פורום ג'יפולוג 4X4 - המסע לפמיר, פרק שביעי: שבע בנות

מאליצ׳ור צפונה לכיוון קירגיזסטן אנחנו כבר נוסעים במזרח הפמיר, הפמיר הגבוה. הנסיעה היא צפונה. ממזרח לנו לכיוון משולש הגבולות טג׳יקיסטן - סין - אפגניסטן אזור נידח לחלוטין, אנחנו מתכננים לסייר בו לאורך ולרוחב עוד כמה ימים. ממערב הפארק הלאומי.

כשאומרים שPHW הוא הכביש הראשי השני הכי גבוה בעולם, מדברים על הקטע הזה. בין אליצ׳ור למורגב עיר המחוז המרחק לא גדול אבל הדרך איומה, ובכל מקטע שלה יש דרך עפר מקבילה, שגם היא הפכה עם השנים לאיומה ודרך עפר חדשה נפרצה לידה. מארג מתפתל של דרכים ודרכים מקבילות, אבל לגמוע במהירות את המרחק אי אפשר. הבחירה בשביל זה או אחר היא אקראית כמעט, ממילא תכף האוטו ייפול לבור, על נהגי המשאיות אין מה לסמוך ואנחנו מנסים כל פעם לראות אם יש מכוניות קטנות שנוסעות בדרך מסין ואולי לבחור בנתיב שלהן.

ואין הרבה מכוניות קטנות. אם יש, אלו חשמליות סיניות שבעליהן מוותרים על המחיר של הובלה במובילית ונוסעים בשבילים האלה את כל הדרך לדושנבה. אין לנו אלא להעריץ את המכוניות האלו, שעד שיגיעו לדושנבה הן כבר גמורות לפי כל מדד שמוכר לנו - ואז שוטפים אותן והן משמשות כמוניות בעיר שרובה דרכי עפר וכורכר.
מחוץ לכביש, בשטח, אין בכלל מכוניות קטנות. רק לנדקרוזרים גדולים, אואז בצורת ג׳יפ או בוחנקה, ומשאיות זיל קטנות עם הנעה אחורית. שום דבר אחר לא שורד את הפמיר. וגם כאן לרוב המשפחות אין מכונית. אם יש מכונית או משאית חונה ליד ביקתה - בדרך כלל היא ללא דלק שגם הוא יקר מאוד יחסית להכנסה. כשצריך מתדלקים ונוסעים.

מורגב היא עיר המחוז. יש כאן משרדי ממשלה, בנקים, שדה תעופה קטן, קליטה סלולרית חלשה וסולר רע. יש גם שוק מכולות שבו תמצאו כל דבר אם תשאלו את המקומיים, או שום דבר אם תשאלו מי שבאמת צריך משהו. בכניסה לעיירה שלט של מאפים ועוגות. מצטיידים בלחמניות מתוקות ועוגיות רוסיות לפי משקל. כשנפתח את השקית נשים לב שהלחמניות עם עובש. כמקובל. הקצה הצפוני של מורגב הוא גם צומת חשובה - מזרחה לסין - כאן ייסעו המשאיות, וצפונה לקירגיזסטן, כאן ייסעו רק המטיילים.

אנחנו נוסעים צפונה. הכביש, בזכות העובדה שהמשאיות לא נוסעות בו, הוא כביש. אספלט. ישן אמנם אבל אספלט אמיתי, לפחות ברובו. זה מרענן וטוב ואפשר לפתח מהירות, לא שה105 אוהב את זה ואין מה לצפות לשום דבר יותר מ80 קמ״ש, אבל גם זה משהו. אק-באיטל, בגובה מוצהר של 4,655 מטר הוא הנקודה הגבוהה ביותר ב PHW ואחד ממעברי ההרים הגבוהים בעולם בכביש ראשי. השלטים ההיסטוריים של המעבר, אלו שראינו בתמונות ובסרטונים, הוחלפו בשלטים חדשים, זה לא מפריע לנו לעמוד בחובה של המטיילים בכביש להצטלם ליד השלט ויונתן מוצא עליו מדבקת ג׳יפולוג. אחרי הפס, יורדים לאגם קרקול.

אגם קרקול, עבורי ועבור רבים ממטיילי ה PHW הוא נקודת ציון משמעותית סמלית ולא סתם. אגם קרקול הוא מסמלי הפמיר, מימיו מלוחים, עטור בראשי הרים מושלגים, נמצא על הדרך באזור הגבוה ביותר שלה וקרוב לגבול טג׳יקיסטן - קירגיזסטן. בשנים האחרונות מדענים הגיעו למסקנה שמדובר במכתש שנוצר כתוצאה מפגיעה של מטאוריט וזה על פי צורת האגם והשוליים שמתרוממים מסביבו. אנחנו נכנסים מהכביש לכיוון האגם. נוסעים לאורך החוף לכיוון צידו הדרומי שם נחפש מקום לינה איכותי.

על החוף הדרומי סימנו מראש מפרץ שאמור להיות מוגן מרוח על ידי שלוחה סלעית לצידו. על פניו נראה לנו שאגם קרקול פופולרי בקרב מטיילים ואם נפגוש תיירים אחרים זה יהיה בחוף הדרומי שלו שנחשב מקום טוב ללינה. אנחנו מגיעים ומוצאים חוף חולי, סלעים גדולים, נוף לאגם ולהרים, מרוחק יותר מ 100 מטר מקו המים והיתושים שצמודים אליו - ואף אחד. גם כאן יש לנו מקום לחניון לילה ללא שכנים.

זה נראה לי ממש מוזר. איך זה שבשום מקום אנחנו לא פוגשים מטיילים אחרים? לאורך הPHW פגשנו רוכבי אופניים מצפון למורגב. אבל זהו פחות או יותר. איפה רכבי המסעות המדוגמים, אופנועני האדוונצ׳ר והמשאיות? אם לא כאן בקרקול, איפה הם יהיו? מה נעשה עם כל הבירות? ניאלץ לשתות הכל לבד בסוף. מהוויסקי שקנינו בדושנבה ממילא כבר נשאר מעט מאוד אבל התכוננו כאן לארח, למחנה לילה משותף עם מישהו - אבל איפה כולם? לא כאן מתברר. יש לנו זמן לסדר את תא המטען ולנקות אותו, וגם תקלה ראשונה שנתקלנו בה היום - החלק הגדול של דלת תא המטען לא נפתח - די מחייבת אותנו לרוקן את תא המטען כדי לפרק את דיפון הדלת, להגיע לשטנגה, לפתוח את הדלת ולתקן אותה. גם הלילה הזה קר, אבל זה בכלל לא משנה כי לישון ליד אגם קרקול זו נקודת שיא במסע, מרגש ממש אחרי שנים של הכנה.

בבוקר אנחנו נוסעים ליישוב קרקול. שני לודג׳ים, כמה מבני ציבור ובתים שטוחים ונמוכים. הבתים בפמיר בנויים באופן דומה, החורף כאן לא מאוד מושלג אז אין צורך בגגות משופעים, אבל הרוח חזקה מאוד ולכם הבתים שטוחים ונמוכים. כאן יש להם אסטתיקה קצת מיוחדת יחסית למקומות האחרים באזור - הבתים לבנים עם דלתות וחלונות צבועים כחול. משהו שלא ראינו במקומות אחרים בצורה נרחבת למרות שזה לא המקום הראשון בו אנחנו רואים את הצביעה הזו. אנחנו מחפשים את המשרד של הגן הלאומי כדי לרכוש פרמיט לקראת היום שבו אנחנו מתכננים לסייר סביב האגם וממערב לו לכיוון ההרים, לחפש מעבר מסויים וכמה נקודות יישוב זעירות שנראות מעניינות במפה.

אנחנו עוצרים ליד מה שנראה כמו מבנה ציבור - פוסטרים ענקיים של המנהיג תלויים על הקיר החיצוני, דגלי טג׳יקיסטן על תורן. מחוץ למבנה באר עם דלי וחבל ואיש שואב מים. מחפשים את המשרד של הפרק הלאומי. הוא אומר שכאן זה בית החולים, לא המשרד של הפארק. נדמה לו שאין כאן משרד והבוטקה של הפקח נמצאת בירידה לברטאנג. אנחנו ממשיכים לשוטט בקרקול ועוצרים ליד המסגד. מבנה צנוע יחסית, עם זוג מינרטים נמוכים בגובה המבנה, נמצא ממש בין הבתים. 20 מטר מאחורינו אנחנו רואים מה שנראה כמו מטיילת עם תרמיל, מנופפת לכיוון שלנו. יונתן אומר לי - נראה לי שמצאנו את הטרמפיסטית שלנו.

מרגע שיצאנו לטיול סידרנו את ה105 ככה שאם נרצה נוכל להזיז כמה מיכלי מים ולקחת טרמפיסטית. וכשקנינו מלון אמרנו שהוא גדול - תכלס זה המלון היחיד שהיה ביציאה מדושנבה והוא בגודל של אבטיח - כדי שיהיה לנו לכבד את הטרמפיסטית. ובכלל הרבה דברים כאן עשינו במבחן הטרמפיסטית למרות שדי היינו בטוחים שזה לא יקרה. אבל הנה, זה נראה כמו טרמפיסטית. היא שואלת אם אנחנו במקרה נוסעים לכיוון הגבול. במקרה כן, התכנית שלנו היום היא להתחיל בנסיעה לכיוון הגבול, יש שם עמק שהולך לכיוון סין ויש בו כמה עתיקות מעניינות וגם זה העמק הכי צחיח מבחינת משקעים במרכז אסיה, צריך להיות מעניין. חוץ מזה יש ואדי רחב מצפון לאגם קרקול שאמנם לא מסומן בו שביל אבל אם נמצא בו שביל יהיה לנו מעבר להגיע לרגלי ההרים שלאורך הגבול ומהם נוכל לרדת בשבילים שכן מסומנים במפה חזרה דרומה ולהקיף את אגם קרקול.

סטפני מצטרפת אלינו. היא צריכה להגיע לטיסה מקירגיזסטן בעוד כמה ימים, ואם לא היינו נפגשים היתה הולכת את ה 60 ק״מ לכיוון הגבול ברגל. מזל שנפגשנו. היא עבדה קשה וחסכה מספיק כסף כדי לטייל ויצאה לטיול גדול של שנה. זה היה לפני 11 שנה ומאז היא בדרכים, חיה את הטיול ולא מתכוונת להפסיק. שלשום היה יום ההולדת שלה והיא לא חגגה כי בטג׳יקיסטן אסור לחגוג ימי הולדת בציבור.

אז אנחנו עוצרים לארוחת בוקר חגיגית בתצפית מעל אותו ואדי רחב שמוביל להרים שמצפון לאגם, ולא - אין בו דרך אז לא ניסע בו - ובכל זאת זה מקום לעצירה מול הנוף והזדמנות לקפה, ומלון, ועוגיות, ושירי יום הולדת רק שאף אחד לא ישמע כי באמת אסור, ובסוף גם סדרת צילומים מול הנוף כי הגברת מתחזקת אימפריית מדיה חברתית וחייבים תמונה.

אחרי שהורדנו את סטפני בגבול, חוזרים לקרקול והפעם עוקפים את האגם מדרום. יש כאן מלחות שקצת מפחיד לשקוע בהן ואנחנו נוסעים בזהירות. רק על קוליסים, ורק כאלה שנראים יבשים. נוסעים על בטוח ואיפה שלא בטוח בודקים ברגל. הנהיגה הזו מורטת עצבים ואפילו מלחיצה, זה לא מקום לשקוע בו.

כשיוצאים מהמלחות אנחנו בעמק רחב וגבוה, אם נמשיך בהקפה של האגם לכיוון צפון על גדתו המערבית נגיע למחנה ציידים. אם נמשיך מערבה ולא נקיף את האגם נוכל לעלות בעמק לכיוון ההרים ואם יהיה לנו מזל החציה של הנחל שזורם בעמק הזה אפילו תהיה אפשרית ונוכל לצאת ממנו ולהגיע למעבר ההרים שצופה עליו. אבל קודם נתקדם ונעלה בעמק.

האזור הזה מבחינת המקומיים שייך לחלקו העליון של עמק ברטאנג למרות שהוא לא באמת מחובר אליו מבחינה טופוגרפית. השביל לברטאנג יוצא מהמלחות שזה עתה חצינו ולכן הקשר - מי שיוצא מעמק ברטאנג לכיוון קרקול עובר כאן, ואם אנחנו היינו מגיעים מברטאנג היינו עולים מהמלחות לכיוון הכביש. אבל כרגע אנחנו מתרחקים מהמלחות ומברטאנג עמוק לכיוון ההרים. ושוב נוף פתוח לעשרות קילומטרים מסביב. שבילים נוחים שאפשר להתקדם עליהם במהירות, מרימים אבק דק מאחורי המכונית.

בדרך עוברים ליד מקום נטוש, ניכר שחודשים רבים איש לא גר כאן, אולי אלו בתי החורף. עוד כמה קילומטרים מהירים ומגיעים לחציית הנחל לכיוון ההרים. אין מקום לחצות. ממשיכים. הנחל שוטף וגם בנקודת החציה הבאה למרות שרואים היכן הירידה למים היתה והיכן העליה בצד השני- ברור שזה לא בשבילנו. עמוק מדי, זרימה חזקה מדי, ובוצי מדי כדי לעלות בגדה השניה בבטחה.

במקום לחצות אנחנו נוסעים לכיוון השני ועולים מהעמק בואדי קטן יותר בו יש פיצול, לוקחים את הזרוע הימנית ומגלים ביקתה שנראית די נטושה. אישה יוצאת מהביקתה אבל חוץ ממנה אין כאן כלום. חוזרים ועולים בצד השמאלי של הפיצול ומגיעים לכפריר עם כמה ביקתות אבן, עדר יאקים די גדול, ואפילו משאית בוחנקה אחת. האנשים עובדים כאן במרץ על בנייה של בית. עזיז בן ה 10 לא מפסיק לצחוק למראה התיירים. הוא לומד בבית ספר בקרקול כשהוא לא בחופשת קיץ. אני שואל של מי הבתים, ואבא שלו מראה לי את הבית שלו, הבית של אח שלו, והבית החדש שהם בונים לבן הגדול. כל הגברים בונים יחד. כשהילדים קטנים הם עוזרים למבוגרים וכשמגיע הרגע שהילד צריך לבנות בית הוא כבר יודע לבנות ועכשיו אלו המבוגרים שעוזרים לו יחד עם הילדים הקטנים.

היאקים עומדים בקבוצה צפופה, במרכזה אמא יאק לבנה עם עגל לבן שזה עתה נולד, יאק תינוק, ואבא יאק עומד בצד עם כל הקרניים והכל, צופה ומשגיח. נפרדים וחוזרים לכיוון קרקול. זה כבר היה יום ארוך ואנחנו מתלבטים אם לישון שוב באותו מקום - כלומר להגיע לכביש ולהיכנס חזרה לחוף הדרומי של האגם - או כבר למשוך חזרה לכיוון מורגב ולמצוא מקום לינה לאורך הכביש בדרך, לקראת ההרפתקה של החלק הבא במסע. השמש שמתחילה לשקוע מחליטה בשבילנו, ובאין זמן לעשות את הסיבוב חזרה לאגם אנחנו מתחילים להדרים חזרה על הכביש לכיוון דרום. אם היינו בתכנית המקורית שלנו הרי שהיינו עולים בברטאנג עד קרקול, ומכאן מתחברים אל ה PHW ונוסעים דרומה בדיוק כפי שאנחנו עושים כעת, רק שזו היתה הפעם הראשונה ולא הלוך חזור. יש כמה נקודות לינה מהסוג שרוכבי אופניים מתפשרים עליהן אבל לנו זה לא מתאים ואנחנו ממשיכים בנסיעה.

באור אחרון יורט אירוח בצד הדרך קורא לנו, אנחנו נעמדים לידו וילדה יוצאת מהבקתה שליד היורט. אחריה מגיע האבא שלא דובר אנגלית ואחריו גם האמא שכבר דוברת אנגלית וגם נוקבת במחיר וביחד כולם מזמינים אותנו להיכנס. בזמן שהאבא דוחף ערמות של חרא יאקים מיובש לתנור כדי לחמם את היורט, אנחנו משוחחים ועד שהאמא חוזרת אנחנו כבר יודעים שלאיש יש 7 בנות כולל התאומות שפגשנו, והגברת בהריון בחודש תשיעי. זה לא מפריע לה לערוך לנו שולחן עם ארוחת ערב, שמנת יאק, לחם טרי מהתנור, חמאת יאק, ריבה, צ׳אי. אנחנו נותנים להם את מחצית המלון שנשארה מארוחת הבוקר החגיגית, ושומעים את צרחות השמחה של הילדות מתוך הבית. אין כאן פירות, בכלל. גם לא ירקות טריים. החיים קשים בהרים, אבל לפחות יש יאק לספק את רוב הצרכים.

אנחנו יושבים ומדברים עם האיש והבנות והוא מעוניין לשמוע היכן טיילנו. מספרים לו בקווים כלליים וניכר בו שהוא מתרגש כשאנחנו מספרים שהיינו בעמק מעל ברטאנג. הוא אומר לנו שמהעמק אפשר לעלות לואדי קטן. אנחנו מספרים לו שעלינו בואדי הזה. הוא אומר שיש בואדי פיצול ימינה ושמאלה. בצד הימני זו הביקתה שלו. אנחנו מראים לו על המפה את המקום שהיינו בו והוא מתרגש. אנחנו מראים לו תמונות של הפיצול השמאלי ושל היאקים והוא בהתרגשות מספר לנו שזה העדר שלו. קורא לבנות ומראה להן את התמונות שצילמנו וכשהגברת נכנסת היא כבר אומרת לנו באנגלית ״זה שלנו״ וממש מתרגשת יחד עם הבנות מהתמונות של היאקית הלבנה והעגל הצעיר. אנחנו לא מצליחים בדיוק להבין אם זה משפחה ומה הקשר שלהם לרועים שבונים שם את הבקתות אבל זה לא באמת משנה.

הבנות מתברר לומדות בקרקול, זה בית ספר של המיעוט הקירגיזי ולומדים בו בקירגיזית. הבנות לומדות שפות זרות גם רוסית וגם אנגלית וגם האמא למדה את שתי השפות כשפות זרות. אנחנו מבינים שהיא סך הכל די צעירה עם כל ה 7 בנות שלה - אם היא היתה בבית ספר כבר אחרי התפרקות ברית המועצות כשהתחילו ללמוד אנגלית. הם לא מדברים כאן לא טג׳יקית ולא פמירית, אבל אפשר להסתדר כאן מצויין רק עם רוסית וכשבאים תיירים אנגלית עוזרת מאוד. הגברת מכינה לנו את המיטות והאיש מביא קערה גדולה, מצביע ואומר ברוסית ״חלב״. אני מודה לו ואומר שלא צריך אנחנו לא שותים חלב. הוא צוחק. מה פתאום לשתות? חלב חם, שוטפים איתו את הידיים והפנים לפני השינה. יונתן נרתע מהעניין אבל אני חייב לנסות גם אם זה אומר שיהיה לי ריח של יאק בהמשך הטיול. נעים. אבל מריח כמו יאק. זה היה יום ארוך מאוד אבל שוב, אחד מהיפים בטיול. נופים שלא דומים לשום דבר אחר ומפגש אותנטי עם אנשים שהחיים שלהם יכולים ללמד אותנו הרבה על מה חשוב ומה לא. חצי שעה לתוך הלילה החרא המיובש נגמר בתנור ומתחיל להיות קר. ממש קר. למרות שאנחנו ישנים בתוך יורט אני בשק שינה מתכסה בשמיכה מהשמיכות של היורט. ממש ממש קר.

5 תגובות

מיכה100 - 29-09-25, 17:58
- תגובה
תענוג לקרוא, סחתיין לכם על התיעוד המקסים!
חלילה לי מלהעכיר את האוירה, אבל בסך הכל הכללי מבחינת נופים נראה שמדובר במין מכרה אין סופי שכזה, בצבעי חום מדכאים משהו, לא? ברור שהפסגות מושלגות והאגמים כחולים, אבל עדיין.

asafk - 29-09-25, 18:43
- תגובה
נוף מדברי. לא כולם מתחברים. ..

אסף.

ehudzeelim - 29-09-25, 18:59
- תגובה
נכתב במקור על ידי מיכה100

תענוג לקרוא, סחתיין לכם על התיעוד המקסים!
חלילה לי מלהעכיר את האוירה, אבל בסך הכל הכללי מבחינת נופים נראה שמדובר במין מכרה אין סופי שכזה, בצבעי חום מדכאים משהו, לא? ברור שהפסגות מושלגות והאגמים כחולים, אבל עדיין.

נופים מרהיבים, מקומות מדהימים. קיצוניים. שלג, המון מים, נאות ירוקות, שמיים בצבע כחול (לא תכלת..) והכל נקי וענק.
לא סתם מדבר. עד שלא חווים קשה מאד להבין, או יותר נכון בלתי אפשרי..

ד ו ר ו ן - 29-09-25, 19:49
- תגובה
אסף, יונתן,
שוב, חתיכת מסע.
הערכה גדולה לעשות את מה שבדכ רק מדמיינים.

יונתןמצפה - 30-09-25, 14:16
- תגובה
אני מתמוגג כל פעם מחדש מהכתיבה של אסף.
כמי שהיה שם וחווה הכל בעצמו, לקרוא את הזווית של אסף לאירועים היא הזדמנות קצת לחוות שוב הכל אבל מעט אחרת.
אני מוצא את עצמי קורא שוב ושוב את הפרקים השונים.
תענוג.
השלט המדובר בפס, הוא למעשה סוג של לוח מדבקות של מועדונים, ארגונים, אנשים. סוג של ספר זכרונות. נקודת מפגש רק בלי המפגש. נחמד.
ולגמרי היה כמעט מפתיע לראות עליו את המדבקה של ג'יפולוג...

קובץ מצורף 149642
קובץ מצורף 149643

הנוף המדברי המיוחד הזה, ובמיוחד מסביב לאגם קרקול, זה באמת משהו שקשה לתאר במילים.
הוא ככ שונה מכל מה שהעין שלי ספגה עד היום.
שום תמונה לא תצליח להעביר את החוייה הזו באמת.

קובץ מצורף 149641

סטפני היתה לגמרי הטרמפיסטית שלנו.
בכמה מילים אסף תיאר משהו שהוא הרבה מעבר לסיפור שלה, שכלל גם את ישראל מבין 70 או 80 ומשהו המדינות שהיא הספיקה לבקר בהם בטיול בן השנה שהיא יצאה אליו לפני 11.
זה פרספקטיבה על החיים בכללותם, כפי שאנחנו, או אני לפחות, מכירים. וזה גורם לי לתהות ארוכות לאורך הטיול על מה באמת חשוב לי בחיים. וגם אחרי הטיול.

קובץ מצורף 149638

כמו למשל שארוחה של חמאה ויוגורט יאק, ריבה ולחם, זה לגמרי מספיק. במיוחד כשזה מה שיש. כמו גם מה צריך כדי להסיק תנור בלילה קר במקום שאין בו עץ בודד במרחק מאות קילומטרים.

קובץ מצורף 149639
קובץ מצורף 149640

המסע לפמיר, פרק שביעי: שבע בנות

הודעת מערכת

תפריט ראשי

ניווט לפי מותגי 4X4

פורום 4X4 הודעות אחרונות

תגובה: דשן { ? } KF של VGI . באמת דשן טוב לזמן ארוך?

תגובה: ׳×׳’׳•׳‘׳”: ׳׳×׳׳—׳¨׳™׳ ׳©׳ ׳™׳•׳׳™׳•׳ ׳׳•׳˜׳•׳¨׳¡ - ׳”׳×׳—׳¨׳₪׳׳×׳?

תגובה: כרטיס סים למערכת מולטימדיה

תגובה: תוכנת ניווט שטח שעובדת עם קאר פליי?

קישורים מהירים

אזהרה חמורה!

חיפוש באתר

שמרו על קשר