נכתב במקור על ידי
hadtomer
את הדיון הזה מצאתי עצמי מקיים עם עצמי אחרי שהבת הגדולה שלי נולדה (שטכנית, זה לא חכם. זה דיון שצריך לקיים יותר בפרק הזמן לפני שהכנסת את האישה להריון, ר ערך "לא ניתן להחזיר לשולח"). הסיבה לכך היא שעבורי חוויית האבהות בשנים הראשונות כלל לא הייתה טובה, וגם כיום, 11 שנים מאוחר יותר, כאבא טוב לשתי בנות (ואני מדגיש אבא טוב, יש גם הורים חרא), אני לא ממש סגור הרמטית על למה עושים את זה. אני כן יכול לומר בפה מלא שזו חוויה טובה עבורי כיום-וגם שאני לא אעשה ילד שלישי גם אם יגיעו הנאצים, יכבשו את מדינת ישראל ויתנו את המשך חיינו התקין בהבאת ילד שלישי. טכנית אני גם לא יכול. אשתי עברה כריתת רחם כצעד מניעתי לסרטן-והסיבה לקלות שבה ההחלטה התקבלה הייתה חוסר הרצון של שנינו להביא עוד ילדים לעולם. אגב גם אחרי החתונה לקח לי 5 שנים לעשות ילדים ואני מברך על כך. היה לנו עולם לראות, כסף לבזבז וחיים לחיות-וגם להספיק להתבסס כלכלית.
חשוב לי שוב לציין- הגישה שלי לנושא מאוד פרגמטית. אני אוהב את בנותי מאוד, אבל אני לא מכיר גבר שיום אחד בא לאשתו ואמר לה "חלצי כמהים לילדים". ואם אתם מכירים כזה גבר, אז הוא לא כמונו וכנראה שזה לא אדם שהיתם מרגישים בנוח לשתות איתו בירה. יש סיפור משעשע שהולך ככה: "היה היה נסיך יפה תואר. הלך הנסיך אל הנסיכה ואמר לה: 'התינשאי לי לאישה?'. הנסיכה אמרה לו 'לא'. ואז הנסיך הלך הביתה, קנה אופנוע כביש ואופנוע שטח, עבד על הרנגלר שלו בשבתות, טייל המון, שתה הרבה בירה מהחבית וקוניאק מהבקבוק והיה מאושר. סוף הסיפור". הסיפור הזה מסכם את המסר היטב: אם יש גבר. ואני מדגיש "גבר" שיש לו חיים, אז לעשות ילדים זה לא -באמת- בשבילו. ככל שיש לך חיים יותר טובים, כך הסיכוי שילדים ישבשו לך את אורח החיים הטוב שלך הוא יותר גדול. ולגבי האמירה של "ילדים זה כיף"-זה לא נכון. ילדים זה כיף זה משפט שאתה אומר לחברים בלי ילדים כשאשתך בסביבה, אבל שניה לפני שאתה לוקח את הגב הצידה ולוחש לו "ילדים זה אסון". ילדים זה כיף? אולי כמה עשרות אחוזים מהזמן. ולא עשרות אחוזים שלושים ארבעים אחוז, יותר עשרים אחוז. שאר הזמן ילדים זה נטל, ילדים זו מגבלה, ילדים זה דאגות. אתה מספר לעצמך שזה חרא שאתה אוכל באהבה כי אלה הילדים שלך. וכי אתה צריך להגן עליהם, לטפח אותם, לאהוב אותם, אבל כיף, כיף זו מילה שלא מתארת ילדים. ילדים זה לא צ'רוקי-כלומר זה לא משהו שאתה יודע לפני שנכנסת למשימה איך הוא יצא בסוף אם תשדרג ותעשה ככה וככה. זה חור שחור, אחד הנעלמים הגדולים ביותר בעולם הזה. אתה מניח שהוא יצא בסוף טוב, אתה לא יודע שזה יצא בסוף טוב ואתה לא יודע שזה יהיה סבבה לפני שנכנסת לזה. ואני מצטער לספר אבל ילדים הם משהו שגורם לשיברון לב, אכזבה וגם הרבה כאב. כאב לילדה בת 11 שעברה את תקופת הקורונה, הבידודים, הלחץ, בצורה רעה מאוד, אני יכול לומר לך שאני לא ישנתי בלילות יותר ממה שהבת שלי לא ישנה בלילות. הקטנה שלי מדהימה, אבל ממש לא מושלמת. זה "כיף?". לא. "כיף" לא אוכל כסף, כיף לא מלחיץ אותך, כיף לא גורם לשברון לב ולא לדאגות. ילדים הם משהו שגורם לך להתמודד עם הצדדים הכי רעים שלך. אם אתה אדם אינטיליגנט, אתה מבין היטב מתי אתה עושה את הטעויות של אבא שלך לפניך.
כאן נכנס הטיעון של "אז תתבגר כבר, תמצא מקום לילדים בחייך, אתה לא בן 25". טכנית אתה בהחלט יכול להיות בדיוק כמו בן 25-אם לא היית עושה ילדים. אולי לא לזיין כל לילה אבל בוא, אני ער משש בבוקר בשבת כי הקטנה שלי קמה לפיפי בחמש וחצי ולא חזרה לישון. אם לא היו ילדים ברקע יש מצב שהיתי קם בתשע, וזו כמובן רק דוגמה זעירה, קצה ראש סיכה. יתכן שבשלב זה יש אנשים שמגרדים בראש ואומרים "יא חתיכת שונא אדם, למה עשית בכלל ילדים? אתה בטוח שלא צריך לדווח לרשויות איזה חרא אבא אתה?"- אז לא. אני ממש לא אבא חרא ואני אוהב את בנותי אהבת נפש. אבל זה לא אומר שאני היתי זה שרצה מלכתחילה לעשות ילדים- כאן נכנס השיקול שכתב איל מ- שלדעתי הוא נכון מאוד והוא האמת לאמיתה: אנחנו לא אלה שרוצים את הילדים. אנחנו אלה שמסכימים לעשות את הילדים. רובנו כבר מבוגרים, אבל כולנו מכירים סיפורי אולטימטום, כשהינו בני עשרים ומשהו: "היא אמרה לו שאם אין ילדים אז היא הולכת"- אחת הסיבות, לפחות בתרבות שלנו ובמדינה שלנו ובדת שלנו, לחתונה היא הנושא של פרו ורבו. זה משהו שגם מעוגן בזהות היהודית שלנו, בקוד הגנטי שלנו ובצו ההיסטורי שלנו. וגם בחוקי המדינה. אתה מתחתן כדי להביא ילדים באופן מסודר וחוקי ומקובל חברתית. כמובן שבעיני זה קשקוש אחד גדול אבל ככה זה. כלומר האישה היא זו שדורשת ילדים והגבר מסכים לכך. ואם לא אז מה יש לה לחפש איתו? אני חושב שהצורך בילדים הוא משהו שטבוע בDNA של הנשים, לא של הגברים. אנחנו נגררים לדבר הזה בלי לדעת על זה שום דבר- ומשתדלים פחות או יותר להתמודד עם מה שיש באופן שאנחנו רואים לנכון- ואחרי שנתיים שלוש אנחנו מרימים את הראש ואומרים "אוקיי, זה בן שנתיים שלוש, זה דומה לי, זה מדבר איתי, איזה יופי אני כה מוכן לחוויית האבהות". זה הכל.
