מה זה?
איפה זה?
מתי?
כמה?
למה?
ולמה יש לי פתאום תחושה של דז'ה וו?!...
Printable View
מה זה?
איפה זה?
מתי?
כמה?
למה?
ולמה יש לי פתאום תחושה של דז'ה וו?!...
עקרבים?
מלחמות היהודים...זה מה שקורה כשאוספים "פרחחים" מכל מיני ארגונים ומחליטים לקרוא להם צבא.
אך מאחר והצבא הוא "צבא העם" ולא רק של ארגון מסויים ביום שלפני הביקור החגיגי של ה"זקן" דורשים מהם לשבור לכף היד את האצבעות.
הראל
לדעתי זאת רק חצי תשובה,ציטוט:
נכתב במקור על ידי rlzel
האצבעות האלו נשברו רק בשנים האחרונות..
הם לא שברו לפני הביקור אלא מחקו...ציטוט:
נכתב במקור על ידי rlzel
מאחר והיד מסותתת בסלע ,כתבתי "לשבור" ,אבל מן הסתם הכוונה היא שלא יזהו את הסמל של הלחי.
הדרך עצמה נפרצה במקור ע"י הבריטים ב 1927 ולאחר מכן נסללה במלחמת העולם השניה על מנת שניתן יהיה לנייד כוחות דרומה למנוע התקדמות של הגרמנים שכבר היו במצרים.
ב1950 חיל הנדסה שיקם את המעלה שהיה בזמנו הדרך הראשית לאילת .
אסור לקחת את זכות הראשונים מהרומים שפרצו את הדרך 2000 שנה לפני הבריטים על מנת לקשר בין ממשית (כורנוב) לעיר אובות .
הראל
זאת לא היד היחידה במעלה.
התכוונתי ליד המחוקה בעיקולים שנמחקה בביקור הזקןציטוט:
נכתב במקור על ידי ד ו ר ו ן
החידוש בתמונה הפותחת היא שזו לא היד שתארת.. יש יד נוספת.ציטוט:
נכתב במקור על ידי גל מגל
עכשיו נשאר היכן?
מימדים?
במקור היו שתי ידיים מסותתות (בשני מקומות שונים) אחת של האצ"ל ואחת של הלח"י,היד שמופיעה בתמונה נמצאת
וקיימת בסיבובים כמו שכתב גל (נכון לאתמול...)ואילו היד השניה נגנבה,שני הארגונים לקחו חלק בשיפוץ הדרך וכל ארגון ניסה לקחת את הכרדיט לעצמו ושניהם נדרשו למחוק את הכיתוב (לצד היד היה כיתוב).
האבן הנ"ל היא בגודל של כ40 ס"מ אורך היד עצמה כגודל אגרוף.
הראל
כבר כתבתי פעם חידה על הנ"ל באתר הצהוב. את היד הקטנה הראו לי רק לאחרונה. אני מביא את שכתבתי אז כלשונו, "לא נגענו":ציטוט:
נכתב במקור על ידי rlzel
החידה:
"בהוראת השלישי, הוסרה הזרוע מפני שיבה. ואין לדעת מי המנוול: הוא - או איש השלישי בשמינית"
והפתרון:
אכן, מדובר במעלה עקרבים, אבל לא באירוע המחריד הידוע כטבח מעלה עקרבים אלא באירוע אחר, צנוע, נחבא אל הכלים ונשכח, הקשור דווקא בפעולות הרחבה והכשרת המעלה הזה בחורף בין השנים 1949 ו – 1950.
סיפורנו מתחיל עוד הרבה קודם, בשנת 1914, השנה בה קיבלה החברה האמריקאית "סטנדרט אוייל" זיכיון מן הטורקים כדי לחפש נפט בקמרי הר הנגב בגבולו עם מדבר יהודה. האזור היה אז "ארץ לא נודעת" ממש, והיה צורך בסלילת דרך חדשה לחלוטין. הדרך נסללה מחברון דרך באר שבע, יצאה מטחנת הקמח הישנה במזרח העיר לכיוון מזרח, עברה מעט צפונה למושב נבטים של היום ומשם התפצלה: סעיף אחד עבר דרך תל אל מילח' (תל מלחתה) לראס זוויירה (ראש זוהר) והסעיף השני לכיוון כורנוב (ממשית). הדרך שופצה לראשונה ע"י הטורקים שנה מאוחר יותר בזמן מלחמת העולם.
בשנת 1927 הגיעו הבריטים. הם המשיכו ופרצו את המשכה של הדרך הקודמת מממשית דרך נקב א-צופע'י (הלא הוא מעלה עקרבים) ועין חוסוב (עין חצבה) לאורך הערבה עד עקבה. לדרך הרכב במעלה עקרבים קדמה כמובן הדרך הקדומה ומעלה עקרבים הרומי הנמצא ממערב לכביש המודרני הבריטי. הבריטים שיקמו את הסכרים הקדומים של ממשית ובנו את הסכר המזרחי המודרני כדי לספק מים לסוללי הדרך. המים הובלו במיכליות גדולות דרך מישור ירוחם הנוח לתנועה בתווך בין רכס ירוחם לרכס חתירה לכיוון כביש הנפט שנסלל מצומת הנגב לכיוון דרום מזרח אל המכתש. כך נולדה לראשונה הצומת שנקראה לימים "צומת דימונה". דימונה עצמה כמובן לא הייתה קיימת – היא הוקמה רק בשנת 1955... הדרך המקורית לאילת עברה איפה מצומת רותם דרומה – ואחרי כתשעה ק"מ פנתה לכיוון מזרח דרום מזרח לכיוון מעלה עקרבים.
לאחר קום המדינה, בשנת 1952 - נפרצה הדרך בין ירוחם לאורון והדרך לאילת שונתה במקצת: מבאר שבע נסעת לצומת הנגב, המשכת דרך כביש הנפט וירוחם, דרך המכתש הגדול לאורון ומשם למעלה עקרבים.
עד שנת 1949 – השנה בה התרחש סיפורנו, הייתה דרך מעלה עקרבים דרך צרה ומסוכנת בה יכול לעבור כלי רכב אחד בלבד בכיוון אחד. על חיל ההנדסה של צה"ל הצעיר והנמרץ הוטלה המשימה להסדיר את תנועת כלי הרכב במעלה המסוכן ע"י שימוש בקו טלפון שדה שנסלל מראש המעלה אל סופו בשיטת "המתן וסע" הידועה המשמשת את מתקני הכבישים עד ימינו אלה.
על חיל ההנדסה הוטלה גם מלאכת שיפור הדרך לאילת. במבצע הנדסי מורכב שנקרא מבצע "ערבה" הורחבו עיקולי הכביש במעלה עקרבים. מסיבות כלכליות, החומר העיקרי בו נעשה שימוש היה חרסית מקומית, קאולין, ולא אספלט. בשולי הדרך הוצבו חביות שמולאו באבנים גדולות וחצץ למניעת התדרדרות כלי רכב לתהום. העבודה בוצעה בידיים בלבד. זו הייתה הדרך הראשונה בהיסטוריה שלקוחותיה הראשונים תרמו לביסוסה: כל משאית שירדה בעיקולי הדרך בפיקוח הסוללים תרמה לכבישה וביסוס שכבת הקאולין הטריה, הרטובה מטל הלילה.
מקור העובדים היה רב ומגוון: לצד חיילי ההנדסה העושים במלאכה הועסקו גם בנאים דרוזים שהתמחו בבניית קירות התמך בעיקולי הדרך ובדואים משבט העזאזמה ששהו דרך קבע באזור.
ביחידת חיל ההנדסה שרתה קבוצה גדולה של אנשי לח"י לשעבר שאחד עשר מתוכם שמשו כמנהלי עבודה בפרויקט. בסך הכול מנתה קבוצת אנשי הלח"י כעשרים אנשים. לוחמי הלח"י הצטרפו לצה"ל הצעיר כגדוד שלם הכפוף לחטיבה שמונה של צה"ל בפיקודו של אלוף יצחק שדה.
אחד מאנשי הלח"י לשעבר במעלה עקרבים היה צעיר מוכשר בשם אליעזר בן עמי. כישרונו המיוחד נוצל כבר פעם כשהכין עבור חבריו הנידונים למוות מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני את התפוזים הממולכדים שהוברחו לכלא המרכזי בירושלים ושימשו את השניים לפוצץ את עצמם לבל תהא בהם יד הבריטים. חבריו עזרו לו להכין סולם באורך ארבעה מטרים. כך יכול היה לצייר ביד אומן, על קיר התמך שנצבע לפני כן בצבע לבן בוהק, בעיקול החמישי מלמטה – את סמל הלח"י: כף יד ששתי אצבעותיה קפוצות – בגודל ענק, ומתחת לה כתב באותיות קידוש לבנה: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". הציור הענק נראה היטב לעיניי המטפסים במעלה עקרבים ולדרי מחנה הסוללים בתחתית המעלה בואדי פוקרה (נחל צין).
בגמר פרוייקט הרחבת הדרך והשיפוץ הוצבה בראש המעלה אנדרטת אבן בדמות צריח שחמט, בה חקוק סמל חיל ההנדסה ועליה כתובת: "מבצע ערבה, דרך זו נסללה ע"י קצין ההנדסה, איזור ע'רבה, חיל ההנדסה, צבא ההגנה לישראל, אפריל 1950".
לפני חנוכת הכביש באופן רשמי ע"י בעל החזון לפיתוח הנגב, ראש הממשלה הראשון ושר הבטחון דוד בן גוריון, סייר במקום שלישו המיתולוגי נחמיה ארגוב. וכך מספר אחד ממלוויו על שהתרחש: "הנסיעה לאילת בפעם הראשונה היתה חוויה אדירה, הסקרנות גוברת על הכל. העצמות מתפוקקות מישיבה על ספסל העץ במשאית..... בקיר האבן במעלה עקרבים הפתעה: מה פתאום סמל הלח"י? לא היה לי כל כך את מי לשאול. מי זה צייר את כף היד ושתי האצבעות הניצבות, הכול בענק, ועוד הוסיף את המילים "אם אשכחך...? הרגשת ערפול חושים. עוד דבר לא ברור, נוסף על כל אלו שהצטברו בליבי מאז המחתרת, הכלא, המלחמה והמדינה. פחות מכל חשבתי שהעניין יתמקד בדרך אינסופית ומאובקת, למדבר שאין לו ולא כלום עם חזון הלח"י. לא שהייתה אכזבה, הייתה תדהמה וטלטול נשמות...."
מובן שמייד ניתנה הוראה ע"י ארגוב למחוק באופן מיידי את הציור והכתובת הענקיים.
מנהל העבודה במעלה עקרבים היה אז צבי שוהמי, מאנשי לח"י. הוא התייצב מייד לפני קצין ההנדסה האזורי, סרן בית-אש והודיע לו כי אם מוחקים את הסמל – הוא נותן הוראה לכל אנשי לח"י במעלה עקרבים לעלות מייד צפונה.
האיום לא עזר. הסמל קורצף ביסודיות מעל הקיר וברבות הימים נשתכח מלב.
מייד לאחר ההתקפה הרצחנית על אוטובוס אגד במעלה עקרבים (שהוזכרה כאן ע"י השמשוני) בשנת 1954, נענה אחד ממנהלי הפרויקט המקורי, מוטק'ה סופר מאנשי הלח"י – לפנייתו של צבי שוהמי לשוב להתנדב ולהצטרף לצוות עובדי הכביש בביר מלחה (באר מנוחה) - והוא נענה. הוא מספר על התחושה בעוברו לראשונה בכביש לאחר מחיקת הכתובת: "חודשים רצנו שם כמו מטורפים. בידיים בנינו מעבירי מים. הדרך לאילת נשמרה בידי קומץ מטורפים שירדו ממלכות ישראל לנחל צין, לרגלי מעלה עקרבים. מישהו מחק את סמל לח"י. אין דבר. חלוקי הנחל במעביר המים זוכרים. תשאלו אותם...."
הציור אכן נמחק ביסודיות. באזמל או בהזרקת חול. כל כך יסודית הייתה העבודה עד כי ציפוי הפטינה המדברי המצפה את יתר אבני הקיר – קורצף גם הוא....
כך נותר כעין נגטיב של הסמל המקורי הבולט בבהירותו אל מול הגוון הכהה המדברי של אבני קיר התמך המקוריות. הוא נמצא, ממש כפי שהושאר שם בפעם האחרונה, על קיר התמך של העיקול החמישי מלמטה. ממתין שתגלו אותו מחדש. צופה על בקעת צין, וזוכר. תשאלו אותו...
טיול נעים.
ברבות הימים תוקנה המחיקה ההסטורית על ידי מילוי החציבה בצבע שחור והרי היא לפניכם במלוא הדרה: