ציטוט:
החודש נדבר על פגיעה מתמשכת של מדינת ישראל בזכויות האזרח, שלא זוכה לביקורת בדוחות אמנסטי. חוק עוולה כה מושרש שכולנו נולדנו לתוכו ואיננו מסוגלים לראות את העיוות. אולם מבט חיצוני בדמות שיחה מזדמנת עם חבר ג'יפאי מעבר לאוקינוס, מביאה כל פעם להלם מחשבתי - האם אנחנו נורמאלים, ושאר העולם משוגע? מדובר כמובן על תקנות התעבורה שלנו, על האיסור הגורף לשפר רכב, לבצע בו כל "שינוי מבנה" – איסור שלא נשמע כלל במדינות רבות, שבהן יש מסורת מוטורית.
שינוי מבנה רכב כשמו כן הוא. כל שינוי מבנה מחייב היתר כתוב מרשות הרישוי, והיתר כזה ניתן במשורה ורק לשינויים סטנדרטיים וברורים מאליהם כמו ארגז לרכב מסחרי או וו גרירה. במה שקשור ל"סתם" שיפור כלשהו של מכונית, משרד הרישוי קמצני ביותר. שוטר או בוחן תנועה יכול להוריד מכונית מהכביש על בולם זעזועים לא מקורי – והיו דברים מעולם. לצורך הדיון נתמקד בשני שיפורים ברורים מאליהם לכל ראש-מוטורי: שינוי מידת הצמיגים והחלפת המנוע למנוע שונה מהמקורי.
מידת הצמיגים רשומה ברישיון הרכב הישראלי. אי זהות בין הכתוב לבין המצוי בפועל היא עילה להורדה מיידית מהכביש על ידי ביקורת משטרה. נניח שעד כאן יש הגיון (חברי האמריקאי חולק. "האם מידת המכנסיים שלכם גם רשומה בתעודת הזהות?!"). שינוי המידה דורש אישור בכתב, והאישור ניתן אך ורק למידה מקורית המאושרת על ידי ייצרן הרכב (הגדרה מעורפלת למדי). לכל קוראי מגזין זה, חובבי הכביש הישר או המפותל, או הבוץ והסלעים, על שני גלגלים או ארבע - יש סיבות טובות מאד להפטר מהצמיגים המקוריים של רוב כלי הרכב, ולהגדיל אותם בקוטר, ברוחב, בחתך. אבל החופש הטבעי של כל אישה לנעול נעליים אחרות, אסור על נהגי ישראל. מה הרציונל מאחורי האיסור? נסו לשאול במכון הרישוי הקרוב למקום מגוריכם... המקור כה מעורפל בעבר שאף אחד לא יודע מהו. לפעמים נדמה שגם חובבי ההגה בארץ סובלים מסינדרום שטוקהולם (הזדהות של הקורבן עם חוטפו) ובונים מגדלים תיאורטיים להגנת התקנות.
טענה אופיינית אומרת ש"מהנדסי היצרן יודעים מה הם עושים". ובכן, בוודאי שהם יודעים מה הם עושים. הם מתאימים צמיג למעטפת ביצועים, נוחות ומחיר מסוימת שהוגדרה להם על ידי מחלקת השיווק בהתבסס על פרופיל נהג ממוצע. אם היו מבקשים מהם אחיזה רבה יותר, על חשבון נוחות ומחיר, היו מתאימים ברצון חישוק גדול יותר עם צמיג רחב בעל חתך קטן יותר. למעשה זה בדיוק מה שהם עושים בגרסאות ספורטיביות של אותה מכונית. מדוע למר כהן אסור להתקין צמיג של אימפרזה טורבו על סובארו אימפרזה רגילה? הרכב כבר נקנה, הוא שייך לאזרח חופשי עם טעם ורצון עצמאיים. הרציונל הטכני שמאחורי ההחלפה בהחלט ראוי לדיון – בין מר כהן וחבריו. למה זה עניינה של מדינת ישראל?
נחתוך לכיוון המנוע. חברי האמריקאי בטוח שאני חי בדיקטטורה קומוניסטית – הוא לא מבין למה אני לא מתקין מנוע סמול בלוק של שברולט בג'יפ הישן שלי, במקום מנוע השש-בטור העתיק והכבד. "סמוך עלי" הוא אומר, "זה מתאים, קצת עבודה וזה בפנים, יופי של שילוב, כולם פה בטקסס נוסעים ככה". ואני צריך כרגיל להתנצל בשם מדינת ישראל – "תבין ג'ו, זה פשוט אסור". בשלב הזה הוא מאבד את הסבלנות. מה ההיגיון שלפיו אסור להתקין פיסת קניין אחת – מנוע – קנוי כחוק ממגרש הגרוטאות – בפיסת קניין אחרת - מכונית? תאמרו שאם נתקין מנוע חזק יותר, הרכב יהיה בעל פוטנציאל לנסיעה מהירה יותר. אבל אין חוק בתקנות התעבורה שמגביל את ההספק או המהירות המרבית של מכונית שמותר לה לעלות על כבישי ישראל, ובכל מקרה אסור לנהוג מעל המהירות המותרת... הספק גדול גם אינו הסיבה היחידה להחלפה – לפעמים נרצה להחליף מנוע בנזין למנוע דיזל או להיפך, או להחליף מנוע ישן ונדיר למנוע מודרני אמין או זול יותר.
הטיעון הבא הוא, "אם נתקין מנוע חזק יותר/צמיג גדול יותר, שאר המכלולים לא יחזיקו מעמד". ייתכן, אבל זו כבר בעיה של בעל הרכב, שיצטרך לשלם על נזקיו, לא? "...אהה, אבל מה עם הרכב ישבר בדיוק כשאשתי מסיעה את הילדים מאחוריו/מלפניו/מצדדיו?". החשש האישי הוא לב העניין. כשלים טכניים אכן גורמים לחלק קטן מתאונות דרכים. אך כמעט תמיד ניתן לשחזר את הכשלים האלו לתחזוקה לקויה, של כלי רכב רגיל, ולא לרכב ספורט או שטח משופר. למעשה, ראש-מנוע טיפוסי המשקיע כסף ומחשבה ברכבו, רמתו הבטיחותית גבוהה יותר מאשר המכונית הישנה הממוצעת, המתוחזקת בקושי על ידי בעלים בלתי מודע וחסר כל עניין במכאניקה.
בסוף כל דיון כזה, המסקנה היא תמיד – " טוב, אתה בסדר, אתה יודע מה אתה עושה. אבל אם יהיה מותר לך, יהיה מותר לכל ילד לפני גיוס שרק קיבל רישיון נהיגה". ולמה לא בעצם? רבים מאיתנו שבויים בתפיסה שנהגי ישראל בורים, חסרי אחריות, אשמים מראש. זו גישה שאין לה ביסוס במציאות. עם תקנות התעבורה הדרקוניות שלנו, מצבנו על טבלת תאונות הדרכים העולמית אינו מזהיר. אין סיבה אמיתית לאסור באופן גורף על נער להתקין חישוקי מרוץ וצמיגים רחבים על ההונדה סיביק שלו, כמו שאין סיבה הגיונית לאסור על חייל המחזיק ג'יפ סופה ישן להתקין שורת פנסים על הגג (מפתיע – אבל גם זה אסור באופן מוחלט). יש כל סיבה לאסור נסיעה על כביש ציבורי כאשר הפנסים הנ"ל דלוקים ומסנוורים את הבאים מולו, ויש כל סיבה להעניש את נהג הסיביק על השתוללת על הכביש... אבל כל זה לא סיבה מספיק טובה למנוע ממני – וממך הקורא - לבנות את ג'יפ חלומותי, ולצאת לטיול של שבת רגוע בלי לחשוש מכל ניידת בצד הדרך. תקנות משרד הרישוי הן בבחינת ענישה קולקטיבית מראש, בלי תהליך משפטי, לכל חובבי הרכב בישראל. ענישה קולקטיבית אינה מקובלת במדינה דמוקרטית, אבל אנחנו שותקים ועוברים לסדר היום.
