Printable View
שלום לכל היודעים...
אני צריך התוויה על מפה, ברמה מדוייקת ככל האפשר, או רשימת נקודות ציון, של "מבצע עובדה", חטיבת הנגב. תוואי של החלקים הרגליים גם יהיה נחמד, אבל דווקא אותו אני מכיר. חשוב לי יותר הדיוק בהתווית מסלול כלי הרכב.
יש הרבה מקורות טובים אבל אף אחד מהמקורות שמצאתי אינו מדוייק ברמה של מפה 1:50000.
תודה..
אסף.
א. יקירי:ציטוט:
נכתב במקור על ידי asafk
1. אתה מנוול. מייד אסביר לך מדוע.
2. אין לי אלא לצטט כפתיח את המילים האלמותיות (שאולי היו ביקורת הרכב הראשונה?) ועל כל פנים הלא הן שירה צרופה של נתן שחם,בתארו את השוני המוחלט בין הניווט הרגלי – לזה הרכוב:
"הג'יפים, ששחררו את הסייר מן המאמץ הגופני, הטילו עליו תביעה כפולה בטביעת - עין. הולך הרגל אינו משועבד אלא לבור המים. כלי הרכב משועבד לדרך, לשיפועי המישור, לטיב הקרקע. אמנם, מה שביצעו הג'יפים בשיפועי הרים ראוי לקנאתם של כל המודלים דה – לוקס לשנת 49, אולם מאחר והללו אף פעם לא נתאוו תאווה להגיע למדבר סיני עדיין ביהירותם הם עומדים"
3. אודה ולא אבוש כי ברגע זה אינני יודע לענות על שאלתך. אמנם, זהו "אינני יודע" מסוג שונה מהמקובל ב(חלק) ממקומותינו. כזה שאינו יודע להכריע בין מספר אפשרויות מתועדות, מנומקות, מצולמות וסבירות. (והוא שונה בתכלית מה"אינני יודע" המגיע מתוך חוסר ידיעה כללי ובורות מצמיתה).
4. טענה נוספת בפתיח דברי, גם היא ראויה לבחינה ותיקוף: אני טוען כי אין לראות באירוע הבודד של מבצע עובדה (למרות היותו חשוב מאין כמוהו – והביא לידי ביטוי מאמץ עצום והישג קרקעי ומרחבי מוכח) אלא פסיק קטן וזעום ברצף המאורעות שהחלו בחקירת הנגב בראשית המאה הלפני קודמת, הגיעו לשיא מקומי במיפוי צבאי אנגלי / חצי מסחרי של חברת חיפושי הנפט העיראקית IPC (שהגדירו לראשונה את היכולת להתגבר על המכשול הקרקעי העצום שהציב מכתש רמון), נפלו בדרך לא דרך לידי כוחותינו, המשיכו במבצעי ההכנה וסיורי העומק המדהימים לפני המבצע, המשיכו בביצוע עצמו – ולבסוף הסתיימו במבצע "דרך המלך" / "דרך חיים", מעלה עצמאות והמשך ההכשרה לבסוף של כביש הערבה - שעיצב את כל המרחב הנגבי בשלבים וחיבורו למדינת ישראל הצעירה. כדי להבין לאשורו את המתרחש – צריך להבין את כל אלה כמכלול אחד, רצוף ומתמשך, בו אירוע רודף אירוע ומחולל בהכרח אירוע נוסף אחר.
5.. רוב הנתיב ידוע למדי ונעוץ היטב. למרות שברוב המקורות הכתובים לא מתואר הנתיב בפירוט יתר. על כל פנים, התנועה בין באר טוביה לבאר שבע ברורה למדי (חוף אשקלון – דרומית למשמר הנגב – ב"ש), ברור למדי גם כי תנועת החטיבה הרכובה עברה למרגלות עבדת, עקפה את מכתש רמון ממזרח, הגיעה לראס א רמאן (הר רמון), ירדה במעלה ערוד (הבריטי), נעה בתוך ואדי אל עידר (נחל ערוד), חצתה את ואדי ג'יראפי (נחל פארן), המשיכה דרומה בציר מוגדר ע"ב צניפים וואדי עוקפי (נחל גרזי) עד שדה אברהם. שם צברה את פלוגת אברהם אדן "ברן" שהגיעה בטיסה. התנועה הרכובה המשיכה דרך בקעת סיירים ובקעת האצבעות (מישר סעיפים) ושם נתקעה. לבסוף פל' "ברן" נעה ברגל דרך ואדי רדאדי ותמילת רדאדי (רודד, למרגלות הר יהואחז של ימינו) כדי לעבור ברגל את הרכס ההררי / המכשול עד שפקעה סבלנותו של המח"ט נחום שריג והוא "עקף" את הפקק דרך בקעת הירח, דרב אל חג' וקע א – נקב וטיפס לראס א – נקב ממזרח, עם מספר ג'יפים של מטה החטיבה – אסף אליו את "ברן" ואת הסייר עמוס קרסניצקי, הותיר נפעם (או שיחד – תלוי במקור המספר) את הסמל המצרי במעבר הגבול - ומשם הייתה הדרך הממונעת לאילת פתוחה לפניו.
אנחנו נמקד את הדיון בקטע הבעייתי בין באר שבע לעיר עבדת. ברור כי החט' יצאה מב"ש, ברור כי היא עברה למרגלות עבדת. מה קרה ביניהן?
6. לכאורה, הבעיה מעט לא ברורה. לא מדובר בחידה ארכיאולוגית או בסוד צבאי מעורפל. המקורות חשופים, האירוע קרה לא מזמן, רק לחטט מעט ולמצוא את הפתרון... – ולא היא.
מדובר בחור שחור וחמקמק, אשר פנים לו לכאן ולכאן, שכל אחד מהם ראוי ומתועד ומונצח ומצולם ובעל סימוכין בפני עצמו. המעורבים באירוע עצמם, זיכרונם מעט נחלש, או שהם עצמם נחלשו, או חלילה – אינם עימנו עוד.
הבה נבחן את האפשרויות:
א. מבאר שבע נעה החט' דרומה אל צומת הנגב, משם אל ביר עסלוג' (צומת משאבים) ומשם בנתיב דומה לתוואי הכביש של היום אל אזור שדה בוקר ועבדת.
ב. מבאר שבע נעה החט' דרומה אל צומת הנגב, משם אל ביר עסלוג' (צומת משאבים) ומשם דרך דייקת אל - עמרין (בשור עליון) אל אזור שדה בוקר ועבדת.
ג. מבאר שבע נעה החט' דרומה אל צומת הנגב, פנתה מזרחה על ציר הנפט, הגעיעה לתל רחמה (גבעת ירוחם) ומשם דרך הבקעה הרחבה בואכה שדה בוקר ועבדת.
ד. מבאר שבע נעה החטיבה בכלל מזרחה, לכיוון נבטים, ביר ערערה (ערוער), תל רחמה – שדה בוקר ועבדת.
למותר לציין כי הכרעה בדבר נכונות חלופה אחת שוללת בהכרח את אלה האחרות.
7. הבה ונבחן את המקורות והעדויות:
א. אברהם אדן ("ברן") אומר כי הוא הגיע בטיסה ישירה לשדה אברהם, על כן איננו זוכר או מכיר את הדרך באופו ישיר, אך למיטב זכרונו החט' נעה מבאר שבע דרך ביר עסלוג'.
ב. מספר תמונות מאז מראות כלי רכב של מטה החט' בתנועה אל ביר ערערה, מזרחה מבאר שבע.
ג. יש תמונה של מח' הג'יפים של ניסן לויתן בתנועה על "ציר הנפט". ניסן טוען כי מחלקתו נעה אחרי כלי הרכב של מפקדת החטיבה. הוא איננו זוכר במפורש את הנתיב, הוא יודע לספר על התקלות (מביכה למדי) בכוח ירדני באזור ואדי עידר, בו שני הצדדים נתקו מגע מייד ובזה נגמר העניין.
ד. שמחה שילוני, המ"פ של פלוגת "חיות הנגב" ומפקדו של הסייר המוביל עמוס קרסניצקי מספר כי בבוקר החמישי למרץ, בארוחת הבוקר - אכל קופסת סרדינים שלמה לבדו (הוא היה רעב מאד) ומייד אחר כך החל להקיא את נשמתו. הקופסה הייתה מקולקלת. קלקול הקיבה היה כל כך חריף, עד כי נאלצו לפנותו במטוס הראשון שנחת בשדה אברהם – אל העורף, על כן אינו זוכר דבר וחצי דבר מהנתיב.
ה. מאיר פעיל, ק, האג"מ של החט' אינו זוכר את הנתיב המדויק והמליץ באופן כללי להתמקד "בארועים הגדולים" ולא בפרטים הקטנים.
ו. זאב וילנאי מזכיר בפירוש את צומת הנגב וגבעת רחמה בציר תנועת החט'.
ז. מנחם מרכוס בתארו את מסע החט' מזכיר את ציר הנפט של IPC וביר רחמה (באר ירוחם) בכמה מספריו.
ח. מספר מקורות היסטוריים מתארים את התנועה דרך הר רחמה, רוב המקורות דווקא מדברים על ביר עסלוג'.
ט. האחד והיחיד שיכול לשפוך אור על התעלומה - הלא הוא הסייר האגדי של "חיות הנגב" – עמוס קרסניצקי. דא עקא, האיש היקר הזה, שהוליך דורות של מפקדים וגייסות עצומים בגודלם בביטחון גמור של אדם המהלך בביתו כבקיא ורגיל (למרות שזו לו הפעם הראשונה שכף רגלו דורכת באותו המקום), השדאי האלוף, חיית המדבר והסייר האולטימטיבי – הלך לעולמו לפני כחודש. יהי זכרו ברוך.
על כן יקירי, אתה מנוול גמור.
גם אם רציתי מאד לספק לך תשובה מדויקת (כפי שצריך במקרה הזה וברוב המקרים) – אינני יכול, יתר על כן, הסוגיה הזו משביתה את שמחתי ומעכירה מאז את טיולי, ועל כן כיניתיך "מנוול" – הכול ברוח טובה ובהלצה. מובן כי כל טיעון להכרעה אשר יהא – חייב גם להתעמת עם המקורות הסותרים לכאורה ויוכל להם.
עלינו המלאכה לגמור, וצריך עיון, לא באנו ליהנות וגו'.
PW
P, תקנני אם אני טועה, אבל 'הפיינליסטים', זה ב' או ג'.
ואם יורשה לי להעיז, נראה שג' היא האפשרות הסבירה ביותר.
באיזה שלב ירדו ב'מעלה סיירים'? ומי מצא אותו? האם ממש בתוואי של השביל הכחול היום?
חושך יקירי,ציטוט:
נכתב במקור על ידי בן החושך
1. לא ולא. בהמשך אעלה כאן מקצת תמונות התומכות, כל אחת בתורה - בגרסה זו או אחרת. אחרי שבחנתי עשרות (אולי מאות?) תמונות מקור מהמבצע, אי אפשי להעדיף (עדיין) גרסא אחת על חברתה. מדובר בעדות מצולמת ומוקלטת של משתתפי המבצע עצמם...
זאת ועוד, הסבירות הקרקעית איננה "משחקת" כאן לבדה. מספיק שסיור בריטי נראה באזור צומת הנגב וכבר יביא הדבר לבחירת נתיב אחר מזה המתוכנן והסביר.
2. שמו הקודם של "מעלה סיירים" הוא "מעלה סיירי ___" - (השלם את החסר) - הנה עוד חידת הסטוריה. זה מתקופה אחרת ומסרט (אדום?) אחר, עם הגיון מבצעי אחר. אם כי הרוח המפעמת בהר - אותה הרוח הפלמ"חאית בדיוק...
לילה טוב.
אילו דיונים מרתקים פוקדים את הפורום הנהדר הזה בתקופה האחרונה. פשוט לקרא, להתענג וללמוד!
בכלל, כל הסוגייה המעניינת הזו יכולה להוות בסיס נהדר לסדרת טיולים (מלווים בתמונות עליהם אתה מדבר) שיביאו כפועל יוצא להכרת טובה יותר של אזור שבד"כ ממעטים לטייל בו, אלא למטרות "ברבור" בתרגילים שבהם המכשיר הירוק שובק ומאפשר שיטוט לא ממוקד באזור הנהדר הזה.
(ואם זה קורה לנו היום, למה שלא קרא גם אז...?)
דבר אחד אינני מבין (או שמה מדובר בטעות רחמנא ליצלן), איך הסיירים, המעולים ככל שיהיו, הקיפו את מכתש רמון ממזרח ובכל זאת הגיעו להר רמון כדי לרדת במעלה ערוד?
השאלה אינה צינית כלל. אני באמת לא מכיר את הטוואי ולכן שאלתי.
(ואכן קיימות מספר דרכים עלומות לביצוע מעקף שכזה שהשנה המאוחרת בה קיבלתי רשיון מאפשרת לי להכירן רק ממבטו של ההולך על 2...)
ציטוט:
נכתב במקור על ידי PW
א. יקירי,ציטוט:
נכתב במקור על ידי יונתןמצפה
אין כאן דרמות מיותרות.
אני פשוט שיכור.
צ"ל "הקיפו את מעתש רמון ממערב" ובא לציון גואל.
(אצל הזקנים, ככה זה שמרוגזים. עושים שגיאות)
מרתק
וכמו שכבר אמרתי לך אני אשמח לבוא ולתחקר אנשים ולחקור ולנבור בתמונות.
אגב נסיון מעניין יכול להיות לנסות לזהות את הרכבים בתמונות,וכך אולי לקבל תמונה ברורה יותר.
למשל תמונה של רכב מודל 50 בכלל יכולה ללמד על זכרון לא משהו או בילבול ארכיוני ולהבין שהיא לא ראיה בסוגיה הזו.
או תמונה עם נשק שסופק רק בשלב מאוחר יותר, או סוג רכב שלא היה בזמן הזה בשרות הפלמ"ח וכו'.
אני משאר (מנסיוני בהובלת כוחות בצבא ומאהבתי למשמע סיפורי "אנו באנו") שרוב רובם של הנוכחים לא רק שלא באמת זוכרים מתי, איפה ובאיזה שלב מבצעי צולמה התמונה, רוב הזמן הם גם לא ידעו איפה הם בזמן אמת.
לכן בקלות "תמונה ממבצע עובדה" יכולה להיות בכלל מהדרך חזרה, מסיור מקדים, סיור אחר מאוחר יותר בנגב או בכלל טיול אחרי המלחמה .
אגב דרך מעניינת נוספת היא לברר איזה מצלמה הייתה באיזה כוח, בטוח לא היה דגם אחיד, בתקופה ההיא לא כל אחד צילם ומי שצילם ידע טוב מאוד איזו מצלמה יש לו ביד, ויש מצלמות ישנות שהוציאו תמונות ביחסי רוחב גובה אחרים ועוד הבדלים שמומחים אולי יוכלו לזהות.
אסף,,
יש תמונה של ה"המבר" נוסע בתחתית מעלה ערוד בתוך תוואי הנחל עם שלט "משטרה צבאית" מעץ על הפגוש הקידמי.
נקודת הכינוס לפני היציאה לדרך היתה ב - "קאמפ אשרף",,צומת הנגב בצד ימין על הגבעה הקטנה.
יקירי:ציטוט:
נכתב במקור על ידי השמשוני יחיעם
ישנה עדות של מאיר עמית, מג"ד בגולני (גד' 19 - הגדוד הממוכן של החט' שהשתתף במבצע) כי שטחי הכינוס של שתי החטיבות היו באזור תל רחמה (גבעת ירוחם) ומשם יצאו שתיהן למבצע בדירוג.
לא קל.
ראשית, תודה על הדיון המרתק.
ראשיתה של השאלה הלא תמימה שבראשו, היא ביוזמה לשחזור המבצע (במאמר מוסגר נאמר שזהו האתוס הג'יפאי היחידי שיש לנו בתחומי המדינה (כמו שP טרח לתקן אותי, היה גם המסע ההירואי של חטיבה 9, אבל רובו היה בחו"ל, במושגים של היום) ) עם ג'יפים עתיקים שכוחם עדיין במתניהם.
ואז עלתה השאלה - אבל מהו המסלול?
התחלתי לחקור ולברר ומצאתי שתי אפשרויות, שתיהן מתועדות היטב, ולא יכולתי להכריע ביניהן. והנה בא P, ומוסיף שתי אפשרויות נוספות.
הייתכן שמסלול המבצע, שכאמור היה זה מקרוב ולא במסגרת פלמחניקית מחופפת אלא כבר במתכונת כמעט סדירה - הייתכן שהמסלול הזה לא מתועד בשום מקום?
כנראה זה המצב.
שימו לב שאפילו לגבי נקודת הכינוס יש שתי סברות שונות (P, את הנקודה של צומת הנגב כבר שמעתי, ולא מיחיעם)...
יש עוד כמה מקורות שגם אני צריך למשוך בזנבם. נמשיך לעבוד, נראה מה.
אסף.
אתמול בערב היה שידור חוזר בערוץ ההיסטוריה של שחזור המסע עם הגברדייה שעודנה כאן.
שווה לחפש את התכנית, היו שם קטעי סרטים שלכאורה צולמו במהלך המסע.
אם אפשר לשאול על 'המסלול הנעוץ':ציטוט:
נכתב במקור על ידי PW
איפה בדיוק חצו את נחל פארן? איך התגברו על המצוקים מדרום לו?
ואיך התחברו לנחל צניפים? איפה חצו את קמר צניפים?
אסף,,,
אם אתה כבר "נובר" בהיסטוריה,,,
הייה סיור "מקדים" של סיירי הפלמ"ח בציר נחל ערוד,,אשר ניתקל במארב של חיילי הליגיון באזור "מיצר ערוד" וחזר "במהירות"!!!!! עד באר שבע!!!!
ציטוט:
נכתב במקור על ידי השמשוני יחיעם
י. יקירי:ציטוט:
נכתב במקור על ידי השמשוני יחיעם
יש לדייק בפרטים.
היו כמה סיורים מקדימים כאלה.
האירוע שאתה מכוון אליו התרחש בחלקו האחרון של הסיור האחרון ממש לפני המבצע.
בתאריך 20.2.49 יצא "סיור הסיורים", האחרון לפני המבצע, לסיור מכין אחרון. צריך גם להכיר מעט את הסביבה המדינית, שכן הימים ימי שיחות רודוס שהחלו ב - 12 לינואר 1949.
הצי"ח ("ציון ידיעות חיוניות") היו:
1. התאמת נתיב התנועה לכלי הרכב השונים שישתתפו במבצע.
2. התאמה ותיקוף התאמת אתרי הנחיתה למטוסים קלים וכבדים.
3. טיב המים וכמותם בבארות שהופיעו או סומנו במפות המסע המתוכנן.
הסיור הונחה להדרים ככל יכולתו – אך קיבל פקודה מפורשת שלא להגיע או לטפס על צוק ראש א – נקב מחשש שיתגלה ויחשוף את כוונות כוחותינו ובכך יסכן את עצם קיום המבצע.
הכוח והרכבו:
פלוגה (!) ע"ג 6 נ.נ. ו – 8 ג'יפים.
מפקד הסיור: שמחה שילוני, המ"פ האגדי של "חיות הנגב" וכעת קמב"ץ הגד' התשיעי.
הסייר המוביל: עמוס קרסניצקי, מפקד מח' הסיירים של הגד' התשיעי.
בהשתתפות:
דוד ניב - קמ"ן חט' הנגב
פפר - ק. החה"ן החטיבתי
אליעזר בודנקין - ק. הנדסה ומנחתים של חיל האוויר
בסיוע ישיר:
פייפר מלווה בהטסת יונתן מולר ובליווי אבי זכאי, קצין הסיור של חזית הדרום שהשתתף בסיור הקודם, קצר הטווח - שאולי אכתוב עליו אח"כ.
משך זמן הסיור המתוכנן: כשבועיים (?!)
אם דיבר אסף על אתוס ג'יפאי – הרי שעל הסיור הזה דיבר. לא יאמן לאן הגיע, מה גילה וכיצד תרם הסיור הזה לעצם הצלחת המבצע כולו.
מהלך הסיור:
הסיור נע בתחילה על התוואי שאומת והיה בשימוש על ידי הסיור שיצא לפניו: מראס רמן (הר רמון) דרך מעלה ערוד לביר עידר (בארות עודד). כבר בבארות עודד נתגלו סימנים טריים לנוכחות בדואים. משם הייתה התכנית לנוע למרגלות מצוקי לוץ לכיוון הר שגיא, לחצות את הגבול הבינ"ל למצריים ולהגיע לביר אל - מאעין שוואדי מאעין כדי לבדוק את מימיה ולחזור לשטחנו סמוך להר שגיא.
בפועל, קרה משהו אחר לחלוטין....
אבי זכאי פגש מהאוויר את הסיור באזור הר לוץ בבוקר. הוא אפילו הצליח לזרוק להם תפוזים מהאוויר... הם סיכמו כי יפגשו בביר מאעין אחרי הגעת הסיור לשם.
אחרי הצהריים, טס הפייפר לאורך הדרך, חצה את הגבול, הנמיך טוס מעל הבאר – אך לשווא. הסיור איננו! כאילו בלעה אותו האדמה!
המטוס טס חזרה לכיוון נקודת החזרה לשטחנו – אך גם שם לא היה זכר לסיור. בייאושם – טסו יונתן ואבי דרומה וניסו לחפש את עקבות הסיור.
והנה, סמוך לתחנת המשטרה בכונתילה, כמעט 40 ק"מ (!) דרומית לנקודת החזרה המתוכננת לשטחנו, בתוך שטח מצריים – זיהו השניים ענן אבק...! זה היה הסיור...
מסתבר כי אחרי שחצו אנשי הסיור את הגבול באזור ביר מאעין - איבדו את תחושת הזמן והמרחב ודהרו במישורי החמאדות הפתוחים לכיוון כונתילה המצרית, שיכורי חופש ומרחבים...
הפייפר יצר קשר עם הסיור והצליח להחזיר אותו לחזרה לכיוון הנגב. הוא סימן להם ע"י שלושה סיבובים את המקום אליו הם צריכים להגיע כדי לחזור לשטחנו – ופנה לחזור לבסיסו. הוא הצליח לנחות בבסיסו בבאר שבע בקרני האור האחרונות...
הסיור המשיך לבקעת עובדה ובקעת האצבעות (מישר סעיפים) – אך שם התברר כי לא ניתן להנחית בה מטוסים. על כן חזר הסיור לכיוון ואדי עוקפי. בבקעה הרחבה של תחילת הוואדי הצליח לאתר מסלול נחיתה ראוי. בכך הושגה למעשה מטרתו האחרונה של הסיור.
את המסלול שנבחר לשימוש מטוסי התובלה בבקעת נחל גרזי כינו הסיירים בשם "שדה אברהם". לבקעה הרחבה שמדרום, תחילתו של נחל חיון - קראו הם "בקעת סיירים", ולבקעה הדרומית ביותר שמצאו קראו "בקעת האצבעות".
כדי להבין את שהתרחש מכאן ואילך צריך לבחון גם את הסביבה המדינית והאזורית:
התאריך היה ה – 24 בפברואר. המצרים כבר עמדו לחתום על ההסכם הקובע כי גבול שביתת הנשק בינינו לבינם יהיה קו הגבול הבני"ל, מטאבה – לעוג'ה אל חפיר (ניצנה). אולם הירדנים, בגיבוי הבריטים דרשו להוציא את הר הנגב ובמיוחד את ראש מפרץ אילת משליטת ישראל. לירדנים הייתה דריסת רגל משמעותית בשטח זה ועל כן, משלא הייתה בו נוכחות ישראלית – חשו הירדנים בטחון בדרישתם. הצורך להוציא את מבצע עובדה מהכוח אל הפועל היה כעת כורח המציאות. כל השתלשלות העניינים הזו דווחה ליגאל אלון, מפקד חזית הדרום על ידי יצחק רבין, שחזר מהשיחות ברודוס. בעקבות הדיווח הזה ירדו שני פייפרים הישר ממפקדת חזית הדרום הישר לשדה אברהם. במטוסים היו שני קצינים בכירים ממפקדת חזית הדרום: במטוס אחד הגיע ק. האג"מ של החזית – עמוס חורב, בשני הגיע קמ"ן החזית – זרובבל ארבל. השניים הגיעו כדי להעריך את אפשרות ההגעה לראש מפרץ אילת בזמן, במרחב ובאמצעים הנדרשים לשם כך. ההחלטה הייתה קשה: האם על הסיור להמשיך דרומה כדי להביא את המודיעין החיוני כל כך לעצם קיום המבצע – ולהסתכן בגילוי וחשיפת כוונות ואולי את עצם קיום המבצע כולו? - או שעדיף לחזור מייד צפונה כדי להבטיח שדבר לא יתגלה או ידלוף, אך ללא מידע חיוני בדבר האפשרות לחציית צוק ראס א - נקב ויכולת ההגעה לאום רשרש.
למרות נוכחות שני הקצינים הבכירים – וכפי שקורה לעיתים בשדה הקרב, את ההחלטה לקח שמחה שילוני כמפקד הסיור. מכיוון שסבר שממילא נתגלה הסיור ע"י הבדואים עוד קודם – החליט שמחה כי אין מה להפסיד וכדאי להמשיך דרומה.
וכך היה.
הסיור דהר דרומה עד נ.ג. 833. כשהגיעו לנ.ג. 833 ראו הסיירים בשטח המצרי, מערבה מהם מראה מדהים: בקעה גדולה ובהירה ובה נראו הרים חרוטיים שחורים ומחודדים. הם קראו לה "בקעת הירח". בשוליה עברו הסיירים עד מוצא ואדי רדאדי ות'מילת רדאדי. משם המשיכו ברגל כדי למצוא מעבר בצוק, במכשול הקרקעי האחרון לפני אילת.
הסיירים ירדו לביר אל קטאר (עין נטפים), שתו ממימי המעיין וטיפסו ברגל לכיוון משטרת ראס א – נקב בראש הצוק. משחזרו הסיירים ממסעם הרגלי התברר כי הג'יפים הממתינים התגלו על ידי משפחה בדואית. הבדואים דיווחו על כך למצרים ששלחו על כך מייד מברק לירדנים. המברק הזה יורט על ידי יחידת ההאזנה שלנו בבאר שבע שדיווחה מייד למפקד החזית – יגאל אלון. הוא רתח מזעם. מייד הורה לסיור: "קז"ח" ("קיפול זנב כללי"). כדי לוודא כי הסיור מקבל את ההודעה נשלח שוב יונתן מולר בפייפר כדי ליצור קשר עם הסיור פיזית.
הירדנים בינתיים התקשו להאמין כי כוח צה"לי מסתובב להם בעומק השטח "בין הרגליים". על כן שלחו ג'יפ בודד כדי לנסות ולאתר את הסיור. בבקעת עובדה זיהה הג'יפ הירדני את כוחותינו ומייד הסתובב וחזר מזרחה כדי לדווח למפקדו כי זיהה את הסיור הצה"לי. גם אנשי הסיור הבחינו ברכב הירדני והבינו מייד כי כאן מתפתחת בעיה משמעותית....
למזלנו, התחילו חילופי דברים בין הירדנים למצרים. האחרונים טענו כי הכוח שזיהה הג'יפ הירדני היה למעשה סיור מצרי שהסתובב בשטח. לבסוף החליטו הירדנים להוציא כוח משוריין כדי להשמיד את הסיור הישראלי. השריוניות הירדניות החלו לנוע דרך מישורי החיון מערבה כדי לאתר ולפגוע בסיור.
שילוני וקרסניצקי יצאו מעט קדימה משאר הכוח כדי לנסות ולאתר את הירידה לוואדי ג'יראפי (פארן) על יד באר עדה. לפתע הופיע פייפר שלנו שטייסו ניסה ליצור איתם קשר בצעקות. משלא הצליח – הנחית את מטוסו ליד הירידה לבאר עדה.... הוא הודיע להם כי הירדנים נמצאים מהלך של כעשרים דקות משם וכי מוטב וינוסו על נפשם צפונה מהר ככל האפשר...
שילוני וקרסניצקי המבועתים חזרו במהירות אל הכוח העיקרי – והובילו אותו במהירות למעבר הג'יראפי. שם, בירידה לוואדי כבר ניתק הקשר עם הכוח הירדני כאשר כלי הרכב נוסעים "על הריח של הדלק" בגלל תדלוק מתוכנן שהיה אמור להתבצע על ידי מטוס רפיד – בוטל בגלל תנאי מזג אוויר גרועים. לבסוף הגיעו אנשי הסיור לבאר שבע, שם התייצבו לפני יגאל אלון הזועם. הוא חשש כי בעקבות גילוי הסיור יתגברו הירדנים את כוחותיהם במרחב וחשש עוד יותר מהאפשרות שבן גוריון יבטל את האישור שכבר נתן למבצע עוד לפני שיצליחו להגיע לראש מפרץ אילת.אבל ליגאל אלון לא היה פנאי מיותר להתרגז. בו בלילה פוזרו סיירי הכוח העייפים והרצוצים בין הכוחות של החטיבה שעמדו לצאת למבצע – ויום למחרת, בחמישי לחודש – אכן יצא מבצע עובדה לדרכו, והשאר – היסטוריה.
אפילוג:
עמוס קרסניצקי, הסייר האלוף - התייחס פעם לסיור הזה בדרכו האופיינית, והפטיר, בהתייחסו למסע בתוך סיני לכיוון כונתילה ולדברי אבי זכאי :
"לא צריך להגזים בעניין הזה, הוא זיהה אותנו ליד אבני הגבול, בדיוק היינו עסוקים בפירוקן, חשבנו שאלה זיכיונות נפט או משהו כזה"
עוד שרשור שכובש לו מקום מכובד בצמרת.
מרתק!
ממתין להמשך.
ארז גור
יש לי חוב מסויים - והוא נקודת המוצא של הדיון הזה. קיימת גירסה "רשמית", המופיעה בספרים. זוהי המפה המצורפת כאן.
http://www.jeepolog.com/forums/attac...1&d=1283800980
אסף.
אני גם ממתין להמשך.
באיזה מפות השתמשו הסיירים?
תוך כדי שיחה בטלפון אם אבי , סיפרתי לו על התעלומה, הוא שלף כמה ספרים, כמו ספר ההגנה, תולדות מלחמת העצמאות וכו'.
לדעתי הדבר הכי מעניין שם, ושיש לו הכי הרבה סיכוי להיות ראיה חדשה הוא זה:
ישנו קובץ מפות שנקרא "עזרי אימון - מלחמת העצמאות " שיצא ע"י ק חינוך ראשי, ענף הסברה, בשנת 57 (8 שנים אחרי המבצע).
שם דובקים בגירסה שיצאו לכיוון עוג'ה וירדו לדרך עפר שהובילה לעובדת.
אני אבקש מאבא שלי לסרוק ואצרף בהמשך .
אהלן אסףציטוט:
נכתב במקור על ידי asafk
לכשיסתיים הדיון המעניין, אשמח אם תצרף את המסקנות שלך על התוואי בקובץ של 1:50K.
תודה.
יקיריי:
כמה השלמות, חובות ותשובות לשאלות הקודמות:
מפת הבסיס הוכנה על סמך מפה בקנ"מ 1:125,000 שנגנבה / "הושאלה" / נלקחה מהמפה שהוכנה במקור ע"י חברת IPC (חברת חיפושי הנפט העיראקית). ואומצה כמפת בסיס ע"י הבריטים.
החצייה של נחל פארן הייתה על יד ביר אל עידה (באר עדה של ימינו). משם נעו דרומה על החמאדות דרך בקעת צניפים / צניפים עליון לגרזי עליון / שדה אברהם.
מפה לשם הצטברו עוד כמה עדויות מאלפות מבכירי המסע.
דוד ניב שהוזכר כאן קודם שימש כאמור כקמ"ן חטיבת הנגב. הוא היה ממובילי הסיור המכין בתוקף תפקידו - ועדותו חשובה ביותר, כי היא מראה זווית נוספת של ראיית בעל מקצוע / קצין מטה את תפקידו ואחריותו.
הוא מספר כי אותו כקמ"ן החטיבה הטרידה יותר מכל סוגיית הקרקע. ההתגברות על שני המכשולים / מחסומים הקרקעיים המשמעותיים לתנועה רכובה של רכבים קלים מצפון לדרום במרכז (הר) הנגב.
הראשון: המכשול הקרקעי העצום של מכתש רמון.
השני: הצוק הבלתי עביר של ראס א – נקב.
בשני אלה עסק כל העת, אלה ענייניו אותו, בהם התמקד. לשאלה (המעניינת אותנו) מהיכן נסעה החטיבה השיב בפשטות כי איננו זוכר במדויק, מכיוון שתנועה רכובה מב"ש לעבדת לא הייתה בעייתית או היוותה קושי, הוא ממש לא נדרש לכך, אם כי נראה לו כי נעו בדרך הפשוטה ביותר שהייתה ידועה אז: מב"ש לביר עסלוג' על כביש ב"ש – אבו עגילה (ניצנה) ומשם בדרך עפר טובה למרגלות עבדת.
יהודה ("פרא") בן צור (בורשטיין) היה אחד משני מפקדי מחלקות הג'יפים תחת פיקודו של שמחה שילוני, המ"פ האגדי של "חיות הנגב" מגד' 9. הוא מספר ומאשר כי התנועה החלה בנסיעה רצופה (שארכה 17 שעות) מתל נוף לשדה אברהם ע"י כוח החלוץ שכלל את שתי המחלקות של שמחה, מפקדת הפל', נציגי חה"א ועוד, אשר תפקידה היה להכשיר ולסמן את שדה הנחיתה וכי הכוח העיקרי (שכלל גם את המח' של ניסן לויתן כאמור לעיל) יצא לדרכו יממה אחר כך. הוא כמובן אינו זוכר בדיוק את נתיב התנועה מב"ש לעבדת...
ולסיום, שתי שאלות בקיאות קלות:
א. מיהו "אברהם"? (מ"שדה אברהם")?
ב. "סלע טוביה" הוא אחד מ______. מיהם האחרים?
לילה טוב.