-11, 18:51
- תגובה
מקסים, מביא את התחרות הביתה. המסייעת הפכה לסיירת מובחרת בלי שום ספק !

רני דקל - 03-06-11, 20:01
- תגובה
כתבה מעולה. ממש מעניינת ונותנת תחושה של המירוץ. איפה אהוד בנאי שיכתוב על זה שיר?

zivo - 03-06-11, 22:13
- תגובה
קובץ מצורף 43688

yes1952 - 03-06-11, 22:40
- תגובה
נכתב במקור על ידי zivo

קובץ מצורף 43688

תענוג לקרוא
יוסי

זרקו - 03-06-11, 23:12
- תגובה
תענוג צרוף לקרוא!

לכל אחד מכם שמורה כוסית KILBAGGAN בפעם הבא שאראה אתכם

RONI - 04-06-11, 06:44
- תגובה
יה אללה!
לא יכולתי להפסיק לקרוא.
THE A TEAM!!!

גל שחם - 04-06-11, 07:41
- תגובה
אין ספק שהיופי בתחום הזה של הראלי, נמצא כאן.
חבורת חברים, לוחמים,ספורטאים, ששמים ונותנים את כל נשמתם, לתחביב מטורף שבדרך כלל,בעולם,שמור רק לבעלי ממון רב.
אתם אלופי הבאחה, אין בכלל ספק בכך.
סיפור מרגש הכתוב באופן מדהים.
יאללה, מחכים לספר (-:

התייש - 04-06-11, 09:59
- תגובה
פשוט נפלא, תענוג לקרוא!

רמי גלבוע - 04-06-11, 12:29
- תגובה
דרור,
מברוק על ההפקה, על הרוח הספורטיבית ובעיקר על הכתבה. נהנתי לקרוא!

שחר-סופה - 05-06-11, 00:48
- תגובה
אין , אין עליך דרור בתיאור המצב , בדיוק וההתיחסות לפרטים , היה ממש ממש כיף
לקרוא . כל כך מזדהה עם מה שהצוותים נהגים ונווטים עברו ובמיוחד צוותי הסיוע .
כאיש צוות סיוע בעבר גם בליגה וגם בחו"ל הם , הם הלוחמים השקטים מאחורי הקלעים אך בחזית העשייה , שבזכותם נופל לא פעם הפור .
ואם זה לא מספיק , כשרואים את הסיקור , תמונות וסירטוני הוידאו , נדמה , כי זה ראלי
מחו"ל . כבוד וגאווה גדולים לספורט המוטורי שסופק ע"י כל המשתתפים והמארגנים.
שאפו !

שחר.

דרור ברלי - 05-06-11, 20:48
- תגובה
תודה לכולכם על הפירגון...

fungas - 06-06-11, 19:59
- תגובה
תודה מכל הלב לצוות בדודג' . הצלתם לי את הראלי. התדלוק המהיר שלכם אפשר לי להגיע ל-CP האחרון רגע לפני שנסגר ומנע ממני את האכזבה שבהפנייה לציר החלופי אחרי יום שלם של קריעת טוסיק.
לסביון וצחי, תנחומי הכנים על שברון הלב רגע לפני הסוף. לולא הנפנופים שלכם גם אני כנראה הייתי מתנפץ על הבטונדה על סף חשכה. במותה צוותה לי הסופה האדומה שלכם חיים.
יאללה, לשנה הבאה באילת הבנויה.
פוצצו בגז. תבורכו על העזרה

אלי פנגס
KTM990