נכתב במקור על ידי
דרור ברלי
מנוע קטן וחלש = חי תמיד במאמץ. אפילו שיוט רגיל על כביש מהיר זה מבחינתו עבודה קשה.
90 קמ"ש בהילוך הגבוה = 3,000 סל"ד שזה גבוה יחסית ודי רועש. עקיפות, עליות, דיונות וכל תרחיש אחר שדורש להוציא ממנו את מלוא ההספק = גז בריצפה וסל"ד בשמיים, אנחנו מדברים כבר על 5,000 ולפעמים 6,000...... זה למה הוא מתעייף יחסית מהר.
גם הגיר האוטומטי עובר חיים קשים. הוא מתאמץ וחם לו.
מאמצים = התחממויות. רוב בעלי גירים אוטומטיים בכלל, לא מודעים לצורך ולתועלת שבהוספת קולר חיצוני, חלקם גם בכלל לא מודעים לצורך בשימוש תכוף בתחום הנמוך (4LOW) בתיבת ההעברה בזמן נהיגה בשטח, ומטגנים גירים על ימין ועל שמאל. בכל טיול יש לי כמה כוכבים כאלה שאם אני לא אוודא פיזית שוב ושוב (ושוב) ששילבו LOW לפני מכשולים, הם לא יעשו את זה. ולא משנה כמה אזכיר, אסביר, ואבקש, ואזהיר, ואתחנן. יש אנשים שזה פשוט לא נכנס להם למוח. לא מצליח לחדור את החסימות היזומות שהם הציבו לעצמם בפני כל הסבר עם ריח קל של משהו טכני. ואלה בדיוק הקליינטים של האוטומט. את הקטעים הכי קורעים/מדהימים/מפחידים/מייאשים של נהיגה אווילית תמצא רק ברכב אוטומטי.
גיר אוטומטי זה נחמד ונוח בפקקים ומקל על נהיגה בשטח טכני, אבל הנטייה לבחור בו מגיעה לעתים קרובות מאוד דווקא מצידם של נהגים/ות פחות מנוסים ופחות מודעים, שחושבים שבאוטומט "רק שמים ב-D וזהו, נוסעים". וזה ממש לא כך. לגיר אוטומטי יש יתרונות וחסרונות וגם אותו צריך לדעת לתפעל נכון - כשלא יודעים, גורמים נזקים אדירים לגיר. לא כל הנזקים האלה הם מיידים - רובם מצטברים, אבל הברזל כידוע לא שוכח כלום. ומי שישלם את החשבון זה הבעלים הבא. או זה שאחריו - כלומר אתה.