פורום ג'יפולוג 4X4 - מבחן דרכים: מיצובישי טריטון 2015

מיצובישי טריטון עושה עלייה לארץ ומחליף את ההאנטר הותיק, זה שבילה איתנו כמעט עשור בשינויים קלים. הדגם החדש מביא איתו שיפור כמעט בכל תחום אבל רוח גדולה של מהפכה אין תחת השמש היפנית. לקחנו אותו למבחן דרכים שהתחיל ביום, נמשך ללילה, הגיע אפילו לבית חולים. לבסוף, הכל שב למקומו בשלום, בעצם... כמעט הכל.

לכל קהילה יש את החלק הפחות טוב שלה. הפרונקל המוגלתי, זה שמסרב להירפא ועושה מגעיל לכולם. גם אצלנו במושב צמח מין גידול כזה, בן חורג לכפר בו כולם טלית שכולה תכלת, כמובן. לאותה הצרה קוראים בארי, תושב ותיק, מתקרב כבר לגיל בו יש הנחה באוטובוס. אבל את בארי שלנו לא מעניין אוטובוס, הנחה לקולנוע או זכויות גיל הזהב. את תשומת ליבו תופסים שני תחביבים עיקריים: התערטלות מול נערות וגנבת כלי עבודה.

בקטע של הנערות, כנראה שהגיל והמכות שחטף מאבות כועסים גרמו לו להיגמל. הוא ויתר ועבר להתמקד במעבר יסודי בין המחסנים והחצרות ולקיחת כל הבא ליד. אין אחד במושב שזה פסח עליו ונאלצנו, אחד אחרי השני, לוותר על ההרגל הנוח של להשאיר כלים בחצר, מחסנים לא נעולים ומפתחות בסוויץ' של האוטו.

זה לקח שנים, עשרות חרמשים מוטוריים, משורי שרשרת, מגרפות, טוריות, מפוחים, מרססי גב ועוד כלים רבים. הבעיה נפתרה באופן זמני כאשר בארי שבר את ידו ויצא מהמחזור לכמה שבועות. לאחר הסקת המסקנות הוחלט שיש "לעשות משהו". אז איך נוקטים פעולה במושב? מתארגנים כמה חבר'ה בלי יותר מדי רעש, מוציאים את ידיות הטוריות ממקומן ומחכים בשקט...

"זה האנטר זה?" גולן, יו"ר הועד, מצביע על הטנדר הצעקני. אנחנו מתרכזים מאחורי הצרכנייה, מחכים להוראות.
"לא, זה טריטון"
"אחי, זה האנטר."
"טריטון."
"לעובד שלי יש האנטר, זה נראה אותו דבר."
"טריטון." אני מתעקש.
"בחייאת, מה ההבדל?"

הרבה דברים. נכון שהחזית דומה, מרשימה וכוחנית, מוצפת בעודף ניקל, לפחות לדעתי. גם הדפנות מתאפיינות בצללית דומה. במיצובישי קוראים לה J-line וזה מתייחס לעיקול בחלקה האחורי של הקבינה. מעבר להיבט העיצובי, מדובר על משהו פרקטי, זה מגדיל את הקבינה בחלקה העליון, זה שאחראי על המרווח, בעיקר בספסל האחורי. עוד מימי המגנום הבינו במיצובישי שאפילו שמדובר בסתם טנדר, כזה שמיועד לפועלים, יש יתרון בהשקעה בעיצוב, ככה גם הנשים של הקבלן רוצות אחד כזה... דווקא החלק האחורי בניגוד להאנטר מהדור הראשון, חסר ייחוד, פשוט מדי.

"טוב, אז זה לא האנטר, אבל הוא יפה."

"אתה ואתה." איצ'ה המזכיר מצביע עליי ועל מוטי. "קחו את האוטו החדש. אתם מחכים לו ליד הבית שלו. ברגע שהוא מבצע את הגנבה..." איצ'ה מכה על היד עם ידית הטורייה "אנחנו נבריח אותו לכיוון שלכם, אתם תתפסו אותו. ברור?"

"אני לא יכול לנסוע באוטו הזה..." מוטי ממלמל.
"למה?"
"הוא..." מוטי משפיל מבט "אדום." הוא ממלמל.
"למה???"
"הפועל..." מוטי ממלמל שוב.
"אם אתה לא נכנס אני צובע את הידית שח הטוריה באדום ודוחף לך, אתה יודע לאן, ברור?" גולן מצטרף לדיון. הוא עיוור צבעים, חירש גוונים ואילם נימוסים, אבל יש לו כושר שכנוע.

הדלתות הקדמיות רחבות ונוחות, גם הגובה, יחסית לטנדר, נוח לכניסה. טריטון הוא מסוג המכוניות שהכניסה אליהן לא מצריכה כל התכופפות או מאמץ מיוחד, פותחים דלת, מניחים ישבן ומתחילים לנסוע. אנחנו מתגלגלים לעבר הבית של בארי, מתמקמים בנקודה שצופה אל הכניסה, ממתינים במארב לתפוס את הגנב, או לפחות כובע בוער.

חלל הרכב מבפנים נעים ומזמין. את ההגה ניתן לכוון לכל הכיוונים רק בדגם הבכיר. הדגם הפשוט יאפשר לנו להעלות ולהוריד את ההגה בלבד. הדש-בורד פשוט וברור אפילו קצת מפואר, מערכת האודיו ובקרת האקלים תופשות את רוב מרכז לוח המחוונים, יציאות המזגן מעוצבות ומרשימות. המתגים פשוטים ונוחים לתפעול, בכל זאת מדובר על רכב לפועלים, לא למדעני חלל... גלגל ההגה, כמקובל היום, מלא כפתורים לשליטה, רדיו, דיבורית, בקרת שיוט (שמופיעה בכל הדגמים, כולל הפשוטים).

"אתה עירני?" אני שואל את מוטי בתקווה. הלילות שלי לבנים מטעמי שיניים שמגדלים ילדים.
"בטח אחי." הוא עונה. "דפקתי שלוש שעות שנ"צ, ישנתי כמו תינוק."
"כמו תינוק..." חבל שאצלי לא שמעו על זה. "ברגע שאתה מזהה משהו תעיר אותי."
"סגור ."
"ודיר באלק, אל תרדם."
"מה נראה לך?"
אני מתמקם על הכיסא הנוח, מסדר את הפוזיציה האופטימלית. סוף סוף השכילו להבין במיצובישי שכיסא של נהג מיועד לבן-אדם, כזה שגם, לא עלינו, רוצה שיהיה לו נוח וזה אפילו הצליח להם. הכל מתכוון באופן ידני ולמרות שהתרגלנו, לפחות מהמפלצות האמריקאיות כמו הראם והסילברדו שזה חשמלי, זה בהחלט סביר. השינה מתקיפה אותי די מהר, החלומות מתחילים להופיע. גם בחלום אני ישן אבל על אי בודד, בערסל נוח, בשקט.

בום!

אני מתעורר, משהו נתקע בנו. "מה קרה?" מוטי מזנק ממקומו בעיניים חצי עצומות. אני מניע במהירות, מדליק אור גבוה, נורות הקסנון הלבנות והחזקות לוכדות את בארי באלומתן הבוהקת כמו חזיר בר רגע לפני הירייה. "זה הוא!" מוטי מגלה את אמריקה "דרוס אותו!".

בארי זורק מידיו משהו כתום ורץ על הכביש. אני משחרר את בורר ההילוכים ל-D ומנסה לדלוק אחריו ובדרך, כנראה מעודף אדרנלין וחוסר שינה, גם נותן לצמיגים, במידה 245/65R17, לדרוס ברעש את החפץ שבארי החזיק. "נרדמת?" אני צועק על מוטי.
"אההה..." מוטי מגמגמם "נראה לי שכן."

"ככה אפשר לסמוך עליך?" בארי שובר שמאלה דרך החצר של קויפמן, אני שובר ימינה ומתמרן סביב, ההגה הרך מגיב במהירות ואני לוקח סיבוב מהודק. במיצובישי מתגאים שמדובר בטנדר 4X4 עם רדיוס סיבוב המינימאלי, רק 5.9 מטרים והגדר של קויפמן מודה להם. בארי מגיח מצידה השני של החצר, חוצה את הכביש רגע לפני שאנחנו מספיקים לחסום אותו, מדלג מעל התעלה ורץ לעבר השדות. אני מבצע מעקף נוסף סביב הכרם. בארי מזנק כאיילה טועה מעל גדר רשת ומשאיר אותנו מאחוריה.

"אני לא יודע איך זה קרה..." מוטי עדיין ממלמל מילות התנצלות על שבירת השמירה.
"רוץ אחריו מכאן!"

"איך אני ארוץ אחריו? יש כאן גדר."

"אז טפס עליה! בגלל שנרדמת הוא ברח! לך כבר, אני אאגף אותו מצד שני." אני מאבד את הסבלנות, מוטי מבין שאין ברירה והוא יצא מהאוטו "תאיר לי." הוא מבקש ואני נאלץ לצפות במופע האימים של מוטי מנסה לטפס על גדר של מטר וארבעים ס"מ.

שביל הכורכר המשובש מזכיר לי שיש טכנולוגיה, חידושים והמצאות אבל טנדר ריק הוא עדיין טנדר ריק ועם זוג קפיצי עלים מאחור, הוא קופצני. ולמרות הנתון המדובר, באופן יחסי אני מצליח לצבור מהירות מפתיעה ועדיין לשמור את הסתימות בשיניים. הסיבובים המהירים שלי בשבילי הכורכר מתקבלים בחוסר אהדה טכנולוגית ובכל פעם מחדש מבליחה הנורית הקטנה של הרכב המתחלק ומרדימה לי את הסוסים תחת מכסה המנוע.

מערכת בקרת האחיזה אמנם מעיקה ומאיטה אבל יחסית לכלי רכב אחרים שמצוידים בה (כל רכב חדש שיוצא לשוק היום) היא כבית מהר מאוד ולא משאירה את הרכב המום באמצע הסיבוב אלא מחזירה מהר את הסוסים למסלולם.

הבלמים, דיסק מלפנים ותוף מאחור, כמיטב המסורת, עובדים טוב, אפילו טוב מדי. כל לחיצה על הדוושה מגיבה במהירות ובנחישות, לפעמים יותר מדי בנחישות, כזאת שמדביקה אותך לחגורת הבטיחות. אני מגיע לצד השני של השדה, אין זכר לצייד ולניצוד. לפתע הטלפון שלי מצלצל, יש דיבורית במערכת השמע המשוכללת יחד רדיו כמובן, כניסות USB ובננה PL, BlueTooth, WiFi וכל מה שרק אפשר לחשוב עליו. אני שומע את התנשפויותיו של מוטי בסטריאו איכותי להחריד "תגיע לכאן מהר. בארי נפל, נראה לי ששבר את הרגל."
"מה???"
"בארי נפל, שבר רגל, צריך לפנות אותו."
"איפה אתם?"
"על הנחל, מאחורי האטינגר של רוטמן."
"איך אני אגיע לשם?" זה לא מקום עביר במיוחד.
"מאיפה אני יודע?" מוטי צועק בהיסטריה. "מצידי תשלח מסוק."

השביל היחיד שמגיע לאזור המדובר כולל מעבר נחל, עלייה סלעית ובולדרים בגודל של משאית. שביל אתגרי באור יום ובטח בלילה. אני נכנס לנחל, השלב הראשון מאתגר את הטריטון באורכו. כרכב שטח, מדובר על רכב ארוך מאוד עם בסיס גלגלים על גבול המעיק בשטח, שלושה מטרים שלמים, ובנוסף, תקעו לו בכלמוביל וו גרירה תלוי על פגוש מונמך משלו, עוד משהו לפגום בזוויות המרכב שגם ככה לא מצטיינות במיוחד. מרווח גחון של 20.5 ס"מ גם הם לא תורמים לשקט שלי וזה מונמך עוד קצת עם מיגון גחון מלא לכל האורך.

כמו שאר היצרנים, גם מיצובישי נדבקו בנגע של העברת מצבי הטרנספר באופן חשמלי. ברוב המכריע של המקרים זה עובד בסדר עד הרגע שזה לא. אנחנו עדיין דבקים, או אולי יש לומר, תקועים בקונספט של ידית שדרכה אפשר להרגיש את השילוב ובעיקר, לוותר על עוד כמה רכיבים אלקטרוניים. לזכות מיצובישי חייב להזכיר שתיבת העברה מתאפיינת בהילוך כוח אמיתי, יחס של 1:2.566.

אני מתחיל להתגלגל בנחל, ניזהר על גבול ההיסטריה על מדרגות הצד המיותרות. הטריטון, בראשון Low מתגלגל באיטיות נוחה ומאפשר תמרון עדין. מולי מתמרת עלייה בריאה, סלעים ושיחים. אני מנסה להימנע משריטות ומסתובב דווקא לעבר החלק הסלעי. הטריטון מגיב טוב, אפילו מפתיע, משתמש בכוח ובמערכת בקרת האחיזה. במקומות שבהם באמת קשה, קצת פרפור, מעט גז ואנחנו אחרי.

המדרגה האחרונה בדרך לבארי זו מדרגה מאתגרת. מהלכי המתלה בתצורה של עלים על סרן חי מאחור וסלילים עם עצמות עצה כפולות מלפנים לא משאירות מהלכי מתלה מכובדים מדי ואני מחליט ללחוץ על כפתור הקסם, נעילת הדיפרנציאל האחורית, הכפתור שמבדיל באופן מובהק בין רכב שטח אמיתי לכזה שמתיימר להיות. המנורה הצהובה בין שני הגלגלים בציור שבלוח השעונים נדלקת ואני נותן גז בעדינות ורגע אחרי אנחנו מסתכלים על המדרגה מלמעלה, במיצובישי לא ויתרו על ה-DNA של השטח, כל הכבוד.

בירידה אני משלב לראשון Low ועוזב את הכל, הטריטון מגיב בבלימת מנוע טובה מאוד, אין לי צורך לגעת בברקס ואנחנו יורדים בבטחה ובאיטיות את המורד ואני רושם עוד נקודה לזכות יכולות השטח שלו. שאר השביל קופצני ותחוח, אני נשאר משולב להילוך כוח ונותן לטריטון להתגלגל בין הסלעים, נזהר על כל סלע תוקפני שמזדקר.

"מה קרה לו?" אני עוצר ליד אלומת האור שמאיר הטלפון של מוטי שיושב על סלע גדול, מתנשף ומנסה להחזיר את קצב פעימות ליבו לסטנדרט הרצוי.
"נפלתי..." בארי גונח. "שברתם לי את הרגל!"

"אנחנו שברנו לך את הרגל?" מוטי קם ונעמד מעליו, מחזיק את הצד, "ברגע שאני מסדיר את הנשימה אני הולך לשבור לך את הראש, יא גנב."

"עזוב אותו." אני נעמד בניהם "תעזור לי להעמיס אותו."

מעמיסים את בארי למושב האחורי המרווח דרך הדלת הגדולה. כבר מזמן הבינו בעולם הטנדרים שגם לפועלים מותר להיכנס מאחור דרך דלת מרווחת ואפילו מגיע להם ספסל נוח ומרווח. ואכן הספסל האחורי מרווח ונוח עם המשענת יד המסורתית שמגיעה עוד מימי ההאנטר. דבר אחד חסר לי בחלק האחורי של הקבינה, מזכרת מימי ההאנטר המפואר, החלון בשמשה האחורית. זה מין חלון אוורור שעבורי, בקילומטרים הרבים שבילינו, היה שימושי מאוד.

היציאה מזירת הפשע עוברת על בארי כתענוג מפוקפק, כל הקפיצות לא עושות טוב לרגל שלו וכמות הגניחות שמגיעה מאחור מצליחה אפילו לגעת קצת במוטי.
"כמה רעש את עושה?" הוא מפגין אהבת חינם.
"זה כואב." בארי גונח "זה כואב."
הסיוטים נגמרו, של בארי ברמת הכאב ושלנו ברמת כאב הראש שהוא עשה לנו עם כל הקראחצן. השביל הרע הסתיים ואנחנו על דרך הכורכר, שועטים לעבר היציאה מהמושב.

על הכביש אני נותן גז, גנב או לא, מדובר באיש סובל. הטריטון, בניגוד למכוניות חזקות אחרות, לא מדביק לכיסא. אין את תחושת הדחיפה לאחור, הוא פשוט צובר מהירות, אבל עושה את זה מהר מאוד. כמעט 44 קג"מ שמצטרפים ל-181 כוחות סוס מושכים את המיצובישי באופן מרשים. לחיצה החלטית על הדוושה הימנית, רגע של חוסר תשומת לב ואנחנו כבר מעבר לתחום המותר בסקאלת מד המהירות, נושקים למהירויות שמאבדים עבורן את הרישיון. מבחינת איטום רעש אנחנו עדיין לא מגיעים לרמה של SUV. בתוספת גשר הגגון מתקבל רכב לא שקט במיוחד, לא מטריד מאוד, כאילו זה נושק לרף העליון אבל לא שם.

שיפטר הגיר של המיצובישי רץ על גבי מסילה משוננת ונוח מאוד לתפעול. בדגם המפואר גם קיימים מנופים תחת ההגה לשליטה ידנית בחמשת המהירויות. בצד הירוק, גם הטריטון, כמו קודמיו וכמו חבריו לקטגוריה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלו, לא מעודד בדרגת זיהום האוויר ונמצא בקצה הטבלה, ליד הספר הלא מחמיא 15.

"כואב לי..." בארי מקטר "לא נוח לי..."
"זה הטנדר הכי מרווח בקטגוריה." אני מסביר, "יש לו את מרחב הקבינה הגדול ביותר מאז שהגיעו טנדרים מיפן. זה משאיר הכי הרבה רווח לרגליים מאחור. תגיד תודה."
"כואב לי." את בארי זה לא משכנע.
"תשתדל לא למות. גם ככה אף אחד לא יאמין לי שרדפתי אחריך." מוטי ממשיך לגלות חום.
"איי!" הרכב קופץ על גבי גבשושית בכביש ובארי מרגיש את זה. זה טנדר אחרי הכל ולא משנה כמה הוא מתקרב לעבר SUV כשהוא ריק, הוא עדיין קופץ כמו טנדר, בעיקר בספסל האחורי.

"מה זה הצפצופים האלו?" בארי שואל מאחור.

"זו מערכת אזהרת סטייה מנתיב." אני מאתגר את המערכת ומנסה אותה מצד לצד, בודק איפה הגבול שלה עובר ומנסה להתאים את קצב הצפצופים לקצב הקפיצות על עיני החתול.
מערכת "לא לצאת מהקווים" מזכירה לי את המורה לציור מכיתה ב', זו שהתברכה בעדינות וברוך שמסוגלים לחתוך סלע גרניט בנגיעה. הרעיון פשוט, בכל פעם שהרכב סוטה ממסלולו, ימינה לפס הצהוב או שמאלה ללבן, המערכת מצפצפת ומתריעה. מבחינה בטיחותית, מדובר על משהו חשוב מאוד. מעשית, לאנשים כמוני שאלרגיים לצלצולים במרחב שלהם, זה עושה אולקוס ובשלב מסוים זה נטמע ברעשי הרדיו והסביבה.

הגענו אל העיר, שעת הלילה המאוחרת חוסכת מאיתנו עמידה בפקקים ואני משתחל בין הרחובות הצרים, מנסה למצוא את הדרך המהירה ביותר לבית החולים ומסתייע במערכת הוויז שמותקנת כחלק אינטגרלי במערכת השמע.

"נכניס אותו בשער, אתה תלך איתו, אני אלך לחפש חנייה." אני מציע למוטי.
"איפה תחנה לוויתן כזה?"

מוטי צודק, זה טנדר ארוך, 5.28 מטר, זו תהיה משימה לא קלה באזור צפוף של בית החולים. "חוץ מזה, אני לא הולך איתו לשום מקום, נעצור לו ליד השער, שיסתדר לבד, אולי יגנוב איזה א.ק.ג..." מוטי מסתובב לבארי "אולי תרחיב את העסק, תעבור גם לציוד רפואי, מה אתה אומר?" בארי מתעלם ואני מסכים עם התוכנית של מוטי, נכניס את בארי פנימה, נושיב אותו על כיסא גלגלים ונעלם, יש גבול לכמה הומניות אפשר לגלות למי שמנקה לכולנו את החצרות מהרכוש שלנו.

"רגע." בארי קורא לנו רגע אחרי שמוטי מאתר סניטר עם כיסא גלגלים, "איך אני אחזור הביתה?"
"מה איכפת לי?" מוטי ניגש לאוטו. "תגנוב אופניים."
"אני עם רגל שבורה, איך אני ארכב על אופניים? תשאירו לי קצת כסף." הוא מתחנן "אין לי כלום עליי." אני נעתר לו, משאיר לו שטר ויוצא אל הדרך חזרה למושב.

"איפה אתם?" איצ'ה מצלצל, והצעקות מהדיבורית רמות. "אנחנו לא מוצאים את הבן ז@#$... תפסתם אותו?"
"בערך."
"מה בערך?" איצ'ה לא ידוע כבעל עודף בסבלנות. "מה בערך? איפה אתם? אנחנו באים לפתוח לו את הראש..."
"אנחנו יצאנו מבית החולים."
"מה קרה?"
"בארי שבר את הרגל."
"מה???"
"בארי שבר את הרגל."
"ולקחתם אותו לבית חולים? הדבילים לקחו אותו לבית חולים..." איצ'ה פונה לאנשים שסביבו, "במקום לשבור לו גם את הראש הם לקחו אותו לבית חולים... אל תשכח גם לקנות לו קפה מהמכונה... תגיעו כבר, אנחנו מאחורי הצרכנייה." איצ'ה מנתק.

"אתה לא אומר לאף אחד שהשארתי לו כסף, ברור?" אני מאיים על מוטי. "או שאני מספר שרצת אחריו."

אנחנו מתגלגלים לעבר הצרכנייה, חונים בשקט מאחור ויוצאים לעבר החבורה שהולכת לצלוב אותנו, או אולי לסקול או לעלות על המוקד או אולי הכל ביחד.

"איך איבדתם אותו?" איצ'ה רותח מזעם, "איך?"
"המכשיר... קשר..." מוטי מתחיל לגמגם "הרעיש נורא..."
"כיבית אותו?"
"אהה... בערך."
"כיבית את המוטורולה?"
"כן." מוטי מודה "לא הפסקתם לדבר, זה הפריע לו לישון." הוא מצביע עליי.
"תגיעו לכאן." מכשיר הקשר מטרטר, דני מעברו השני מציל אותי מהסברים מיותרים למזכיר כועס ויו"ר ועד שעומד לבצע בנו לינץ', ידיות מיותמות של טוריות, כאלו שלא היו בשימוש, כבר יש להם וכל מה שחסר זה קורבן לכלות בו את זעמם.
"לאן?" איצ'ה מברר.
"אנחנו במחסן של בארי, תביאו את הטנדר, נעמיס עליו את כל הציוד הגנוב."

"בואו," איצ'ה מורה, "נעלה לטנדר שלך."
אנחנו מגיעים במהירות לביתו של בארי, מישהו כבר טרח לשבור את המנעול הגדול של הגנב הקטן.
אנחנו מתחילים להוציא כלים, סף ההעמסה של הטנדר נמוך יחסית ונוח מאוד להעמיס. מקום יש בשפע, יותר ממטר וחצי לאורך וכמעט מטר וחצי לרוחב משאירים הרבה נפח למכסחות הדשא, החרמשים, המשורים, כלי העבודה הידניים וכל מה שיש במחסן של גנב הבית שלנו. מבחינת משקל, אנחנו אפילו לא מגרדים את המקסימום שלו, 1,035 קילוגרמים.

"מה עושים עם זה?" אני תוהה בקול רם אחרי שהטנדר מועמס כולו.
"זה מפריע לך על האוטו?" איצ'ה מתעלם מהעובדה שיש לי על הארגז כתריסר מכסחות, שבעה חרמשים, ארבע עשר משורים וכלי עבודה בכמות מסחרית.
"אני צריך להחזיר את האוטו מחר..."
"אהה... זה לא שלך?"
"שלי? זה עולה כמעט 245 אלף ש"ח."
"אז נוריד את זה במחסן התערובת."

אנחנו נוסעים למחסן, החבר'ה פורקים את המטען ואני מסתובב סביב הטריטון, מביט עליו תחת פנס הרחוב ומנסה לסכם את היום העמוס הזה. בין גנב למבחן, מה למדתי היום? דבר ראשון, הטריטון הוא רכב טוב מאוד. לא מהפכני או שובר מוסכמות כפי שהחבר'ה של כולמוביל מציגים אותו, הוא מהווה שדרוג כמעט בכל פרמטר מהדגמים הקודמים ועוקף, כמעט בהליכה, כל טנדר אחר שיש בארץ, רגע לפני שטויוטה וניסן מתחילים לנשוף בעורפו עם דגמים חדשים. הוא מוחצן, מרשים, חזק, בעל יכולת גרירה מעולה, ניתן להעמסה בנדיבות, סביבת הנהג שלו נעימה ולמעט קופצנות היתר שלו שנובעת משילוב של העלאת יכולת ההעמסה מחד וטנדר ריק מאידך, זה כל מה שאנחנו רוצים מטנדר.

אני חוזר הביתה תשוש מכל הדברים שעברנו, מחנה את הרכב ליד המחסן ויוצא לאט. משום מה אני מגלה את דלת המחסן לא נעולה, כנראה מישהו שכח לנעול. אני מתחיל לצעוד בשביל לעבר הבית ונעצר. אוי ואבוי, מישהו השאיר את המחסן פתוח, אני רץ פנימה ומגלה שהסקוורנה יד אחת איננה... זה היה החפץ הכתום שדרסתי! כ@# א$# הבארי הזה, אני לא מאמין שהשארתי לו 100 ש"ח...

מיצובישי טריטון Dakar (דגם מפואר) 2015 - מפרט טכני:

מנוע: טורבו דיזל מסילה משותפת 2.4 ליטר
הספק: 181 כ"ס/3,500 סל"ד
מומנט: 43.8 קג"מ/2,500 סל"ד
תיבת הילוכים: אוטומטית 5 מהירויות
הנעה: אחורית/משולבת דיפ' מרכזי פתוח/משולבת דיפ' מרכזי נעול
מתלה קדמי: מתלה נפרד, עצמות עצה כפולות, קפיצי סליל
מתלה אחורי: סרן חי, קפיצי עלים
צמיגים: 245/65R17
בלמים קדמיים/אחוריים: דיסק "16 מאוורר/תוף "11.6
אורך: 5,285 מ"מ
רוחב: 1,815 מ"מ
גובה: 1,775 מ"מ
מרווח גחון: 205 מ"מ
בסיס גלגלים: 3,000 מ"מ
משקל עצמי: 1,875 ק"ג
כושר העמסה: 1,035 ק"ג
משקל כולל: 2,910 ק"ג
משקל מקסימלי מותר לגרירה: 3,100 ק"ג
רדיוס סיבוב מינימלי: 9.5 מטר
צריכת דלק ממוצעת (יצרן): 13.88 ק"מ/ליטר
מחיר: 244,900₪