פורום ג'יפולוג 4X4 - המסע לפמיר, פרק שמיני: האגם הקפוא

הלנדקרוזר מניע ומתחמם לאט. הבוקר הזה ממש קר ואנחנו רוצים לצאת מוקדם כי לפנינו החלק שבתכנית הטיול שלנו הוא פרק ההרפתקה. ממש קר אומר שכשהתנור כבה בלילה, נאלצתי להתכסות בשמיכה מעל השק שינה, ובבוקר הערוצים מסביבנו מכוסים שכבת קרח. זה קר.

ולגבי ההרפתקאה - לא שעד כה נסענו רק על שבילים מסומנים ומוכרים אבל יש לפנינו חלק עם הרבה סימני שאלה ובעיקר חוסר מידע. יורדים דרומה על הכביש לכיוון מורגב. פעם שניה מורגב. לפני יומיים היינו כאן מילאנו סולר רע אכלנו סמסה יאק ובשר יאק על האש וקנינו לחמניות עבשות. הפעם צריך לקנות לחם טרי ולמלא סולר טוב. אחרי התידלוק קופת המזומנים דלילה מדי. לא החלפנו בדושנבה את כל הדולרים שבקופה אבל התוספת של כמה מאות קילומטרים בזכות ההצפה של הברטאנג עלתה בהרבה סולר וכאן נמצא הבנק האחרון עד לפחות שבוע קדימה, וכדאי שיהיה לנו כסף מקומי לתדלוקים בהמשך. בבנק הראשון לא מעוניינים להחליף שטרות של 50 דולר ושולחים אותנו בחביבות אופיינית למתחרים, שם גם השער פחות טוב. בשוק אחד מנהגי מוניות הפמיר - לנדקרוזרים 9 מקומות שנוסעים הלוך ושוב יום יום בקו מורגב - אוש או לכיוון חורוג - שואל אם אנחנו צריכים הסעה, אני שואל אותו בחזרה איפה יש מאפיה. הוא לוקח אותי דרך השוק לחנות מכולת שיש בה לחם טרי, אני מודה לו ואנחנו קונים לחם וחטיפים ועוגיות. אין כאן הרבה יותר מזה, אבל לפחות לחם טרי יהיה לנו.

ממורגב נוסעים דרומה עוד כ20 ק״מ ופונים לדרום מזרח. היעד הראשון שלנו - אתר כתובות הסלע הידוע. היעד השני - מצפה כוכבים נטוש. ומשם עמוק יותר לשטח הכי נידח במדינה.

ציורי הסלע בזכות קרבתם היחודית לכביש הם אטרקציה תיירותית אבל לדעתי זה באמת חסר טעם. מערה בגובה של כמה עשרות מטרים מעל החניה, כלומר צריך לטפס ברגל, ובה כמה ציורים בודדים של ציידים ויאק או משהו כזה. לא באמת מרשים. מה שכן מרשים זה הנוף שנשקף מהמערה - פיסת נדל״ן פרה היסטורי משובח לפחות מבחינת כיווני האויר והנוף. משם אנחנו ממשיכים למצפה כוכבים סובייטי נטוש.

המצפה עומד על גבעה, מתחתיו בסיס שבו המגורים והמשרדים וגם חדר אוכל, מחלקת חימוש וגנרטור - כל אלו עבור האסטרונומים שאיישו את המצפה. המצפה עצמו כאמור נטוש. הדלת של חדר הכניסה לא נעולה, ובתוכו אנחנו מוצאים ציוד קשר, מחשבים, ובאופן כללי ערמת גרוטאות סובייטית. מדרגות ודלת הרמה מובילות לחדר העליון, חדר הטלסקופ. הדלת כמובן סגורה. יונתן חושב שכדאי לנסות לפתוח אותה ולמרבה ההפתעה היא לא נעולה. ובתוך החדר ההפתעה האמיתית. הכל כאן.

הטלסקופ, ציוד אופטי, כל המכניקה כאן. מסובבים את הידית והצריח מתחיל להסתובב. 30 ומשהו שנה אחרי שהמקום ננטש, הכל עדיין די תקין. יורדים מהמגדל לחדר המחשבים. מדפים מסודרים עם ניירות ודו״חות, גליונות תצפית, פלט מודפס של אלוהים יודע מה - ממש זמן שעצר מלכת, ברור לחלוטין שכשהפקודה הגיעה לעזוב את המקום איש לא טרח לאסוף אחריו דבר.

פשוט קמו והלכו. בבסיס למטה משאית אחת מתחת למנוף גשר, המנוע לידה באמצע אוברול שהתחיל לפני 35 שנה, משאית שניה שלמה לחלוטין ומוכנה לדרך, חדר הגנרטור נעול ובולדוזר שגם הוא באמצע תיקון של ההידראוליקה. חדר האוכל נעול אבל אפשר להתרשם מוילונות התחרה הרוסיים, תחושה של בית, והמשרד של האסטרונום הראשי מפקד הבסיס גם הוא שלם כאילו לא עבר הזמן. הרמז היחיד לשימוש המשני שנעשה במקום הזה מאז ננטש הוא משאית צבאית שהארגז שלה משמש לאיחסון עשרות רבות של קרניים וגולגלות של כבש מרקו פולו, חיה כל כך נפוצה כאן באזור אבל אין סיכוי לראות אותה בעין אלא אם כן מתרחקים לפינות הכי נידחות של השמורה היכן שאין בני אדם. ולשם אנחנו נוסעים.

קשה להתכונן למסע כזה, כי אין באמת הרבה מידע ואי אפשר לדעת לאן כדאי או לא כדאי להגיע. אבל משום מה השטח הזה משך אותנו - אולי בגלל שזו רמה גבוהה ומבודדת מהעולם, אולי בגלל שכל מי שכן טייל כאן מציין שזה השום מקום בקצה של השום מקום, אולי בגלל שהשבילים שמוצאים במפות הטופוגרפיות של האזור לא מסומנים במפות הרגילות מה שמוסיף הרפתקנות להרפתקה, ואולי השילוב הפמירי הזה של אגמים קטנים ונחלים זורמים עם רמה מדברית קפואה והרים מסביב - כאן הוא קיצוני במיוחד. כשחיפשנו נקודות מעניינות עלה מהמפות הטופוגרפיות אגם קטן, ממש במרכז השטח, אליו מובילים כמה שבילים שבתצלומי הלוויין נראים כמו קוליסים ולא יותר, אבל הכי מעניין - במפות הרוסיות האגם הזה מסומן כאגם קפוא. התמונה היחידה שהצלחנו למצוא שלו היא אכן של אגם קרח עם שני מטיילים בבגדי סקי שוכבים עליו לצורך הצילום. לאגם הזה - אגם סלאנגור - אנחנו קוראים ״האגם הקפוא״ למרות שברור לנו לחלוטין שהוא לא יהיה קפוא באוגוסט, אבל ככה זה, כששם טוב תופס, הוא תופס.

הדרך אל האגם הקפוא מגיעה מגבול סין, זה היה התכנון המקורי שלנו - נסיעה לאורך הגבול ואז מכפר קטן במשולש הגבולות עם סין ואפגניסטן יוצאת דרך לכיוון האגם, עוברת במה שנראה בתצלומי הלוויין כמו כמה מעברי מים, עליה להר נמוך וממנו ירידה לאגם. בשלב מאוחר התברר לנו שכנראה אי אפשר להגיע כל כך רחוק לאורך הגבול בלי להיתקל בחיילים שלא יתנו לנו לעבור.

זום- אין יותר עמוק למפה ולתצלומי הלווין גילה עוד כמה שבילים, מאלו עם הקו היותר דק במפה, עם מעבר של נחל זורם - הנחל העיקרי שמנקז את הרמה הזו, ונסיעה בעמק הגבוה של הרמה עד לצומת וממנה מתחברים לשביל שתכננו מראש. זה נראה כמו תכנית טובה, מה כבר יכול להיות… ובגלל שלא ידענו מה יהיה הקדשנו להגעה לאגם הקפוא יום וחצי, וממנו עד למקום שנקרא ג׳ורטי גומבז בו יש את מלון המעיינות החמים - עוד יום וחצי, סהכ יש לנו 3 ימים, די והותר לנסיעה איטית וזהירה, ואם צריך לא יחסר לנו זמן ואפשר להקדיש לשטח הזה עוד יום בשקט.

ממצפה הכוכבים אנחנו מתחילים להתקדם לכיוון מקום שנקרא צ׳שבה, שם חוצים נחל די עמוק ודי רחב. התכנון הוא לחציה דווקא שם כי יש יישוב ואם יהיו בעיות בחציית הנחל כנראה יהיה מי שיעזור. כשמגיעים לצ׳שבה - המקום נטוש. לחלוטין. חוץ מחרא של יאק שמתייבש בשמש, שלד של מכונית ועוד שלד של סירת אופנוע - אין כאן כלום. כלום. כמו עיירה נטושה במערבון רע. הגשר שחוצה את הנחל? איננו. אין לו זכר. אנחנו נוסעים מעט במעלה הנחל ומוצאים קוליס של חציה, ניכר שחצו כאן כמה כלי רכב, הקוליס עמוק, גבולי למרווח מתחת לביצה של הלנדקרוזר, וזה בחלק שרואים - מה קורה בתוך המים? בוצי? יציב? היציאה בצד השני היא מדרגה בוצית. קוליס די עמוק. ובין לבין נוסעים קצת לאורך הנחל. מעניין.

יונתן עובר לתחתונים וסנדלים ונכנס למים הקפואים. הזרם חזק, לא קל ללכת במים, אבל כשאני הולך בינתיים בעשב העמוק לאורך הגדה אני רואה שהתחתית של הנחל בהחלט יציבה עם סלעים ולא בוצית. מעודד. העומק קצת פחות מעודד, גובה ברך, זה העומק המירבי שהחלטנו מראש שנרשה לעצמנו לחצות במים. יונתן חוזר, אנחנו מתלבטים. ומתלבטים עוד קצת. הסיכון ברור - אם אנחנו מעמידים את המכונית במים אין באזור אף אחד שיעזור, וכשכל הציוד שלנו בתוך המכונית ולמכונית אין ביטוח, זה סיכון די משמעותי. מצד שני האדמה קשה, הזרם אמנם לא חלש אבל בכיוון ההתקדמות שלנו, ונראה שכבר עברו כאן. מתישהו. ראשון נמוך 2000 סלד ויהיה בסדר. המדרגה בנפילה למים גבוהה והגלגל ספייר חוטף. אבל נוסעים. הסלעים בתחתית מטלטלים את ה105 אבל הוא מצידו מחובר לקרקע ונוסע. המדרגה בצד השני גבוהה ובוצית וחלקה אבל גם זה מאחורינו. אנחת רווחה. כל הכבוד ל105. הוא לא התרגש בכלל, זה החיים שלו. זה רק אנחנו שלא רגילים לזה.

אחרי צ׳שבה יש לנו בעיקר נסיעה על שבילים. במפתיע השבילים טובים - מה שהיה נראה בתצלומי הלוויין כקוליס צר מתברר כשביל ממש, לא דרך טובה אבל שביל ברור שלוקח אותנו לאורך העמק הגבוה הזה כשמולנו ההרים המושלגים שבגבול סין. השמיים כחולים עם עננים לבנים כמו בציור, הנוף פתוח ונקי, אין יותר טוב מזה. ואז התמונה משתנה, מאחורי הרכס, בסין, השמים מתקדרים, ואנחנו רואים איך חזית של גשם מתקדמת במהירות ממזרח למערב לכיווננו. עניין של דקות, ולנו ברור שאם הגשם יגיע אלינו זה יהיה רע. מצד שני יש לנו תקווה שההרים יורידו את כל הגשם כמו שלמדנו בשיעור מולדת בכיתה ד׳, ואז מול עינינו הדבר הזה פשוט קורה - הצגה של איתני הטבע עובדים, במרחק של 30-40 ק״מ מאיתנו, והשמיים חוזרים להיות כחולים כשהיו.

אנחנו מגיעים לצומת שבה נפגשת הדרך שמגיעה מהגבול עם הדרך שלנו ומבינים שהדרך שלנו, זו שחששנו ממנה - היא הטובה מבין השתיים ושהדרך השניה כנראה לא ממש נמצאת בשימוש. העליה להר מתונה ותוך כדי אנחנו פוגשים ברועים, נערים, שרופים מהשמש. לי זה נראה כאילו שני האחים האלו בחופשת קיץ נסעו לכמה שבועות למשפחה בהרים, הם נראים עדינים מדי, הבגדים נקיים מדי, אבל הם חביבים כמו כל אחד אחר שפגשנו בדרך.

מפסגת ההר תצפית, למטה ממערב קצהו של האגם הקפוא מנצנץ באור של השקיעה, וכשיורדים לאורך השלוחה, נפתחת תצפית ואנחנו רואים את כל האגם הקפוא ממש מתחתינו. מואר באור שקיעה. צמרמורת. חודשים חיכיתי לרגע הזה לראות את האגם הקפוא - סתם מקום חסר חשיבות וחסר ייחוד לרוב בני האדם, אבל בשבילנו זה המקום שאליו רצינו להגיע. וכשאנחנו חוצים את הנחל שבקצה האגם הקפוא - המקום שמצולם בצילום שהביא אותנו לכאן מלכתחילה - זה פשוט רגע של אושר. הגענו לאגם הקפוא. אנחנו כאן.

עכשיו צריך לחצות עוד כמה ערוצים וזה לא נראה מספיק בטוח באור האחרון, מחליטים להישאר כאן ולהחליט מחר היכן חוצים ואיך יוצאים מכאן. נקודת מחנה עם נוף, בלי רוח, אדמה רכה ונחל זורם ליד. במרחק מנצנצים אורות של ביקתת רועים למרגלות הרכס. הדרך היום היתה טובה אלינו והגענו בחצי יום לאגם הקפוא מהלך שתיכננו עבורו יום וחצי.הולכים לישון בתחושת אופוריה של ממש, שינה עמוקה ונעימה בלי שום מושג כמה זה הולך להשתנות בעוד פחות מיממה….

כמו שהלילה היה מושלם, כך גם הבוקר ליד האגם הקפוא. הנוף מושלם, מזג אויר בדיוק כמו שצריך, שקט ושלוה, מי צריך יותר מזה? כשמתחילים בנסיעה קל לראות שהחציה שחששנו ממנה אתמול היא בעצם די קלה. האזור כולו כפי שחששנו מראש מאתגר את השביל עם הרבה חציות של ערוצים זורמים בזו אחר זו, אבל שלא כמו שחששנו החציות מאוד קלות. אחרי אתמול ותוך כדי עוד חציית מים ועוד אחת, אנחנו כבר מרגישים די ביטחון וחשים שאנחנו מכירים את השטח ומתחילים להבין את האדמה והמים כאן. הכיוון שלנו הוא מלון המעיינות החמים בג׳רטי גומבז, אבל מה שתוכנן ליום נסיעה נגמר עוד לפני הצהריים ובצומת על הנחל יש לנו אפשרות או לנסוע כמה קילומטרים למלון, או לפנות במעלה הנחל, על שביל טוב שעולה עד 2-3 קילומטרים לפני ראש הנחל הזה, לאגם קטן קרוב לגבול אפגניסטן.

המפה מראה שהשביל נגמר מתישהו ואם למדנו משהו בטיול הזה הוא שכשבמפות האלו אין שביל, אז אין שביל. אבל לפעמים יש קוליס. או מישהו נסע. אז כדאי לבדוק ואם לא יהיה שביל אז נסתובב, ממילא אנחנו נוסעים הלוך וחזור. לאורך הנחל עדר יאק, וביקתה אחת שנראית במבט ראשון נטושה ובמבט שני אנחנו רואים לידה רועה אחד צעיר. ניכר שלא רבים נוסעים בשביל הזה ובמקומות מסויימים הוא אפילו בוצי, עדות לכך שהמים גבוהים ולמעטים שנוסעים כאן אין עניין למצוא מעקף.

מגיעים למה שמסומן כסוף השביל ובאמת זה נראה כמו סוף השביל. אבל קוליס וסימני חציה של אחד מערוצי הנחל מושכים עוד למעלה לכיוון האגם - מעניין. חוצים ואז גם הקוליס הזה נגמר, הופך לקוליס חלש יותר עם סימנים של אופנוע שחצה ערוץ נוסף אבל מנקודת המבט שלנו לא רואים בצד השני המשך. לא יכול להיות שאין כאן דרך שמגיעה לאגם, אבל אנחנו לא רואים כלום ולמרות שהבטחנו לעצמנו חזור והבטח לא לעשות את זה, אנחנו מתחילים בנסיעה בר בשטח. אני אומר ליונתן שלא מרגיש לי לגמרי בסדר ככה בר בשטח באזור הזה, אז אנחנו מסכמים שאני אמשוך לקו הרכס ונישאר רק על הסלעים. רק נראה מה יש מעבר לגבעה, אולי יש שם המשך של השביל שלא ראינו מלמטה.

מעבר לגבעה אין שביל אבל יש משטח מסולע רחב שאם נחצה אותו - מצידו השני יכול להיות שיש המשך והוא מוסתר. יונתן יורד לבדוק ברגל והמשטח מרגיש מוצק מספיק לנסיעה. במורד שלו יש שטח ירוק שנראה בוצי ואנחנו מתרחקים ממנו, גם מהערוצון הדק שחוצה אותו. אחרי הערוצון המשטח המסולע ממשיך ואחריו נוכל לראות את ההמשך. אני בראשון נמוך, מתקדם בזהירות, חוצה את הערוצון שדווקא היה מוצק וכשארבעת הגלגלים על המשך המשטח המסולע אי אפשר שלא להרגיש את התחושה הנוראית של אוטו שלא זז קדימה, אלא למטה. לפני שיונתן מספיק לצעוק עצור!, אני כבר עם קלאצ׳ לחוץ, משלב רוורס וזורק את הקלאצ׳, המכונית מספיקה לקפוץ 20 סנטימטר אחורה וזהו. אני לא צריך לפתוח את הדלת ולהסתכל החוצה כדי לדעת מה מצבנו, וכשאני עושה את זה ואנחנו מסתכלים החוצה ואז אחד על השני - גם בלי מילים ברור לשנינו שאכלנו אותה.

3 תגובות

ehudzeelim - 30-09-25, 22:43
- תגובה
למיטב זכרוני, פעם שאלתי פה בפורום אם מישהו יודע מי אמר את המשפט החזק:
"אין מצבים מייאשים, יש רק אנשים מיואשים"
ובאיזה הקשר.
משפט חשוב... עד היום לא קיבלתי תשובה אגב..

אומי5 - 01-10-25, 09:00
- תגובה
אני לא יודע מי אמר את המשפט שלך, אבל אני כבר שנים משתמש במשפט שמתאים בול למצב.
אף סיפור טוב לא מתחיל במשפט "לא לקחתי את הסיכון"

יונתןמצפה - 05-10-25, 12:14
- תגובה
הפרק הזה בסדרה, למרות הסיום המותח שלו, עוסק ברובו בעומק החוויה של החלק הזה של המסע- מהיורט הקר, דרך ההגעה למרחב האגם הקפוא והבוקר עטוף האופוריה שאחרי.
תכנון הקטע הזה והניסיון לנתח את השטח היה אתגר מעניין למדי.
החל מהגילוי של האגם הזה אי שם באחד הערבים בסלון התל אביבי של אסף כולל ניתוח מעמיק של השטח, ועוד שעות של בהייה שלי לבד במפות ובתצ"אות על הלפטופ עם ה-"הוט ספוט" במוצב חודר ברצועת עזה...

מצפה הכוכבים המדובר, הוא נקודה יחסית מוכרת בשטח היחסית מבודד הזה.
לכן היינו מופתעים לגלות שניתן פשוט להיכנס פנימה. לזה אף אחד לא הכין אותנו.
קובץ מצורף 149671

בפועל, הרבה דברים יכולים להשתבש ביום ארוך כזה, עם נסיעה כזו ארוכה ומבודדת.
אבל כמו שאסף כתב- הדרך היתה טובה לנו.
ומצב הרוח בהחלט היה בהתאם.
אם רק המנוע לא היה באמצע אוברול...
קובץ מצורף 149673
קובץ מצורף 149672

המסע לפמיר, פרק שמיני: האגם הקפוא

הודעת מערכת

תפריט ראשי

ניווט לפי מותגי 4X4

פורום 4X4 הודעות אחרונות

תגובה: דשן { ? } KF של VGI . באמת דשן טוב לזמן ארוך?

תגובה: ׳×׳’׳•׳‘׳”: ׳׳×׳׳—׳¨׳™׳ ׳©׳ ׳™׳•׳׳™׳•׳ ׳׳•׳˜׳•׳¨׳¡ - ׳”׳×׳—׳¨׳₪׳׳×׳?

תגובה: כרטיס סים למערכת מולטימדיה

תגובה: תוכנת ניווט שטח שעובדת עם קאר פליי?

קישורים מהירים

אזהרה חמורה!

חיפוש באתר

שמרו על קשר