בנוהל:
היכן?
מתי?
למה?
כמה?
ומה נהיה בסוף?
בין הפותרים נכונה יוגרל נמר עם חמישה
Printable View
בנוהל:
היכן?
מתי?
למה?
כמה?
ומה נהיה בסוף?
בין הפותרים נכונה יוגרל נמר עם חמישה
סכר הרואיפה בסיני, קרב ההבקעה במבצע קדש,נכבש על ידי גדוד 82 בהובלת מ"פ הטנקים המיתולוגי משה בריל/בר כוכבא, צריך לקרוא כדי להבין מי זה הנמר והחמש.
Sent from my GT-I9301I using Tapatalk
יקירי:ציטוט:
נכתב במקור על ידי נמרוד
כשאתה רוצה - אתה יכול
רק צריך מדי פעם להרים את הראש מהברזלים :-)
בכבודו ובעצמו.ציטוט:
נכתב במקור על ידי נמרוד
יקירי:
בתור טנקיסט מדופלם ובוגר האקדמיה, אתה יכול להסביר לנוער כאן מה היה כל מיוחד באירוע הזה.
מותר לך
אני מרשה לעצמי לצטט מספרו של יעקב מאיה, מט"ק בפלוגה של בריל וזוכה עיטור העוז (כמו בריל):
החשיבות של הקרב?ציטוט:
הקרב המפורסם על כיבוש סכר הרואיפה
המג"ד יצא עם קצין המבצעים אדולף לגבעת תצפית המשקיפה מזרחה. מהתצפית נראה בבירור, ממזרח לנו, מוצב אויב עם עמדות מבוצרות. התברר שישב שם מוצב על אם הדרך ניצנה – אום-כתף - אבו-עגיילה וחסם את הכוחות הגדולים שלנו שהיו אמורים להתחבר אלינו ממזרח מכיוון הארץ. זה היה המוצב שלימים ייקרא "מוצב הסכר", על שם סכר הרואפה על נחל אל-עריש שלצדו הוא ישב.
אנו רואים את ה-מ"פ שלנו רץ אלינו ונותן שאגה:
"הניעו מנועים".
בין-רגע היינו כולנו דרוכים בעמדותינו בטנקים שומעים את קולו של ה-מ"פ:
"פלוגה א´, אנו תוקפים את מוצב הנמצא ממזרח לנו. מחלקה 1´ משמאל. מחלקה 2´ מימין. מחלקה 3´ בסיס האש בפיקודו של אדולף".
"נוע נוע, עשו כמוני, אישור, סוף!".
המ"פ, משה בריל, ראה שכל מחלקה 1´ נפגעה. הוא ומחלקה 2´ חצו את הכביש לכיוון דרום והחלו בדהרה באיגוף היעד. כאן ציפתה לו הפתעה והאויב הפנו את האש שלהם אליו ואל מחלקת הטנקים שאחריו. תחילת תנועת האיגוף הזאת לא עזרה הרבה. טנקים נוספים הלכו ונפגעו. הטנק של מ"מ 2 "תומס" נפגע. תומס עצמו נהרג והצוות נכנס להלם.
המג"ד, שראה מנקודת התצפית שלו שלמעשה מכל הכוח המסתער נשאר טנק בודד של ה-מ"פ בריל וסגנו על זחל"ם, החליט להכניס להסתערות גם את טנקי הרתק של בסיס האש, שבגבעת התצפית, לעזרתו של בריל
מהמחלקה 3´ שלי, ה-מ"מ שלנו איתן היה פצוע, הטנק של מימון לא תיפקד, הטנק של קונפורטי היה פגוע כבר מהבוקר וצוותו היה על הזחל"ם של הסמ"פ שנע בעקבות ה-מ"פ בריל, כך נשארתי רק אני כשיר לבצע את הפקודה.
ללא מחשבה יתרה, נתתי פקודה לנהג: "אמנון קדימה!"
הטנק נתן זינוק קדימה ואז, בעוברי את רכס גבעת התצפית , נגלה לעיני מחזה שלא אשכח לעולם. למעשה ראיתי שכל הטנקים של הפלוגה נפגעו ומעלים עשן פרט לטנק של ה-מ"פ והזחל"ם של הסמ"פ שעדיין בתנועה.
לעולם לא אשכח את מראה הצוותים מסביב לטנקים הבוערים, המנסים לכבות את האש על הרכבים ובמקביל להוציא מקלעים, לתפוס עמדות אש ולירות אל היעד.
אמנון הנהג, הפעיל את הסירנה והגביר את מהירותו. חיילי האויב, מופתעים מהופעת הטנק הנוסף שלי, הפנו נשק רב לכיווני. אור דמדומים והשמש הולכת ושוקעת במערב, וכל השמיים בצבע אדום הולך וכהה. קשה להבחין היכן מסתיים אודם השמיים מהשמש השוקעת והיכן מתחיל אודם האש שסביבי. ואני על הטנק, חצי גוף עליון מחוץ לצריח כמיטב מסורת השריון.
אני רואה בזוקה ישר לפני. אני נותן פקודה:
"בזוקה ישר לפנים! אש!"
אני ממתין רגעי נצח לירי שלנו על הבזוקה שאמורה להתעופף באוויר כל רגע, אך הרגע לא בא! פתאום צעקה מהטען-קשר ציילר:
"המפקד! סדן התותח לא נסגר".
ותותח הטנק נדם...
גחנתי אליו פנימה וצעקתי: "תירה במקלע המקביל!"
ובאותה נשימה צועק לנהג: "בזוקה מלפנים! אמנון! ישר קדימה! עלה עליהם!"
הנהג האיץ ועלה במלוא המהירות על הבזוקה.
ציילר צועק לי: "המפקד! חסם בקנה!" במקלע המקביל.
אני נמצא בלב יעד אויב עם חוליות בזוקה של האויב מתארגנות ואש מקלעים ורובים מכל עבר ולכל עבר.
ואני משותק לחלוטין מבחינת כוח אש תותח ומקלעים. צריך להחליט תוך שבריר שניה מה לעשות, כי עוד 3 שניות ואני עומד לחטוף פגז שידביק אותי ואת צוותי לקירות הטנק. בתוך שבריר שניה אני צריך להחליט לשעוט קדימה, חסר נשק כבד, או לעצור ולתת לנהג פקודת "אחורה".
פקודת "סע לאחור" לא עלתה כלל על הדעת. חשתי שהמפקד שלי לבדו עמוק לתוך היעד מוקף אויב אל מול כל התופת הזו שמול עיני ואני חייב לגשת אחריו ולסייע לו.
ואז נתתי הוראות לנהג: "אמנון סע קדימה!"
"סע בתנועה מהירה תוך התקרבות לעמדות ולשוחות חיילי האויב לקיצור טווח יעיל של העוזי והרימונים", (הנשק היחיד שנשאר לי).
ביקשתי מהצוות שיעבירו לי את הרימונים. ובעוד הטנק עולה בתנועה מהירה על עמדות האויב אני משליך רימונים ויורה בעוזי.
כך התקדמנו מעמדה לעמדה מוקפים חיילי אויב בלב מוצב שלהם ורק נשק קל ושרשרות הטנק הם הנשק היחיד שלי.
אני מבחין בעוד עמדת בזוקה עם כלי המשחית מופנה לטנק שלנו. מופעל נוהל "בזוקה מימין" והטנק עלה עליהם. עבור חיילי האויב זה היה וודאי מראה מהמם, של מפלצת אדירה המשתוללת בקרבם, רועמת ומייללת במלוא גרונה (הסירנה) עם זנב קונצרטינה דוקרנית נגרר ומכה כשוט שמאלה וימינה אחרי הטנק המשתולל בין העמדות.
הנהג עשה את מלאכתו נאמנה ובינתיים, בוגנים, המקלען שבתובה הצטרף והחל יורה על האויב. מזווית העין אני רואה בצד הצפוני של המוצב, גם טנק ה-מ"פ וזחל"ם הסגן אוריאל ממשיכים בסערה, יורים ומשליכים רימונים לכל עבר.
ביקשתי מהצוות להעביר אלי עוד רימונים ונשק האישי, וכך אני ממשיך מעמדה לעמדה זורק רימונים ומצפה בקוצר רוח, מתי ההתנגדות של האויב תחדל וייפסק התופת. ואכן לפתע כאיש אחד, יחידים וקבוצות קמים מהחפירות, זורקים את הנשק ורצים. אכן זה היה רגע שבירת רוחם . חשתי שהאויב מתמוטט, וחייליו החלו לנטוש ולברוח לכיוון החולות בהשאירם כיסי התנגדות פה ושם.
תוך כדי עבודת בחינת והשבת הטנק שלי לתקינות, מחשבותיי סערו בנושאים שונים ומשונים: איזה לילה עבר עלינו! לילה של ניצחון לא יאומן אשר כולו לתפארתו של אדם אחד והוא המ"פ שלנו משה בריל. ניסיתי לעשות סדר במחשבות שלי במה שעבר עלינו בלילה גורלי זה
המחשבות המשיכו להשתולל ולהתערבב במוחי, נזכרתי בהורים, בבית, "והכיצד עומד אני חי, ממשש את עצמי, וחושבברגע זה? הרי כדור אחד בלבד מספיק בכדי לגמור בן-אדם... וסביבי עפו כאלה באלפיהם פשוט באלפיהם, מזמזמים, שורקים ומתקתקים על הפלדה סביבי, ויצאתי מזה בשלום...".
בסופו של דבר נכתב סיפור הקרב, ובמסגרת זו הפלוגה כולה צוינה לשבח על-ידי פיקוד דרום. המ"פ משה בריל, לימים האלוף משה בר-כוכבא, קיבל ציון לשבח מאת הרמטכ"ל, וגם שאול דוד (אחד התותחנים) ואנוכי, כותב שורות אלו, הוענק לי ציון לשבח מהרמטכ"ל.
מאוחר יותר הוסבו ציונים אלה לעיטור העוז.
כל חיי חשבתי שכדי להתקבל לחברה הישראלית צריך לתרום ולהצטיין. אבל על קבלת "עיטור עוז" אפילו בחלומותיי הפראים ביותר לא חשבתי. כעבור זמן נודע לנו שהקרב שוחזר ופורסם בביטאונים צבאיים, וצבאות זרים ביקשו פרטים על אותו קרב טנקים, שבו שני טנקים וזחל"ם כבשו מוצב מבוצר בכוחותיהם הדלים.
לאחר מלחמת ששת הימים כאשר שוחזר הקרב על הסכר וצולם לצורך מורשת קרב. הצוותים היו החיילים הסדירים הצעירים של גד´ 82 מפלוגה א´, ואילו מפקדי הטנקים פינו את מקומם למפקדי הטנקים הותיקים "המקוריים" של דור "1956". נוצר סרט שהוצג ביחידות צה"ל בהרצאות בנושא מורשת קרב. בין השאר קיבלתי עותק של הסרט ונתבקשתי להרצות בקורסי מפקדי טנקים, ובפלוגות מקצועיות. במשך השנים הייתי נוסע ליחידות שונות בנגב וברמת הגולן, להרצות ולספר על ה-"קרב על הסכר".
קרב מיתולוגי. פלוגת טנקים שהולכת עד הסוף, בלי ח"יר, בלי סיוע, נשחקת כלי אחרי כלי מול אויב מבוצר, עד ששני כלים אחרונים שמגיעים ליעד - בית על גבעת חול - מכריעים את האויב שנשבר מנטלית בפני הטנקים המשתוללים בקרבו. האדם שבטנק ינצח.
הקרב הזה הוא התסריט שלפיו מתאמנים הטנקיסטים הישראלים 60 שנה. הטקסט של פקודת המ"פ, מחלקה בחיפוי, הסתערות, "חי"ר על העמדות", "בזוקה מימין!" (למה מימין??? כי בקרב על הסכר, הבזוקה היתה מימין!), דריסת הבזוקאי, אל היעד, על היעד, רימונים ועוזי, רק קדימה ואין אחורה, הפריקה הרגלית עם מקלע הטען. זה התסריט של מסלול צוות/מחלקה/פלוגה (ההבדל רק באורך).
כל קציני השריון לומדים לשחק את משה בריל, והמט"קים את יעקב מאיה. עד עצם היום הזה, למרות שכבר ב73' היה ברור שהמציאות מורכבת יותר...
אנקדוטה קטנטונת בהקשר זה, לימים יעקוב מאיה ז"ל הקים מפעל לחיתוך וכיפוף פחים ותחת ניצחו של בנו (כיום הבעלים) נהיה אחד התומכים המרכזים של קבוצת הFSAE של בן גוריון בתחילת דרכה - אנשים יקרים ונהדרים.
בתור מטק...מגניב לקרוא ולדעת
אבל סירנה על הטנק...איך ויתרו על זה
Sent from my GT-I9500 using Tapatalk