מתקן מוזר בירדן הררי

לפני יותר משנה חנן יצר את הכתבה על טיול נקודות מים בצפון . בתמונות בכתבה מופיעה התמונה הזו :
http://www.jeepolog.com/with.php?pic...tkan_beton.JPG
גם אני נתקלתי במתקן הזה בעת טיולי בתוואי הירדן ההררי.

בזמנו חנן שאל בפורום (לא הצלחתי למצוא את הדיון המקורי) וקיבל את התשובה "...והסתבר לנו שהוא שימש בתקופה שבה ניסו לבנות את תעלת ההטיה, לצורך ציפוי דפנות התעלה בבטון"

אבל תעלת ההטייה לא נחפרה ע"י הסורים בצדו המזרחי של הירדן ? המתקן הזה מופיע בשיפולי הגדה המערבית של הירדן.

הסבר?


שחף.

לאורך השנים היו כמה תעלות הטייה .
יש את התעלה הראשונה זאת שבתמונה וזאת התעלה הישראלית .
יש התעלה הסורית במורדות הדרום מערביים של רמת הגולן .
יש קטעים של התעלה הסורית בחלק הצפון מערבי של רמת הגולן
יש קטע סורי בחלק הדרום מזרחי של רמת הגולן . ( מעל מפגש הגבולות ירדן סוריה )
גם הקטע הזה שבתמונה הוא נסיון שלפני בנית המוביל הארצי .
הרעיון היה לקחת מים לפני הכנרת ולחסוך את הצורך בשאיבה היקרה .
יש גם תעלה ירדנית ומפעל ירדני ( תעלת הרור ) מעל חמת גדר .

*****
תעשה חיפוש על תעלת הטיה / מלחמת ששת הימים .
*****
איציק

http://www.amalnet.k12.il/meida/wate...ame=A_maim0445
*****
כל הסיפור על רגל אחת
*****
איציק

אחת הפעולות שנעשתה על ידי ישראל בזמנו למנוע ההטיה היה הפצצה אווירית של המפעל הזה אך באחת הפעמים ההתקפה לא הצליחה ולכן ניסו בדרך אחרת והיה רצון להפגיז על ידי תותחי צהל אך ומאחר ובתקופה ההיא תותחי צהל לא היו הכי טובים בזירה הוטל הדבר על כח שיריון שהיה מורכב על ידי טנקים מסוג צנטוריון או למי שמכיר אחרת שוט הטנקים האלה ירו לטווחים מאוד גדולים והמרחק שנמדד היה כ6 קילומטר שזה המון לטנק וזהו הישג שעדייין לא מומש בידי צהל ואף על ידי טנקים בכל רחבי העולם מה שעדיין מוכיח שלא הטנק הוא המנצח אלא האדם ולחלופין דבר ישן לפעמים הוא דבר טוב.

המזרח התיכון עני במים, ולכן המים הם נקודת מחלוקת מרכזית בסכסוך בין המדינות באזור: ישראל, סוריה, לבנון וירדן. בשנת 1923 נקבע קו הגבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל, לבין המנדט הצרפתי בסוריה, והוסכם כי הכינרת בשלמותה ועוד 10 מטרים מהחוף בצפון מזרח הכינרת יהיו בשטח ישראל.
בשנת 1948 – לאחר קום המדינה – חשו הסורים תסכול משום שהם נותרו ללא גישה אל הכינרת. דייגים ונופשים סורים, שהיו רגילים ליהנות מן הגדה הצפון-מזרחית של הכינרת, היו מנועים מלדוג או להתרחץ בה. הבעיה החריפה בשנת 1954, והמתיחות הולידה תקריות ירי של כוחות צבאיים לעבר ספינות דיג ישראליות.

שלושת המקורות העיקריים של הירדן הם נחל שניר (החצבאני), נחל חרמון (מעיין הבניאס), ומעיין הדן. ראשיתו של החצבאני במעיינות חצבאיה ווזאני. עד מלחמת ששת הימים נבעו מעיינות ווזאני בסוריה, ואילו מעיינות חצבאיה נובעים בתחומי לבנון. מעיין הדן, החשוב מכל יובלי הירדן, נמצא כולו בתוך תחומי הקו הירוק (במרחק כמה מטרים מדרום לגבולות 6 ביוני 1967). מעיין הבניאס נובע ברמת הגולן, כיום בשטח ישראל אך סוריה טוענת אף היא לשליטה על האזור. שישה קילומטרים מדרום לגבול ישראל-לבנון מתאחדים הנחלים דן, בניאס וחצבאני לנהר הירדן. עשרה ק'מ דרומית לאגם הכינרת מצטרף נהר הירמוך אל הירדן. אגן הירמוך הוא בינלאומי אף הוא ומתחלק בין ירדן לסוריה.
עם קום המדינה הפך נושא המים לאחד ממוקדי הסכסוך והאלימות. מדינות ערב הכינו תוכניות שאחת ממטרותיהן הייתה ככל הנראה ניצול המים תוך פגיעה מכוונת במקורות המים של ישראל. גם ישראל ניסתה לנצל באופן מרבי את מקורות המים העומדים לרשותה ובנתה את 'המוביל הארצי'.

בשנים 1955-1953 עסק אריק ג`ונסטון, נציג מיוחד מטעמו של נשיא ארה”ב אייזנהאור, בתיווך בין ישראל מצד אחד ומצרים, ירדן, סוריה ולבנון מצד שני בנושא תכנית לחלוקה של מימי הירדן בין ישראל לשכנותיה. התכנית נדחתה ע”י הליגה הערבית בעקבות חשש סורי שקבלתה עשויה להתפרש כהכרה בישראל. למרות הדחייה, תכנית ג`ונסטון הפכה לבסיס הסתמכות לגבי חלוקה צודקת של המים.
מדינת ישראל וירדן הביעו את הסכמתן לתוכנית (בצורה לא-רשמית). סוריה ולבנון לא רצו להביע את הסכמתן משום שלא רצו להכיר במדינת ישראל ולשתף עמה פעולה. מובן מאליו שהתוכנית לא יצאה לפועל.
בשנת 1953, לאחר הכישלון של התכנית ושל מאמצי תיווך נוספים (בראשות ארה"ב), החלה ישראל בעבודות להטיית מי הירדן באזור שמדרום לגשר בנות יעקב. התכנית כללה תעלה באורך 2.5 קילומטרים, שראשיתה מדרום לגשר, והיא נועדה להוליך את המים משם דרומה עד טבחה שבחוף הצפוני של הכינרת. לפרוייקט הזה שייך המתקן בתמונה. הוא שימש ליציקת בטון לדיפון התעלה הפתוחה שתוכננה להולכת המים.
מדינות ערב הפעילו לחצים בין-לאומיים, וישראל החליטה למצוא דרך אחרת להטיית מי הירדן – לא בשטח מפורז ולא על אדמות ערביות, אלא על-ידי שאיבת מים מן הכינרת והעברתם אל הנגב באמצעות המוביל הארצי.
לאחר השעיית תכנית הטיית הירדן מדרום לגשר "בנות יעקב" ביצעה ישראל את תכנית המוביל הארצי, שנקודת המוצא שלו היתה בכינרת. מפעל זה הושלם ב-10 ביוני 1964. בעקבות הפיכות פנימיות, פירוק קע"ם (קהילייה ערבית מאוחדת - איחוד בין מצרים וסוריה) ויריבות עם מצרים, התגבש בסוריה קו קיצוני שאחד מביטוייו היה הרצון לסכל את מפעל המים הישראלי. בוועידת הרמטכ"לים הערבים, בדצמבר 1963, קראה סוריה לפתוח במלחמה בישראל לאלתר. נשיא מצרים, נאמן לתפיסתו, לא רצה להיגרר למלחמה במועד לא נוח לו, ולכן יזם כינוס של ועידת פסגה ערבית לדיון בנושא, מתוך כוונה לבלום את הלוחמנות הסורית.
ועידת הפסגה הראשונה התכנסה ב-13 בינואר 1964 בקהיר, והחליטה להטות את מקורות הירדן - הבניאס והחצבני -ולהקים מפקדה משותפת להגנת מפעל ההטיה.
בוועידת הפסגה השנייה (5 בספטמבר 1964) אושרה תכנית ההטיה ונקבע כי העבודה תחל בנובמבר 1964.
תכנית ההטיה היתה יומרנית מאד מבחינה הנדסית. ע"פ התכנית, חלק קטן ממי החצבאני יוטו במנהרה אל הליטאני ורובם יוטו בתעלה אל הבניאס. מי הבניאס יוטו בתעלה אל הירמוך כדי לנצלם ב"מפעל הע'ור המזרחי" שתכננה ירדן. ההטיה של מי החצבני לירמוך הייתה כרוכה בכריית תעלה באורך 73 ק"מ בגולן, מצפון לדרום באדמה הבזלתית והמבותרת של הגולן, כל זה מרחק קצר יחסית מגבול ישראל. התתואי המדוייק של התכנית עבהר מהחצבאני אל הבנייאס, לאורך המצוקים המערביית של מורדות רמה"ג עד אזור קובת קרעא, משם לעין א – ספירה ומשם במנהרה לכיוון הירמוך. (זו המנהרה שבתמונה). ניתן לראות עד היום את שרידי המפעל הסורי במקומות שונים בשטח רמה"ג.
הסורים החלו בעבודות מדידה ואיתור זרמים תת קרקעיים באזור תל דן. התקריות הראשונות במאבק על המים אירעו ב-3 וב-13 בנובמבר 1964, בעת שמוצבים סוריים פתחו באש לעבר עובדים שעסקו בשיפוץ דרך הפטרולים ובניקוז המעיינות באזור תל דן. התקרית השנייה היתה חמורה יותר: הסורים הפגיזו את היישובים באזור בארטילריה ובטנקים. מטוסי חיל האוויר הוזנקו לשיתוק מקורות הירי.
בנובמבר 1964 החלו הסורים והלבנונים בהכשרת תוואי ההטיה של הבניאס והחצבני. כדי לסכל את מפעל ההטיה הערבי מבלי לדרדר את המצב למלחמה כוללת, ניצלה ישראל תקרית אש כדי לפגוע בציוד ההנדסי הסורי, באמצעות ירי מדוייק של טנקים. ב - 17 במרץ 1965 נפגע ציוד סורי באזור מוער א שבעא.
הסורים העתיקו את העבודות לאזור גשר "בנות יעקב" וגם כאן הצליחו טנקים לפגוע בו (מאי 1965). בפעם השלישית נפגע ציוד הנדסי סורי באוגוסט 1966, ליד קובת- קרעה, באש טנקים לטווח של כ-11 קילומטר.
ביולי 1966 פגעו מטוסי חיל האוויר בדחפורים הסורים באזור עין-אסופירה. פגיעות אלה הבהירו כי ישראל לא תשלים עם הטית מקורות המים שלה. הלבנונים הבינו את הרמז והפסיקו את העבודות בסוף יולי 1965. הסורים המשיכו בעבודות בקטעים שונים, אך הן התנהלו באיטיות ונראה שבוצעו בעיקר מטעמי יוקרה.
מפעל ההטיה הסורי נכשל למעשה אבל "המלחמה על המים" היתה בין הגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת ששת הימים.

PW - תודה על ההסבר!

לגבי הטנקאות - 10 או 11 ק"מ מה שלא יהיה, בכינון עקיף. לא יעיל במיוחד, אבל אגדה שדורות של תותחני שריון גדלים עליה. אפילו מלמדים את הטכניקה המיוחדת שדורשת שימוש במד זוית ידני חיצוני, כי שום טנק בעולם לא נועד לירות לטווחים כאלו. לקחו את האלתור הכל-כך ישראלי והכניסו אותו לתורת הלחימה עד היום (או לפחות עד לפני 10 שנים, אני לא יודע אם במרכבה סימן 4 עדיין מלמדים את הטריקים הפלמחנקיים האלו).

pw תענוג לקרוא !!

ועוד קוריוז שקשור לתוכנית ג'ונסון .

בשרותי הצבאי ישבנו ליד חמת גדר בכל יום ראשון בעשר בבוקר הייתה מתקיימת פגישה של אנשי מקורות הישראלים והמקבילים הירדנים , מדובר בתחילת שנות התשעים לפני השלום הרשמי עם ירדן .

נציגי שתי המדינות היו יורדים עד לקו המים בנקודת ההטיה שלו אל הירדן ואל תעלה העו'ר (מתחת לצומת פיק) והיו מודדים את זרימת המים בין ישראל לירדן , המדידה היתה פרימטיבית ע"י מין שבשבת עם שעון שהיו טובלים במים, אבל השוס הרציני היה השליטה בכמויות התבצעה ע"י הוספה והסרה של שקי חול מהסכר המאולתר שהיה שם . לא לשכוח מדובר על שנת 89 -90 אני זוכר בזמנו שהדבר הפתיע אותי ביותר ושאלתי את אחד מנציגי מקורות הכיצד ?

והתשובה הייתה שבמילא ישראל שואבת מים באזור חמת גדר שזה לפני הסכר והחלוקה היא רק טקסית ולא יותר . מדינה של גנבים כבר אמרנו ?

אגב אם אני זוכר נכון חוק ג'ונסון היה 70 אחוז מהמים לירדן והשאר לנו .