היבריס 4X4 - שרשור היתקעויות מביכות "בחצר האחורית"

כבר שנים שאני טוען שההיתקעויות הכי חמורות תמיד קרו לי "בחצר האחורית". אם אני נוסע לחבר ומחליט "לקצר מהשטח", רוב הסיכויים שאני אמצא את עצמי בשלב כלשהו מוציא היי ליפט...
כשהייתי טירון מוחלט, עם הויטארה, יצא לי יותר מפעם אחת להיתקע עם 4 גלגלים באוויר ליד הבית (בסביבת כפר סבא), בלי קליטה...
אבל אז, את חפירה וג'ק בקבוק תמיד שלפו אותי מהצרה.

הפעם הצלחתי לשבור כמה שיאים אישיים, והחלטתי לשתף (בתקווה שתזרמו איתי, ויהיה כאן שרשור של צרת רבים וגו')

ביום שבת 27.4.13, יום חם לכל הדעות ולא אחד שאתה מצפה להיתקע בו בבוץ, נסעתי לחברי הטוב אופיר במושב בית דגן.
אופיר פתח את השער.
אני החלטתי, בלי שום סיבה הגיונית, לרדת מעבר לחנייה והגינה המטופחת שלו - אל שטח ההפקר. בשלב כלשהו שמתי לב שמבין העשבים מבצבצים מים.
כמובן שהבנתי את זה מאוחר מדיי....
קובץ מצורף 74084
טוב, נו - אני כבר לא טירון! שילבתי 4X4, נתתי קטנה עם הגז, ו... כלום.
מציץ מהחלון...
ובכן... הגלגלים דווקא מסתובבים. ואני בביצה. שמריחה כמו ביוב.
אופיר מביא את האוטו, אני בינתיים מחליף (באוטו) לבגדי עבודה ומוריד נעליים.
קופץ לאחורי הרכב, שולף רצועה, יורד לביצה המצחינה - ורותם את הרכב.

קובץ מצורף 74080

אופיר מנסה למשוך - ונכשל. אין מספיק אחיזה.
או שמא? אני מוציא היי ליפט, מרים את האוטו, ומגלה שלכל המכלולים למעט הצמיגים יש דווקא אחיזה נהדרת....
בשלב הזה (ניצני ייאוש) אני עושה כמעשה טרזן, ומחלץ את אהובתי מהרכב התקוע. כלומר, סוחב אותה בצחנת ביוב, כשאני יחף, מהרכב שתקעתי לגמרי בעצמי בחצר. מעשה גבורה אצילי לכל הדעות.

קובץ מצורף 74081

אחרי לא מעט התעסקות, הכנסות קרשים ועוד - הוחלט להמר ולנסות את הרעיון היחיד שהיה "מספיק אידיוטי ומסוכן בשביל להצליח"..
הפרונט הורם אל-על באמצעות ההי ליפט, והרכב נמשך אחורה כשהוא תלוי באוויר. הצלחה, ואפס הרוגים. נס גלוי.

מה שכן, זכיתי לציפוי יוקרתי של עשב לגלי ההינע:
קובץ מצורף 74083

יחס מרחק (0.02 ק"מ) לשעות תקיעה (שעתיים):
0.01

קובץ מצורף 74082

ואתם?

הפתגם " הדרך הארוכה היא הקצרה והדרך הקצרה היא הארוכה" - כל כך נכון ומוכיח את זה כל פעם מחדש, אין אפס.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי zviki

הפתגם " הדרך הארוכה היא הקצרה והדרך הקצרה היא הארוכה" - כל כך נכון ומוכיח את זה כל פעם מחדש, אין אפס.

---

מה גורם לך לחשוב שבאמת ניסיתי לקצר :p?

אני טוען שאם יצאת לטיול, יש 2 מקרים:

או שהכל תקתק כמו שצריך,
או שהרווחת סיפור :cool:

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי רון נחמן

מה גורם לך לחשוב שבאמת ניסיתי לקצר :p?

אני טוען שאם יצאת לטיול, יש 2 מקרים:

או שהכל תקתק כמו שצריך,
או שהרווחת סיפור :cool:

---

לא כתבת "לקצר מהשטח"?
אבל אתה לא לבד, גם אני אכלתי קצת ניטים בשבת הקרירה עם הסופה בדרך ליערות הכרמל:)

גאון, פשוט גאון ועכשיו תורי.
אי שם בתחילת דרכי נהגתי להשתשע לא מעט באיזור הירקון, כן בוץ זה כיף, מלכלך אבל כיף. בוקר אחד אני נוסע לתומי לעבודה, גשם זלעפות בחוץ ויש פקק בערך ממושב אלישמע ועד קצה האופק. ההיגיון לא התעורר כנראה באותו בוקר גשום ואני מחליט לקצר דרך הירקון. כדי להוסיף חטא על פשע התקבלה בליבי החלטה לא רק לקצר חלק מהדרך כפי שאני מכיר אלא לנסות ולמצוא נתיב שיביא אותי עד ממש למקום עבודתי בקריית אריה.
אחרי חמש דקות נהיגה אני מבין שעשיתי טעות אבל במקום לחתוך ולצאת לכיוון מחלף ירקונים ולהנות מהעובדה שחתכתי את כל הפקק של כביש ארבעים ההיגון כנראה ישן ממש חזק וההחלטה היא ללכת ראש בראש עם הירקון ולראות מי ינצח. הבוץ השחור נותן פייט נאה אבל הסמוראי הוא לוחם עשוי ללא חטא ומצליח לצאת מהבוץ שוב ושוב. הגשם עדיין יורד כמו משוגע ובשלב מסויים אני מגיע להבנה שאין איך לעבור את פסי הרכבת באיזור שאליו הגעתי. להסתובב זו לא ממש אופציה ותכלס, אין לי מושג איפה אני, כבר עברתי מתחת לכביש 4 וברגע נוסף של טימטום (שלא נגיד פיגור מתקדם) אני מחליט למשוך לכיוון קריית עתידים, הרי כבר לעבודה אני לא אגיע היום ואני כבר בבוץ אז למה לא להנות מזה קצת.
ממשיך להילחם ופתאום השביל הופך להיות הגיוני ואני מתחיל לנשום לרווחה כאשר פתאום מולי מתגלה שלולית. אני משער שבאותו רגע השלולית הזו נדמתה לי כמינימום ים סוף אך בנינו זו הייתה סתם שלולית ואפילו לא עמוקה מדי. המחשבות עוברות לי בראש מאיזה כיוון לחצות, המעבר במרכז ושסיעת השלולית כפי שים סוף נחצה בזמן יציאת מצרים נראו לי כסיכוי טוב לתקיעה (וזו חברים כנראה הצורה שהייתי צריך לעבור) ואני מחליט לעבור מהצד כאשר זו גלגלים בשלולית וזוג בגדה. הסמוראי רק הריח את המים והופ, זוג הגלגלים בשלולית מאבדים אחיזה ואני עומד ללא יכולת תנועה (אין נעילות בזמנו).ניסיונות עלובים לחילוץ עצמי כושלים והבן אדם היחיד שאני מכיר עם רכב 4X4 לא יכול להגיע בגלל ציריה שבורה קדימה. כבר אז היה סמארט פון למזלי (אריקסון G900, סיפור מזעזע בפני עצמו), ג'יפולוג עוד לא היה הבית השני שלי כמו היום ואני עובד עצות. מס' בירורים מחלצים בתשלום מגלים מחירים משוגעים של כ-1500 עד 2000 ש:ח לחילוץ ואז אני נתקל במודעה של RESC4U. שיחה זריזה מבהירה לי שבמחיר של חילוץ אני עושה מנוי לשנה, יאללה. מכיוון שאין לי ממש מושג איפה אני אני אומר למחלץ שניפגש באיזור של מגרשי הטניס של רמת השרון, הייתי בטוח שאני ממש לידם אבל אחרי שלקח לי שעה וחצי ברגל להגיע אליהם הבנתי שהייתי קצת רחוק משם. המחלץ מגיע עם שברולט סילברדו דאבל ג'אנט, אכן הרכב האולטימטיבי לחילוץ בבוץ השחור של הירקון. אחרי כמה ניסיונות להיכנס לאיזור וההבנה העמוקה שזה פשוט לא יקרה המחלץ מציע להשתמש במחשב שלו ולהעלות הודעה בצהוב. 10 דק' לאחר מכן מתקשר אלי בחור נחמד (Aאני כבר לא ממש זוכר את שמו) ומציע לחלץ. אנחנו קובעים להפגש מהצד של הגשר שמגיע מקניון איילון, הבחור מגיע עם פראדו חדש ומדוגם. בדיעבד הייתי בערך 200 מטר מהיציאה לכיוון הקניון (כמה הליכה הייתי חוסך), חיבור של הכננת, משיכה של שנייה והלוחם המובש יצא מהשלולית הקטנה שבה הוא נתקע. נפרדנו לשלום לא לפני שהודיתי לו מעמקי נשמתי.
כל הסיםור לקח בערך 6 שעות שבסופם למדי שלירקון בחוף לא נכנסים לבד :)

http://sphotos-c.ak.fbcdn.net/hphoto...404_4813_n.jpg

צחי, המדבקה הזו על מכסה המנוע היא זו שנתנה לך את שם המשתמש?.....:rolleyes:

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי דרור ברלי

צחי, המדבקה הזו על מכסה המנוע היא זו שנתנה לך את שם המשתמש?.....

---

גם אני תהיתי...

לא ממש, זה הרבה יותר מוקדם מזה :)

צחי, לפני כמה שנים הייתי "מקצר" דרך הירקון כמעט כל יום בחורף ... ההילקס הגיבור לא התרגש מבוץ, עד המוסך ...
פעם אחת נכנסתי לשלולית שידעתי שתהיה מאתגרת ... ואכן, לא התבדיתי ... אבל אחי הגיע לחלץ ... הרבה פחות דרמה משאר הסיפורים פה.

ההתקעות שלי :

אני מביא את הילדים (בן 4 ובת שנה וחצי) לגן בכל בוקר ,
והייתה תקופה מסויימת שזו הייתה נסיעה של חצי שעה , עם אפשרות לקיצור דרך של כמה דקות דרך השטח - דרך עפר שעוברת ליד כמה שדות.

הבן כמובן אוהב לסוע בשטח עם הגיפ , אז מידי פעם אני מקצר.
בבוקר יום המעשה - הבן מבקש שנקצר דרך השדות , אני לא חושב פעמיים ומקצר ...
מה ששכחתי - בסופ"ש ירד גשם ראשון רציני באיזור , ועוד לא נסעתי שם אחרי גשם .
אני נוסע , ואומר לעצמי שהאדמה ניראת קצת רטובה בשדות, אבל הדרך ניראת אחלה - בנתיים יש לי הרבה זמן ,
7:30 בבוקר השמיים כחולים , הציפורים מצייצות , מקסימום אם זה יראה לי קשה מידי - אני אסתובב ואחזור אחורה .
כמובן הדרך עפר המשובחת הפכה אחרי קילומטר או שניים למדמנה , בלי כל אזהרה מוקדמת , ורק אחרי כמה עשרות מטרים הבנתי שאני תקוע לגמרי.
בתור התחלה , שילבתי דיפרנציאל מרכזי , הורדתי לLOW שני , שילבתי שתי נעילות , אבל יוק - זז כמה ס"מ קדימה או אחורה ורק מעמיק את הבור.
הדיפנדר התיישב בתוך הבוץ יפה יפה , טוב , שמתי נעליים גבוהות שתמיד יש מאחורה , לקחתי את חפירה ומעדר והתחלתי לעדור בבוץ,
בנתיים הבן די מתלהב - ושואל "אבא , באמת ניתקענו?" התינוקת רגועה לגמרי ומסתכלת בהנאה על השמיים ...
אני רגוע , חופר וחופר , עד שמבין שכל הרכב התיישב , ואין מצב סתם ככה לצאת , מוציא שפאלות מהגג של הדיפנדר , חופר וחופר , אבל הגלגלים כלכך התמלאו בבוץ,
שהדיפנדר לא מצליח לעלות על השפאלות , ואם גלגל עולה - פשוט מסתובב על ריק.
עברה כבר חצי שעה ככה , ואז הילד מתחיל לאבד סבלנות , ולהגיד שהוא רוצה לצאת החוצה לראות (אין מצב - הבוץ בחוץ איזה חצי מטר לפחות)
אני כבר מתחיל לחשוב מה אני אגיד לאישתי - למה הילדים לא הגיעו היום לגן ...
אני מוציא קרקרים וביסקוויטים שמוחבאים מאחורה לזמנים קשים ומחלק לילדים , (כבר מתכנן איך אני לוקח אותם על הידיים לגנים )
אחרי כמה דקות נוספות עם השפאלות - מחליט לעבור לכננת , - רק שהכננת משמיעה קולות של נחש פעמונים - שוב הסולנואיד עם מגע רופף ,
כמה מכות ודפיקות והכננת מקדמת אותי כמה מטרים קדימה , אני שמח מאוד , ומנסה להתקדם עם הרכב - כמובן מתחפר שוב.
הילד שואל כל הזמן מה אני עושה ורוצה שאסביר לו - קשה לתפקד בתנאי מלחמה ...
בקיצור עם הכננת בסוף יצאתי - כל פעם מושך את עצמי עוד כמה מטרים , ככה איזה 200~300 מטר,
אחרי שיצאתי מהבוץ גיליתי שאני לא יכול לסוע יותר מ30 קמ"ש - בומים אדירים כאילו כל הרכב עומד להתפרק ,
חששתי לגרוע מכל - נעילה הלכה או משהו בסיגנון , אבל בסוף אחרי פירוק הגלגלים והוצאה של אבנים קטנים שניתקעו בתוך הרפידות ובין הצלחת בלימה הכל הסתדר...

לסיכום - הילדים היו שמחים שאכלו בסקוויטים בתור ארוחת בוקר , ושהגיפ היה מלא בבוץ כמו שהם לא ראו אף פעם ,
היה קצת מצחיק להכנס לפעוטון של הילדה רק עם גרביים ובגדים מטונפים (נעליים הורדתי לא למלא להם את המקום בבוץ)
בטח הם חושבים עד היום שאני לא מטפל בילדים כמו שצריך,
מה שכן הילד היה מאושר , ניכנס באיחור אופנתי לגן , וסיפר בגן שנתקענו בבוץ ובגלל זה איחרנו ...

וזה הסיפור שלי,

איפשהו באיזור 2005 בדיוק השתחררתי מהצבא, ובאותה תקופה אבי רכש סוזוקי גרנד ויטארה 2002.
זה היה הג'יפ הראשון שיצא לי לנהוג עליו וכנהג צעיר שנהג רק על פרייבטים, הג'יפ היה נראה לי חסין כל מכשול.
חשוב לציין שהג'יפ היה בתול מבחינת נעילות\מיגונים וכד'.

אבי לא אהב בכלל את הרעיון שאני מטייל בשטח עם הג'יפ שלו,
וכמו בן מחונך, באחד הסופי שבוע הסתובבתי עם חבר וידידה, באיזור ארסוף.

נכנסו לשטח חולי וטיילנו קצת בדיונות נעצרנו להפסקת נרגילה וקפה - הכל כרגיל.

בדרכינו החוצה מהשטח, הגענו למעבר צר באופן יחסי - צר באופן כזה ששני רכבים לא יכולים לעבור בו, אבל רכב אחד עובר שם בכיף.
מימיני דיונות, משמאלי צוק של 15 מטר בערך וממולי מגיע טראנו ארוכה מוכנה לשטח.
כמו נהג טוב ומחונך, זזתי שמאלה ונתתי לטראנו לעבור לפני במעבר הצר.
הטראנו עוברת ונעצרת במקביל לרכב שלי, והנהג מסמן לי לפתוח את החלון.
אני פותח את החלון ושומע ואתו צועק לעברי - "אל תזוז עוד מילימטר, תן לי למשוך אותך אחורה!!"
לא הבנתי על מה הוא מדבר, עד שנייה אחרי זה שכל הרכב קיבל זווית קיצונית שמאלה ודרך החלון של דלת הנהג אני רואה את הצוק והריצפה שבסופו.

בתור חובבן שטח באותה תקופה, זה היה די מבעית.
מעולם לא גררו אותי עם חבלים או חילצו אותי בדרך כלשהי, מקסימום שקעתי קצת בחול.

חזרה לסיפור,
ידידה שלי שיבה לידי, בנקודה זו כבר הייתה היסטרית, והחליטה שהספיק לה.
פתחה את הדלת ויצאה.
הרכב באותה שנייה קיבל זווית כפולה מזו שהייתה לו מלכתחילה, ואני השלתי עוד כמה גוונים מעורי.
חברי שהיה מאחורה קיבל תושייה, עבר לכיסא הקדמי בעדינות ויצא חצי גוף מהחלון כדי לנסות ולאזן את הרכב עם משקל נגדי.

בנקודה זו בערך בעל הטארנו היקר, התחבר לוו האחורי של הגרנד ויטארה ומשך אותי אחורה ללא כל פגע.
הכל עבר בשלום, חוץ מהפוביה שעד היום עוברת בי כל פעם שאני עובר ליד צוק.

וככה צילמה את הרכב ידידה שלי אחרי שהחליטה שסכנת החיים הספיקה לה :)
https://fbcdn-sphotos-e-a.akamaihd.n...7_715041_n.jpg

בואו ונאמר ככה...

ככל שעוברות השנים, הנסיון הג'יפאי גדל ומתעצם ומצד שני מזדקנים והופכים להיות שקולים, מתונים וסבלניים יותר... ואחרי הרבה "קיצורי דרך" שהתארכו והסתיימו בתקיעות, בחילוצים ובנזקים (אם לא לאוטו - ג'יפ או פרייבט - אז לבגדים שהיו צריכים ללכת לניקוי יבש או לפח) ככה אני מקצר פחות ופחות דרך השטח. עומד עם הג'יפ הגיבור בפקק כמו איזה חנון, אבל מגיע. יבש, נקי ותקין.

דרור אתה באמת חנון מאז עידן הפורד ;)

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי דרור ברלי

בואו ונאמר ככה...

ככל שעוברות השנים, הנסיון הג'יפאי גדל ומתעצם ומצד שני מזדקנים והופכים להיות שקולים, מתונים וסבלניים יותר... ואחרי הרבה "קיצורי דרך" שהתארכו והסתיימו בתקיעות, בחילוצים ובנזקים (אם לא לאוטו - ג'יפ או פרייבט - אז לבגדים שהיו צריכים ללכת לניקוי יבש או לפח) ככה אני מקצר פחות ופחות דרך השטח. עומד עם הג'יפ הגיבור בפקק כמו איזה חנון, אבל מגיע. יבש, נקי ותקין.

---

דרור ברלי היקר,
הקונספט לא כזה מורכב...
אנא נבור בזכרונך ושלוף משם סיפור הולם מהתקופה שהיית פחות שקול.
ובמקרה שלך, אני מצפה לחמימות מוח התואמת את זו המוקלדת...
כפי שאמרו לפני:
אם היום אתה זקן וחכם, כנראה שפעם היית צעיר וטיפש.
(הוגי הפתגם לא חשבו על צעירים חכמים...)

:D

אני, אגב, עוד מחכה להחכים. ההזדקנות דווקא מתקדמת כצפוי, אולי מהר מכך.

בשנת 1991 עבדתי באיזו חברת הייטק קטנה ברמת החייל. רחוב הברזל.
התנועה לשם ובעיקר בחזרה היתה סיוט. פקקי האיילון של היום הם כלום לעומת מה שהיה אז.

החורף של 91 היה משהו-משהו. לא רק מלחמת המפרץ עם הסירנות, החדרים האטומים וערכות האב"כ, אלא גם חורף שלא היה כדוגמתו. קור אימים, גשם ללא הפסקה, הצפות. האיילון עלה על גדותיו ואחה"צ אחד שייטתי לכל אורכו עם הג'יפ CJ5 שהיה לי אז, במים שבמקומות הנמוכים הגיעו לעומק 40-50 ס"מ... בין פרייבטים טבועים ותקועים. יצאתי מהעבודה בארבע וחצי, הגענו הביתה לחולון בשלום בכמעט 19:00 בערב.
למחרת החלטתי שאני מקצר מקרית עתידים דרך שבילי הירקון לכיוון כביש 4. אז לא היו גדרות הפרדה רצופות כמו היום. היו הרבה פרצות ושוליים חופשיים שדרכם אפשר היה להשתלב. חשבתי שאני מכיר את שבילי הירקון כי הייתי מקצר משם לפעמים, אבל לא דמיינתי איזה מלכודות האיזור הזה מכין אחרי כל כך הרבה גשם.

קרוב מאוד לעתידים היה ערוצון שלפעמי םהייתי משתעשע בו, והייתי משוכנע שהפייב הקליל והגיבור, עם מנוע 258, צמיגי שטח ורגל כבדה של חולוני חמום מוח, יעבור בקלות גם כשיש בו קצת בוץ. זה לא קרה. כי "קצת בוץ" הפך להמון בוץ דליל ומים עכורים בעומק רציני. הפרצוף היפה של ה-CJ ננעץ עמוק בבוץ הזה. בפוזה סטייל הטיטניק.
נסיונות היחלצות ברוורס רק החמירו את המצב, כי הגלגלים חפרו בבוץ ויצרו מדרגה גבוהה וחלקלקה.
למזלי זה באמת לא היה רחוק מכביש מבטחים. למזלי לא התלכלכתי הרבה יותר מדי, כי לא המשכתי לנסות להיחלץ בכוחות עצמי. רק קשרתי רצועה לוו הגרירה ויצאתי לחפש עזרה. עוד יותר למזלי בדיוק התנהלו לא רחוק משם עבודות עפר ופיתוח עם טרקטור והכי למזלי, הטרקטוריסט ריחם עלי והקדיש כמה דקות כדי למשוך אותי החוצה. ללא תמורה. אפילו שאזמין אותו לבירה הוא סירב. סתם ג'סטה שהוכיחה שעדיין יש אנשים טובים.

כל זה לקח קצת זמן. למזלי היו מספיק שלוליות בדרך כדי לנקות את רוב הבוץ מהג'יפ... הביתה הגעתי כרגיל, אחרי 19:00....
לא היו אז טלפונים ניידים, ולצערי לא היתה עלי מצלמה כדי להנציח את הבושה.

אז מה עדיף? לקצר או לעמוד בפקק?

לקצר
ואח"כ לכתוב על זה פואמה כזאת.

שירשור אידיוטים חדש!!!

אני אמשיך בכיוון הבוץ שרץ פה.

למי שלא מכיר חלק בילתי נפרד מהווי הקיבוץ הוא ל"סחוב" טרקטורים, בערך מהגיל שהרגלים מגיעות לדוושות, ועד שנמאס (בערך גיל הרשיון לרכב) בכל הזדמנות משיגים טרקטור בהמתלה כלשהי ונוסעים לטייל.
כמובן שעם השנים והנזקים הקיבוץ נלחם בתופעה הלוך ולוחם. וללא הועיל.
במקביל נגד הגנבים נחפרו תעלות סביב הקיבוץ, והושמו שערים מכל הכיוונים.
בנקודה נסתרת אחת הכשרנו ירידה לואדי שדרכו עקפנו את אחד השערים.
יום שישי אחד החיוכים מקיר אל קיר, אני ועוד חבר היחידים שיצאו שבת מהצבא, ואנחנו משועממים מאוד כי כולם סוגרים שבת.
אומי מציע לעשות טיול טרקטורים, שטות שלא עשינו כבר שנים, החבר שהיה איתי לא מחולי ההגה, אבל מוכן לזרום, הולכים לסככה, לוקחים בהמתלה שני דיוויד בראונים (למי שלא מכיר תריצו חיפוש בגוגל), אחד 990 ואחד 1214, ונוסעים למעבר "הסודי" שכל המשק יודע עליו.
כמובן שכשהגענו גילינו שלולית בוץ ענקית בתוך הואדי, החבר שמנוסה פחות מציע שהוא יעבור קודם כי ה990 שהוא נוהג בו קל יותר, ואם ישקע אני אחלץ אותו בקלות, אני מסרב בתוקף "עברנו פה מאות פעמים, אני אתן גז והעבור, אם תשקע אני אחלץ אותך קדימה", מתוקף היותי מנוסה יותר האידיוט סמך עלי וסימן לי "סע".
נסעתי.
שקעתי.
לא עמוק, לא גרנדיוזי, אבל גם לא נוסע.

יאללה כבל נקשר, ה990 נענק, ה1214 מגחך וממשיך לרבוץ בבוץ.

בשלב הזה קב"ט הישוב, זה שהאחראי לתפוס ילדים בני 15 שסוחבים טרקטורים נעצר עם הטרקטורון מעל לואדי, נעמד ובמבט מיואש מביט בשני בני 20, בוגרים לכאורה ושואל "עוד לא נגמלתם?"

באותה שניה הרגשתי מושפל, שניה אחר כך הפוצצתי מצחוק, ואם רפי במקרה קורא פה, אז וואלה עד היום לא נגמלתי :)

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי אמיר ב.א

ההתקעות שלי :

אני מביא את הילדים (בן 4 ובת שנה וחצי) לגן בכל בוקר ,
והייתה תקופה מסויימת שזו הייתה נסיעה של חצי שעה , עם אפשרות לקיצור דרך של כמה דקות דרך השטח - דרך עפר שעוברת ליד כמה שדות.

הבן כמובן אוהב לסוע בשטח עם הגיפ , אז מידי פעם אני מקצר.
בבוקר יום המעשה - הבן מבקש שנקצר דרך השדות , אני לא חושב פעמיים ומקצר ...
מה ששכחתי - בסופ"ש ירד גשם ראשון רציני באיזור , ועוד לא נסעתי שם אחרי גשם .
אני נוסע , ואומר לעצמי שהאדמה ניראת קצת רטובה בשדות, אבל הדרך ניראת אחלה - בנתיים יש לי הרבה זמן ,
7:30 בבוקר השמיים כחולים , הציפורים מצייצות , מקסימום אם זה יראה לי קשה מידי - אני אסתובב ואחזור אחורה .
כמובן הדרך עפר המשובחת הפכה אחרי קילומטר או שניים למדמנה , בלי כל אזהרה מוקדמת , ורק אחרי כמה עשרות מטרים הבנתי שאני תקוע לגמרי.
בתור התחלה , שילבתי דיפרנציאל מרכזי , הורדתי לLOW שני , שילבתי שתי נעילות , אבל יוק - זז כמה ס"מ קדימה או אחורה ורק מעמיק את הבור.
הדיפנדר התיישב בתוך הבוץ יפה יפה , טוב , שמתי נעליים גבוהות שתמיד יש מאחורה , לקחתי את חפירה ומעדר והתחלתי לעדור בבוץ,
בנתיים הבן די מתלהב - ושואל "אבא , באמת ניתקענו?" התינוקת רגועה לגמרי ומסתכלת בהנאה על השמיים ...
אני רגוע , חופר וחופר , עד שמבין שכל הרכב התיישב , ואין מצב סתם ככה לצאת , מוציא שפאלות מהגג של הדיפנדר , חופר וחופר , אבל הגלגלים כלכך התמלאו בבוץ,
שהדיפנדר לא מצליח לעלות על השפאלות , ואם גלגל עולה - פשוט מסתובב על ריק.
עברה כבר חצי שעה ככה , ואז הילד מתחיל לאבד סבלנות , ולהגיד שהוא רוצה לצאת החוצה לראות (אין מצב - הבוץ בחוץ איזה חצי מטר לפחות)
אני כבר מתחיל לחשוב מה אני אגיד לאישתי - למה הילדים לא הגיעו היום לגן ...
אני מוציא קרקרים וביסקוויטים שמוחבאים מאחורה לזמנים קשים ומחלק לילדים , (כבר מתכנן איך אני לוקח אותם על הידיים לגנים )
אחרי כמה דקות נוספות עם השפאלות - מחליט לעבור לכננת , - רק שהכננת משמיעה קולות של נחש פעמונים - שוב הסולנואיד עם מגע רופף ,
כמה מכות ודפיקות והכננת מקדמת אותי כמה מטרים קדימה , אני שמח מאוד , ומנסה להתקדם עם הרכב - כמובן מתחפר שוב.
הילד שואל כל הזמן מה אני עושה ורוצה שאסביר לו - קשה לתפקד בתנאי מלחמה ...
בקיצור עם הכננת בסוף יצאתי - כל פעם מושך את עצמי עוד כמה מטרים , ככה איזה 200~300 מטר,
אחרי שיצאתי מהבוץ גיליתי שאני לא יכול לסוע יותר מ30 קמ"ש - בומים אדירים כאילו כל הרכב עומד להתפרק ,
חששתי לגרוע מכל - נעילה הלכה או משהו בסיגנון , אבל בסוף אחרי פירוק הגלגלים והוצאה של אבנים קטנים שניתקעו בתוך הרפידות ובין הצלחת בלימה הכל הסתדר...

לסיכום - הילדים היו שמחים שאכלו בסקוויטים בתור ארוחת בוקר , ושהגיפ היה מלא בבוץ כמו שהם לא ראו אף פעם ,
היה קצת מצחיק להכנס לפעוטון של הילדה רק עם גרביים ובגדים מטונפים (נעליים הורדתי לא למלא להם את המקום בבוץ)
בטח הם חושבים עד היום שאני לא מטפל בילדים כמו שצריך,
מה שכן הילד היה מאושר , ניכנס באיחור אופנתי לגן , וסיפר בגן שנתקענו בבוץ ובגלל זה איחרנו ...

---

לי קרה סיפור דומה מאוד רק עם טראנו....
הילד היה המלך של הגן באותו הבוקר (הוא יצא והתכסה כולו בבוץ).

דווקא לא חורף, שיא הקיץ. 40 מעלות.
דווקא לא בוץ, אבל בכל זאת ליד הירקון.

גם עבורי ציר נחל הירקון היה דרך עיקרית באותה תקופה.

רצה הגורל, וחזרתי מאיזשהו אירוע שעבורו הייתי צריך להעמיס המון ציוד בדיפנדר, ואחרי שפרקתי אותו הוא היה ריק לחלוטין. אפילו בלי ארגז כלים.. רק אני, כל המושבים מקופלים, גלגל ספייר על המכסה מנוע (כי מאחורה היה רק כמה שעות קודם טונות של ציוד) והייליפט מתחת למושב האחורי המקופל. אפילו בקבוק מים אין לי.

נסעתי מהדרך שכבר כמה שבועות לא נסעתי בה, לאורך הירקון ואז דרך הפרדס של יכין לכיוון צהלה. אני ממהר לחברים שגרים באחת השכונות הצפוניות, לאיזה משהו כמו ארוחת ערב חגיגית או דברמה אחר חשוב בסגנון שנקבע לי בלו"ז ללא ידיעתי. את הדרך הזו עשיתי מאות פעמים, עוד בתקופה שגרתי ליד צהלה, ואני יודע שאני חוסך בה לא מעט זמן..
נוסע לתומי, בשביל הקבוע בין הפרדסים, ופתאום - מה זה? שער? נעול?
אני לא כמו ברלי, ולא לומד מהנסיון בקטעים האלה. הגיל לפעמים לא מביא איתו בגרות.
אפשר לחזור אחורה עד הירקון ולקחת שביל אחר. אבל השביל האחר ממש כמה מטרים ממני, אחרי הסוללת חול הקטנה הזאת. נועל והילוך נמוך. ראשון, גז, ובום.
הדיפנדר יושב על הסוללה, אבל יושב כמו בסרטים. ארבעה גלגלים באוויר.
טוב, אני לא מתרגש, יש לי הייליפט (מזל), נרים את האחורה ונפיל אותו קדימה מהסוללה. מה הבעיה. הבעיה היא שהפגוש, בערך בגובה החזה שלי. אז יש להייליפט בערך שלושה חורים להתרומם. מדרגות הצד, לעומת זאת, קבורות בחול.
מתחיל להרים, אבל זה חול. ההייליפט שוקע.
מחפש ומחפש, ואין אפילו חתיכת קרש לרפואה. והמרחק בין הלמטה של הסוללה לפגוש של הדיפנדר כזה שאפילו שקיעה קטנה של ההייליפט, והוא לא ירים כלום.
יש גלגל ספייר על המכסה מנוע, שעכשיו נמצא במרחק של בערך שני מטר מהאדמה שתחתיו, ובצידה השני של סוללה די תלולה... באותה תקופה משום מה היה לי ספייר דיאגונלי במשקל של כ50 קילוגרם.
מטפס, משחרר, זורק אותו למטה. מגלגל את הגלגל למעלה על הסוללה ולמטה לצד השני.
שם את הגלגל, עליו ההייליפט ומרים את הטיפה שיש לי להרים, וככה ממשיך למקם מחדש, להרים, לדחוף, להוציא את הגלגל מהחול, לגלגל אותו, פעם לכאן ופעם לכאן, מאחורה, מקדימה, מהמדרגות.... ולאט לאט, הלנדרובר מתחיל לזוז.
שלוש שעות מאוחר יותר. אור אחרון.

הנבלה מתנתקת מהחול ומתגלגלת למטה. אני כבר בקושי מצליח לגלגל את המשקולת העגולה במעלה הסוללה.
יש עוד משקולת, של 14 קילו, בצבע אדום-שחור שגם אותה צריך לקחת לאוטו.
מעמיס.
מזיע כמו שלא הרבה פעמים הזעתי. מיובש ומותש לחלוטין.
מטפס למושב הנהג. מתיישב. מניע.
מזגן!
בום! נתפס לי הגב....

לארוחה לא הספקתי. נשארתי רעב, וצמא ועם גב תפוס.

יחס מרחק ליעד לזמן תקיעה...??
צריך לחשב..?

אסף.

לא 4X4, אבל סוג של.
גיל 17, עדיין אין רשיון. לאחד החברים כבר יש והוא אוסף את כל החברה ברכב של אמא. דייטסו שרייד....
טוב, לאן נוסעים? אני ישר מציע את באר טבעון, שבאותה תקופה עוד היה מקום שרק אנחנו הגענו אליו (היום הוא המקווה של החצי הצפוני של הארץ בעל סגולות "שקר כלשהו").
שביל הכניסה הראשי חסום, ואני זוכר שיש מעקף לאורך השדה הצמוד, כ- 100 מטרים בהמשך הכביש.
השעה 23:00. מתים כבר להכין קפה ונרגילה ליד הבאר. אז מה אם כל השבוע ירד גשם? השרייד רכב קל, גז רצוף והכל יהיה בסדר.
החבר קצת מהסס- אמא שלי צריכה את הרכב מחר על הבוקר. אני, חובב שטח ידוע (בשלב הזה רק בדמיון...) מפציר בו שאין ממה לחשוש, אם נראה שזה לא הולך נחזור אחורה.
החבר נשבר, ומתחיל לתת בגז בשביל לאורך השדה. אחרי כ- 100 מטר נופל האסימון שאנחנו מפגרים לגמרי! מדובר בשביל של קרקע חומה, כבדה ודביקה.
עצור! זה לא יילך!! יופי, שים רוורס ונחזור לכביש. החבר, מחייך שמנעתי ממנו פדיחה לא נורמאלית, שם ברוורס ומשחרר קלצ'. הרכב מדומם. מנסה שוב, קצת יותר גז, הרכב מדומם. שוב, קצת הרבה יותר גז, הטורים עולים, מתחיל לשחרר קלצ', הטורים נופלים והרכב מדומם. משהו לא בסדר.
אני יוצא מהרכב ומנסה להבין מה קרה. מבט מדוקדק על הגלגלים מבהיר את הבעיה. הבוץ הדביק עוטף את גלגל הקורקינט של השרייד, שבשלב זה היה נראה כמו גלגל 33 אינצ' מפלצתי, רק שמישהו לא הגדיל את בתי הגלגל. הבוץ נדחס בין הגלגל לכנפיים, ולא השאיר למנוע העלוב של הרכב המסכן שום סיכוי לסובב את הגלגלים.
בעיה!
חושבים וחושבים...
טוב, אין ברירה, נפרק את הגלגלים, נשחרר את הבוץ ונרכיב חזרה. מוציאים ג'ק, זוחלים בבוץ, שמים כל מיני דברים מתחת לג'ק האומלל, מרימים, משחררים, מנקים, מרכיבים. הכל כפול 4 גלגלים.
עכשיו אין סיבה שלא נצא...
משלבים רוורס, כל החברה דוחפים, ומצליחים להגיע לכביש. בקושי.
נכנסים לרכב ומנסים לנסוע. שוב, המנוע בקושי מצליח לסובב את הגלגלים שהצליחו להתמלא שוב בבוץ דביק.
מצליחים להגיע לתחנת הדלק הסמוכה.
איך אני אחזיר את הרכב לאמא ככה? החבר שואל בייאוש.
טוב, אין ברירה אני אומר. אנחנו כבר יודעים מה לעשות...
אחרי שעה קלה (או כבדה?) אנחנו יוצאים מתחנת הדלק, אחרי שפירקנו שוב את כל 4 הגלגלים, ניקינו אותם טוב טוב בברז של תחנת הדלק, הברקנו את בתי הגלגל והרכבנו הכל חזרה כאילו לא קרה כלום.

עד היום החברים מאותו ערב לא בוטחים בי כשאני מציע לצאת לסיבוב קצר בשטח.

וכך נולד לו המשפט בחברה שהולך ככה:
חברים: למה להיכנס לשם, אתה סתם מנסה להתקע?
אני: למה אתם חושבים שאני מנסה להתקע? אני אצליח להתקע!

:)