אחרי כ 15 שנה של זוגיות היום היא עזבה.
נפגשנו בדרום אני הגעתי עם סמוראי והוא בא איתה.
התאהבנו במקום.
למרות שהיא היתה בצבע מוזר
וקצת מוזנחת
חזרנו יחד באותו יום הביתה.
עברנו המון יחד.
טיולים שיפוצים חלומות ילדים.
שריפות ואירועים ביטחוניים.
לכל מקום היא תמיד הגיעה בקלות ובבטחה
ותמיד חזרה יחד איתי על ארבעה צמיגים.
סופה זה לא רכב. זו מכונה.
עם נשמה ענקית.
שאשכרה מחזירה אהבה בלי לבקש כלום.
מכלוליה החסונים המשיכו לתת בראש תמיד מול כל אתגר.
והחופש...אוי תחושת החופש כשאתה נוסע בסופה פתוחה כשרק רשת צל מעליך.
והמבט, של בעלי סופות, שרואים אותכם מביטים בנו בקנאה במעלה ואפילו ברמזור.
בהסתכלות לאחור
זה הרכב הכי נכון שגיפאי אמיתי יכול לבקש.
אמין. פשוט. גיבור. סלחן. ומענג.
אני ממשיך הלאה
להרפתקאה חדשה
ובטוח שהכלי הנהדר הזה ימשיך לשובב נפש ולהעלות חיוכים וללעוס סלעים כמו לפני 30 שנה....
