פורום ג'יפולוג 4X4 - המסע לפמיר, פרק שלישי: החיים בהילוך ראשון

שיגרת הבוקר בשטח - קמים עם הזריחה, מקפלים את שק השינה. מתיחות. יוצאים לשתות קפה. מקפלים אוהלים. ארוחת בוקר או לא, מניעים את ה105 ונותנים לו להתחמם - כמו בסיפור על הטרקטור בארגז החול יודעים שהוא חם לפי הרעש. והריח. והעשן.

הפעם הבוקר כולל רחצה באגם. המים קרים אבל טוב באגם. אחרי הימים של דושנבה איכשהו מרגיש שהאגם מנקה אותי מזוהמת העיר ונעים לי להתחיל ככה את הטיול. האגם שטוח וצלול ולמרות שמדובר באתר נופש ובשבוע האחרון של חודש יולי מאוד שקט כאן, רוגע אמיתי של להיות באגם בטבע.

מאיסקנדרקול חוזרים לכביש והיעד שלנו הוא עמק זרפשאן. נהר זרפשאן מגיע מצפון מזרח פמיר שבקירגיסטן, ופריסתו - קו ישר על המפה - רומזת שככל הנראה מדובר בקו שבר. כשנהר זרפשאן יפגוש את נהר פאנג׳, הם יהפכו יחד לאמו-דריה. זה עמק עצום, חתך חד ועמוק שבמרכזו זורם נהר ומצידיו מתנשאים רכסים בגובה של יותר מ 2000 מטר מעל הנחל. גם כאן מפגש הנחלים היא צומת מרכזית וסביבה בעיקר אזור תעשיה.

בדרך אנחנו עוברים יישוב קצת יותר גדול מהכפרים הקטנים שעברנו עד כה, ליד הכביש ומעבר לגשר יש חנויות ושוק. הזדמנות להשלים את מעט הציוד שעוד חסר לנו. מתחילים בקומקום וסיר, ובעזרת טג'יקי חביב מאחת החנויות בתוך היישוב אנחנו מגיעים גם לחנות מזרנים. האיש מחפש את החנותניק ובמפתיע הוא נמצא מנמנם על ערמת מזרנים מתחת לאחד המדפים בחנות. אחרי משא ומתן קצר אך מיותר - אנחנו יוצאים עם שני מזרנים שנראים מפנקים אבל בלילה יתברר לנו שהם קשים, נמעכים בקלות מהמשקל שלנו, ועם גושים. אני אוהב ככה, יונתן לא יוותר על המזרן המתנפח מעצמו מתחת. האוצרות החדשים מצטרפים לכל הציוד שבגדול זרוק בבלאגן בתא המטען, ולדרך.

נכנסים לעמק זרפשאן. היישובים הראשונים בעמק הרחב והירוק חקלאיים, מגדלים כאן גם כל מיני תבואה וגם עצי פרי, בעיקר משמשים. אנחנו יושבים לארוחת בוקר תחת עצי משמש גדולים, נהנים מרוח ושקט כפרי, וממשיכים לעלות בעמק שהופך להיות קיצוני עם ההתקדמות. הקירות משני צידיו תלולים, המסלע הוא מפולות ואבק, והכביש הופך לשביל.

היישובים מצידי השביל עלובים ומאובקים, וככל שמטפסים בעמק היישובים יותר עלובים ופחות בנויים. בכל מקום מייבשים משמשים וקש. על גגות, על גדרות, ועל משטחי סלע - משמשים מיובשים. העמק נשלט על ידי המסלע החום והאבק, עם כתמים ירוקים ורעננים בכל מקום בו יש נביעת מים או משטח אופקי. האנשים כאן אלופים בהשקייה - תעלות השקיה מצידי השבילים, בין החלקות ובין הבתים. המים זורמים בכל מקום שצריך. ולמטה בנהר המים אפורים ולא מזמינים בכלל. נראה שאיש לא מתייחס לנהר בתור מים ומנגד המים האפורים שבנהר כנראה עשירים במשקעים - אותם כורים בצורת בוץ ומייבשים לכדי לבנים לבניה. באופן כללי בכל טג'יקיסטן פרט לאזורים העירוניים הבתים בנויים מחומר מקומי. בין אם אלו בתי אבן, בתי בוץ, או בתים בנויים מלבנים שיובשו מהחומר המקומי.

השביל הופך לצר וגבוה מעל הנהר, על גבי המתלול שכל הזמן עובד מה שבא לידי ביטוי באבנים שנופלות על השביל. זה לא מפריע למשאיות רכינה שלוקחות את חומרי הגלם ממעלה הנהר או למשאיות מקומיות עם ארגזי מכולה לנסוע בשביל אמנם לאט אבל ממש לא בזהירות. העקבות שהן משאירות פעמים רבות מחוץ לשביל, באויר, וכשהן נוסעות מול רכב קטן - משאיות לא עוצרות ולא מאיטות. יש לך הזדמנות לזוז הצידה, לנסוע לאחור, לפנות את השביל... אבל המשאית לא תעצור.

והשביל שבור. בורות וחורים. נוסעים בהילוך ראשון או שני, גם אנחנו וגם המקומיים. עשרות רבות של קילומטרים בהילוך ראשון. אלו החיים שלהם - חיים בהילוך ראשון. אין כאן באמת רכב פרטי, אם יש מכונית היא משמשת לעבודה, מכונית של חמולה שתשמש את כולם, ותמיד תהיה עמוסה עד הקצה. רוב המכוניות הן אופל משנות ה90 ותחילת שנות ה 2000, יש גם הרבה אופל ישנות יותר, ומכוניות לאדה.

בתחום ה 4X4 הרכב הכי נפוץ הוא מוסו. כן, מוסו. לא ידעתי שיש כל כך הרבה מוסואים בעולם אבל כולם כנראה כאן. מוסו כזה בדרך כלל יהיה עמוס ב7-8 נוסעים, ועל הגג עוד אספקה בגובה של יותר מ 2 מטר. המתלים גמורים, הצמיגים חלקים, והמוסו נוסע. מי שיש לו מוסו לא מפסיק לנסוע. מוסו הוא הכל- מונית, משאית סחורה, רכב חלוקה. כשלאנשים אין מכוניות הם משלמים למישהו עם מוסו או אופל כדי שישנע עבורם מה שצריך. למוסו יש יתרון על פני האופל לא בדרך של העמק אלא בדרכים העולות להרים, השיפועים תלולים מספיק כדי שיידרשו להילוך כוח ולמרות שכל השבילים טובים מספיק למכונית פרטית שמסוגלת להתמודד עם הבורות והחריצים - השיפוע יחד עם המשקלים הגדולים הופכים את הילוך הכוח לשימושי.

המשאיות כאן הן או משאיות רכינה סיניות חדשות יחסית המובילות עפר ובוץ, או קמאז בנות עשרות שנים עם מכולה במקום ארגז, העוסקות בהובלות של הכל מחומרי בניין ועד תוצרת חקלאית. מחוץ לעמק, בכפרים הנידחים יותר- אין כלי רכב. חמורים וקטנועים. הכל עוד יותר איטי. ולשם אנחנו נוסעים.

יש לנו בתכנית שני פסים גבוהים לעבור הלוך וחזור לעמק השכן מצפון, אבל לפני כן אנחנו רוצים לעלות לרכס זרפשאן, שם נראה לנו במפות שיש שבילים מעניינים שמגיעים גבוה.
מתחילים לטפס. הדרך עולה לאורך נחל זורם, טובה ומהודקת וניכר שמתוחזקת. אחרי כמה קילומטרים הפתעה. יישוב בנוי עם בניינים אמיתיים מלבנים ובטון. חווה חקלאית בסגנון סובייטי, שדות וטרקטורים ומיכון - כל כך שונה מהעולב שיש בעמק הגדול. היישוב החקלאי דארג יושב על מפגש נחלים, ממנו אנחנו לוקחים אחד מהנחלים וממשיכים איתו לכיוון מעלה הרכס. השביל הולך וצר, הופך תלול יותר, והתנועה עליו היא של חקלאים עם חמורים וכמה קטנועים. לקראת ערב כבר הרבה מעל גובה העצים, אנחנו מגיעים לעמק רחב וירוק בראש הנחל. העמק סגור בין ההרים המתנשאים מעליו, ואנחנו רואים בו בתים. בתי אבן, אין חשמל והמים הזורמים הם של הנחל. קר כאן, ובבתים דולקת אש. החיים כאן, כך נראה, לא השתנו במשך מאות שנים. שום דבר שמזכיר מיכון מודרני או בנייה מודרנית. עוברים את הגישרון שמוביל לכפר וחבורת ילדים רצים לקראתנו.

במפה מסומן שביל שעולה מעל הכפר ומוביל למעבר הרים עוד כמה מאות מטרים בגובה. אנחנו שואלים את הילדים אם אפשר לעבור שם עם רכב והם עונים בממזריות כן, בטח, תנסו.... החיוך שלהם מסגיר שהם רוצים קצת בידור ואני עולה לבדוק ברגל את השביל שכבר מזמן לא ראה גלגלי מכונית, וגם לחמורים קשה לעלות בו... בינתיים מתחילים לדבר עם הילדים, מתברר שהם לומדים בדושנבה, ועכשיו בחופשת הקיץ חזרו לכפר לעזור לאמא.

אנחנו לא רואים בכפר גברים, רק נשים וילדים - הגברים או במרעה ויחזרו עם חשיכה או שנסעו לחפש עבודה מחוץ למדינה. הם כמובן מזמינים אותנו לצ'אי אבל כבר מאוחר ואנחנו צריכים למצוא מקום לישון. יורדים חזרה בשביל לאורך הנחל ורגע לפני החושך מוצאים פיסת אדמה מכוסה עשב ירוק ורך ממש על המים. מקום מרווח למדי לשני אוהלים ומקום לבשל, עם מי נחל זורמים ורסיסי מים שמתיזים על האוהל, והגובה קצת פחות מ 2500, גם לפי התכנית.

קמים עם שחר עוד לפני שראשוני עובדי האדמה והחמורים עוברים, ויוצאים לדרך. יורדים שוב לכיוון מפגש הנחלים עם החווה החקלאים וממנו עולים בנחל השני, לכיוון מקום שנראה במפה כמו מקום לבקתת רועים. בדרך אנחנו עוברים עוד יישוב מימי הביניים, גם כאן נשים וילדים ובתי אבן ועשן שומחת חיים של הילדים בחופשת הקיץ.

גם כאן אנחנו מדברים קצת עם הילדים - הילדות והנשים מתחבאות מאיתנו. ובמעלה הנחל שוב עמק רחב מוקף בראשי ההרים, עם מאהל רועים שעוסקים בהפסקת בוקר. מהאוכף שעל ההר יורד רועה עם עדר צאן גדול, הרועים במאהל שמחים לארח אותו ואנחנו כמה עשרות מטרים נמוך מהם בשלנו, עצירת קפה וארוחת בוקר.

חזרה לעמק זרפשאן, מהירוק והנחלים אל האבק והמשאיות. וממנו מטפסים לפס אלודין - בגובה 4000 מטר. העליה היא שביל עפר אמנם רחב מספיק למשאיות ומתוחזק היטב על ידי בולדוזר אבל תלול ביותר ווניכר שמעונה לעונה הוא גם משתנה, לא לגמרי תואם את המפה. השביל בנוי על דרדרת ענקים של סלע דומה לציפחה, אבנים שטוחות ומתפוררות שמדי פעם נשפכות על השביל ומכסות אותו, או נופלות מסרפנטינה גבוהה במפולת אדמה ואבנים על השביל מתחת, עד שיבוא הבולדוזר ויפנה אותה. על השביל הזה חוץ מאיתנו יש משאיות קטנות, וכמה מוסואים. כשמסתכלים על העמק, מבינים שמי שגר בחלק הזה העליון של עמק זרפשאן יכול או לנסוע כמה שעות במורד העמק עד ליישובים הגדולים אי שם במורד כדי להצטייד או למכור סחורה - והאפשרות השניה היא לעלות את המעבר הזה ולעבור לעמק השכן. הדרך הזו והמעבר בראשה הם נתיב חשוב לסחורות ואנשים אם כן - הדרך מעמק זרפשאן העליון לעולם החיצון. באוכף, 4000 מטר מעל פני הים, עומד קרון משאית רוסי ישן וצופה אל הנוף. בפנים שירותי האורחים. אנחנו חונים בצד השני של האוכף משקיפים צפונה ומכינים ארוחה.

הירידה, כמו העליה, מתוחזקת היטב. הנוף כשמתחילים לרדת בגובה - שונה בתכלית מזה של עמק זרפשאן המאובק. העמק הזה מפתיע אותנו, עמק חקלאי רחב ידיים, שודות מעובדים והכל ירוק ורענן. האנשים לבושים יותר יפה, הבתים בנויים יותר יפה - גם הם מחומר מקומי אבל כאן עושים מהבוץ לבנים עגולות ומהם בונים את הבתים ואז מטייחים בשכבת בוץ נוספת - ובעיקר יש כאן בתוך היישוב דרך סלולה. לא האספלט הכי טוב שיש אבל סלול וכבוש וכתוצאה מכאן העולב של העמק המאובק מתחלף בסתם עולב של כפר נידח בשולי מדינה נידחת בעולם השלישי. משאיות ישנות, מכוניות ישנות, חקלאים וחמורים, אנשים שלא נחים ולא עוסקים במותרות. החיים כאן קשים אבל אחרת. פחות מאובקים.

מהיישוב אובצ'י התכנית שלנו כוללת שתי חלופות. האחת להמשיך לשמורת הצייד ממערב לאובצ'י וממנה לעבור צפונה לעמק הבא. השניה היא התכנית המקורית לעלות לאוכף ופס ושאב שיורד חזרה דרומה ליישוב ושאב בעמק זרפשאן.

ביציאה מאובצ'י יש שלט בטג'יקית שמכריז על אזור ציד. ליד השלט חונה לאדה, לידה עומדים ארבעה. שלושה לבושים בגדי הסוואה של ציידים. אנחנו מנופפים וקוראים 'שלום' והם ניגשים. לאן נוסעים? מסבירים להם בתנועות וקצת אנגלית ומעט יותר רוסית שאו לוושאב או לשמורה וממנה צפונה. שואלים - אפשר לעבור שם? הם אומרים שלא באוטו. רק ברגל. ממש מתעקשים. הם לא רוצים להצטלם, חשדנים אבל בכל זאת נחמדים. הזקן שואל מהיכן אנחנו. בחלק מהמפגשים עד כה באזורים היותר מוסלמיים עניתי "תל אביב" שזה לא לשקר אבל תכלס אף אחד לא יודע איפה זה. הפעם לא יודע למה, אני עונה "ישראל". הם פתאום מוארים באור של שמחה, הפנים שלהם ממש צוהלות, אחד הציידים אומר ישראל?

ומחווה בידו תנועה של רובה, צוחק צחוק גדול. מכאן השיחה בלי הרבה מילים מתגלגלת, אני שואל איזה חיות יש בשמורה ומבין למה דואלינגו מלמד כל כך הרבה חיות בר כבר בשלבים המוקדמים. עכשיו הם כבר ממש מזהירים אותנו לא לנסוע לשמורה, שאין מעבר והדרך קשה ואם אנחנו ממש רוצים שניסע מסביב. הם כמובן מזמינים אותנו לצ'אי אבל כבר מאוחר ואנחנו מתנצלים שלא נוכל להישאר. אנחנו נפרדים מהם תוך הבטחה שלא ננסה לעשות שטויות וניסע לוושאב כמו שתיבננו. ממעט הרוסית שאני מבין ועם תנועות ידיים שנראות בהתחלה כמו צבי עם קרניים אבל אחר כך מדגימות בפנטומימה מושלמת עמוד חשמל, אחד הציידים מסביר לי שניסע עד שנראה עמוד חשמל, ואז מכולה אדומה - כן, גם צבעים מלמדים בדואלינגו - ושם הפניה לוושאב. עכשיו הם מבקשים להצטלם איתנו, האורחים מישראל, ואנחנו מצטלמים איתם. לפני שאנחנו יוצאים לדרך הצעיר בחבורה אומר להם משהו בטג'יקית והם נעמדים בשורה, שמים את הידיים לצידי הראש, מתפללים לשלומנו ומברכים אותנו בדרך צלחה.

עד הפניה לוושאב פס הדרך עוברת בין שדות חקלאיים רחבים, הנמשכים מקו המעיינות על המדרון וממלאים את כל הבקעה הרחבה. השדות נגמרים אחרי המכולה האדומה. ישר זה לשמורה, שמאלה לוושאב פס. עוד שעה השמש שוקעת.

אני פונה ואז אנחנו שנינו רואים קוליס שיוצא מהשביל ומתקדם על הגבעות לכיוון השמורה. קוליס מעניין. באמת מעניין. ניסע לראות מה יש שם. הגבעות הופכות להרים אבל עגלגלים כאלה. מכוסי עשב מצהיב ושיחים עגולים ונמוכים. עצים נמוכים מדוכאי רוח ועוד קוליס. נראה שהוא עולה לאוכף. הקוליס צר, רוחב של אואז לא של לנדקרוזר אבל אם מישהו נסע כאן אין סיבה שלא ניסע גם. גם כשהעליה נהיית ממש תלולה זה לא מפריע ל 105 ואנחנו מטפסים עוד ועוד לכיוון האוכף. איזה יופי. כמה כיף למצוא פתאום קוליס כזה של ג'יפ בודד שעלה לאוכף כדי לראות את הנוף.

כמה עשרות מטרים לפני סוף העליה ה105 מאותת שלא טוב לו השיפוע הזה. כלומר יש לו כוח לעלות, זה לא בעיה רק תשמור על 1500 סלד והוא ייקח אותך לכל מקום. אבל מתחילים רעשים מוזרים מכיוון תא המנוע. אני מוצא מקום מפולס יחסית עוצר מחכה כמה שניות מוודא שהרעש לא חוזר ומדומם. את המטרים האחרונים עולים ברגל. שווה לעלות ברגל, הנוף ככה יותר מרגש. וזה נוף מרהיב. אנחנו מסתכלים אחורה ורואים את המשטחים הצהובים האלו מנוקדים בשיחים ובעצים הנמוכים, נמשכים רחוק לתוך השמורה שהופכת מצפון לנו ליער מסיבי. ובצד השני של הרכס - הוואדיות התלולים שיורדים לכיוון עמק זרפשאן, טופוגרפיה אלימה וחדה. איזה הבדל עמוק בין שני צידי הרכס.

אבל תכף מחשיך. יורדים לאט ובזהירות זרה על הקוליס שעלינו בו, ומוצאים עמק מבודד מהעולם, שקט ומוקף רק בהרים וקולות של חיות בר מכל הסוגים. מוזיקת בין ערביים.
הגובה מעט מתחת 2900 מטר, מתאים לנו לסדר ההתאקלמות. מקום מושלם. תוך כדי פתיחת האוהלים מתחילים להגיע עננים. וטיפטוף. אנחנו אוכלים את ארוחת הערב באור אחרון ותחת טיפות בסגנון אנגלי, לא נורא בכלל, אבל ליתר בטחון מהדקים ומותחים את כיסויי האוהלים.

כשהתה מוכן בקומקום, עוד רגע החשכה תיפול על ההרים, מופיע טג'יקי צעיר עם משקפת ושני כלבים. אנחנו מזמינים אותו לצ'אי, הוא מתנצל ומסרב, האוהל שלו ממש לא רחוק, הוא מצביע לכיוון הכללי של המאהל שעברנו לפני קילומטר או שניים. שואל איזה חיות ראינו, אנחנו עונים שרק שמענו ולא ראינו. שיח של אנשים שמבינים מה שהם רוצים כי איש לא מדבר את שפתו של רעהו. אנחנו מצליחים להציג את עצמנו ברוסית וגם הוא. יונתן שואל איך קוראים לכלבים. לכלבים תמיד יש שם. כשהוא נפרד מאיתנו כבר חושך. מקפלים מה שצריך ונכנסים לאוהלים. איזה יומיים מדהימים ולחשוב שזו היתה רק ההקדמה, עוד בכלל לא הגענו לפמיר, וכבר אנחנו בתוך טיול קיצוני מצד אחד ומרגש באמת מצד שני - הנופים, האנשים שאנחנו פוגשים, החיים שהם עולם אחר לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים ובכל זאת אנחנו מרגישים בו מאוד בנוח. כל כך נוח שרק דקות קצרות של רוח חזקה וגשם שוטף מעירות אותי, אבל לא לזמן רב. כשנגמר הגשם אני יוצא מהאוהל. שמיים של כוכבים, נקיים מענן. אור ממחצית הירח שמאיר את העמק והופך את ההרים המקיפים אותו לצלליות. שקט ושלווה. אפשר לחזור לישון.

3 תגובות

ehudzeelim - 25-09-25, 18:43
- תגובה
נכתב במקור על ידי asafk

ניתן לצפות בעמוד זה

https://www.jeepolog.com/forums/content.php/4084

יפה מאד, אחלה נופים, והכנסת אותנו לאווירה.
ומי שבאמת רוצה לנסוע, מוסו...

asafk - 25-09-25, 23:09
- תגובה
בהחלט. מוסו. העמידות שלהם כמו של תוצרת אופל ולאדה - מרשימה מאוד.
לפחות בעמקים והאזורים ה'קלים' שבהם חיים טג'יקים.
מדגים היטב שיש ליונגים הילוך כוח לא בשביל שטח אלא כדי לסחוב משקל בעליות. במקומות שהדרכים המתוחזקות נגמרות - שם גם אין יותר מוסו.

הדומיננטיות של רכב זה או אחר היא ממש לפי אזור גיאוגרפי ולפי חלוקה אתנית (כי כל קבוצה אתנית חיה באזור אחר) .

אסף.

יונתןמצפה - 26-09-25, 22:19
- תגובה
הימים הראשונים האלו, היו באמת משהו מיוחד.
לומדים את המקום
את הרכב
את הציוד
את השגרה שלנו

ואני נהנה מהנהיגה ומההפוגות שבהן אסף יורד לצלם
קובץ מצורף 149555

או לתעד את המסע (אחד היתרונות בלטייל עם מהנדס שקדן)
קובץ מצורף 149556

ובכלל, העסק מתחיל לקבל צורה ודברים מתחילים להרגיש במקום
קובץ מצורף 149554

ובאמת שהתחושה מצויינת.

מסלול יום 2
קובץ מצורף 149565

מסלול יום 3 ומעבר אובורדון
קובץ מצורף 149566
קובץ מצורף 149567

המסע לפמיר, פרק שלישי: החיים בהילוך ראשון

הודעת מערכת

תפריט ראשי

ניווט לפי מותגי 4X4

פורום 4X4 הודעות אחרונות

תגובה: תוכנת ניווט שטח שעובדת עם קאר פליי?

תגובה: פיצול פאנל מקסטרק

תגובה: (הועבר) GPS לתוכנת נוויגייד

׳×׳’׳•׳‘׳”: ׳׳×׳׳—׳¨׳™׳ ׳©׳ ׳™׳•׳׳™׳•׳ ׳׳•׳˜׳•׳¨׳¡ - ׳”׳×׳—׳¨׳₪׳׳×׳?

קישורים מהירים

אזהרה חמורה!

חיפוש באתר

שמרו על קשר