המציאות דורסת - מאמר על תאונות דרכים
המציאות דורסת - דורון רוזנבלום, מוסף הארץ
( כן אני קורא את הארץ. הי, אני אפילו כותב בהארץ :twisted: )
דורון רוזנבלום תמיד משעשע, הפעם גם צודק מילה במילה, כותב את האמת הפשוטה שמשום מה קשה לנו לעכל - תאונות דרכים הן חלק מהתרבות הטכנולוגית שבה אנחנו חיים, הן המחיר של אורח החיים שלנו, ואין מה להלחם בהן - אי אפשר להלחם כשאין אויב.
ציטוט:
...מעניין, כבודו, מי משרי התחבורה חיפש אי פעם במילון את ההגדרות הלשוניות לעצם המלה תאונה: "אירוע או נסיבות לא מתוכננים ובלתי ניתנים לצפייה מראש", לפי וובסטר; "מקרה אסון, תקלה, מאורע רע", מגדיר זאת אבן-שושן; "אירוע בלתי נמנע שנגרם כתוצאה מפעולתם של חוקי טבע שאינם ניתנים לשינוי", מגדיר זאת - כהרגלו, עם לשון בלחי - אמברוז בירס.
ואמנם, כפי שכל בר-דעת ודאי מבין, תאונה - מעצם הגדרתה - אינה דבר-מה שמישהו גרם מרצון, להבדיל מפיגוע או מחבלה. תאונות נגרמות מרשלנות, מחוסר תשומת לב, מטיפשות, ועצם המעורבות בהן היא כשלעצמה כבר עונש (מה שאינו פוטר כמובן מענישת האשמים, אם יש כאלה); אבל דבר אחד הן לא: הן אינן תוצאת פעולתו של איזה רוצח-על המסתובב בכבישים וסתם מטיח מכוניות זו בזו. ואמנם, כפי שניתן לראות בכל סיקור בחדשות העולם - כך מתייחסים ברוב המדינות לתאונות, גם הקשות ביותר: עצב, צער, תימהון, כאב, דיווח עובדתי מפי איש משטרה, הבעת צער מפי פונקציונר ברשות התחבורה, הבטחה לבדוק את כל הנסיבות כדי למנוע הישנות המקרה, וכו'.
לא כן אצלנו, אדוני המבקר: אצלנו - במלחמה שיש לה מדינה - אפילו התאונה האקראית והטרגית ביותר (בעיקר כזו שיש בה הרוגים רבים - יהודים ובעיקר ילדים) נתפסת כקריאת תיגר, כפיגוע, כאופנסיווה הדורשת מענה מיידי, פעולת תגמול. ואמנם, מיד לאחריה מתכנס קבינט כלשהו - ממשלתי, משטרתי או פרלמנטרי. יש ציפייה כללית לאיזו "תגובה"; ואכן, מיד נמסר שכבר הלילה מטכסים עצה, מתכננים "מענה הולם". שרי הממשלה מתייצבים מול המצלמות, רגוזים וזועמים כגנרלים שהופתעו מודיעינית, ומבטיחים - באלה המלים ממש! - "להשיב מלחמה שערה", "להדביר את התופעה", "לא לנוח ולא לשקוט" עד שהעניין יבוער מהשורש, כי "ככה זה לא יכול להימשך" ו"יש גבול לסבלנות"...
