נגזר - עוד קצת הוצאת קיטור והפעם עברית

https://youtu.be/iG8z5GpOazc



Sent from my SM-G998B using Tapatalk

עומרי. תודה על הקישור.
התקווה 6 - שיר נהדר.

הצ'אפחה הישראלית

גדלנו על אלתרמן, טשרניחובסקי, ביאליק, אורלנד ולאה גולדברג. השתייכנו לעולם ההתיישבות העובדת וחיינו בתחושה שחיינו הם תמצית הציונות. נחנו על ערימות נוחות של חציר בגורן ריחני שסימל עבורנו את הישראליות הצודקת.

1986, אתי המורה לספרות הגיעה וסחררה משב אויר מקפיא אל תוך ה"חממה" שקירותיה נדמו כמתרופפים תחת סערת טייפון מקומית. המורה לספרות ניסתה לחשוף אותנו לשירה אחרת, שירתו של ארז ביטון, העולה ממרוקו ששירתו עוסקת בהפליית העליה המזרחית. שירתו של ארז ביטון עסקה באי הבנתם ואי קבלתם של המזרחיים ע"י חברת הפועלים הציונית. ביטון תיאר בשיריו כיצד המפא"יניקים האליטיסטיים שפיתחו את דמות "הצבר הישראלי", הביטו בעולים דוברי הערבית כבילידים עם "מנטליות" עולם שלישי ולא קיבלו אותם כאחים. הפגיעה בכבודם של העולים והבוז לתרבות שהביאו עימם מבית אבא היו מרכז שירתו של ארז ביטון אשר עבד כעובד סוציאלי באשקלון.

נאמן לאבות המייסדים, זעקתו המאשימה של ארז ביטון עוררה בי התנגדות רבה. לשמע הזעקה המאשימה של המשורר כנגד הארץ החדשה והקולטת, הכעיסה אותי. סבי וסבתי שהגיעו מבור המוות האירופאי לא טענו דבר כנגד בוני "הבית השלישי", קולטי היהודים מכל ארצות תבל, הם השתלבו במעש ובבניה. גם שילוב המילים הערביות בתוך השירה העברית הביאתני לפלצות. האזנתי למורה אתי מקריאה בפאתוס את השיר "מה זה להיות אותנטי?" והתאמצתי לשתוק. ואז הגיע השיר:

"זוהרה אלפסיה"
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹקו.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה

זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת...

"שולחן בן שלוש רגלים לא יכול להתנדנד!", יצאתי בקריאת ביניים מעליבה על טיבו של המשורר בציון מוצאו. הוספתי לכך את דעתי על המנטליות התבוסתנית והבכיינית של העולים. למעשה חיכיתי שארז ביטון ייפול לידי מודה בטעותו. המורה אתי שהשתייכה לאותה עדה הוציאה אותי מהכיתה ומעולם לא שמעתי את המשכו של השיר. בבירור אצל מנהל בית הספר חזרתי על העובדה הפיסיקלית בעניין יציבותו של שולחן בן שלוש רגליים. המורה לפיסיקה אישר את נכונות דברי ובצדקנותי סירבתי להתנצל בפני המורה. המורה לספרות מצידה, סירבה לקבלני בחזרה לשיעורי הספרות. כך סיימתי את לימודי ללא בגרות בספרות.

1994, ברלין - גרמניה, בוקר, רחוב ונזה 9, כ-700 מ' מהמקום בו נערכה ועידת ונזה הידועה לשמצה. עמדתי בראש משלחת של רכזי פרוייקט פר"ח מהטכניון. היה זה מפגש בין סטודנטים גרמנים וישראלים שעסק בגבורתם של מורדים במשטרים רצחניים. מהצד היהודי הפרטיזנים, מרד גטו וורשה וגבורת ההתמודדות היום-יומית בגטאות ובמחנות. מהצד הגרמני מחתרות ההתנגדות לרייך השלישי ומחתרות התנגדות למשטר הקומוניסטי (DDR), של גרמניה המזרחית וכנגד משטרת השטאזי האכזרית.

הימים היו ימי הסכם אוסלו, הטרור השתולל במזרח התיכון. כבר בישראל, הנחוני גורמי הביטחון להתעדכן עם השגרירות המקומית מידי בוקר ולתדרך את המשלחת בתדריך ביטחוני יומי. בלובי של המלון ברחוב ונזה עמדתי מול קבוצת סטודנטים דו לשונית ותדרכתי ביטחון, באנגלית. תוך דיבורי חשתי טפיחה עוצמתית במיוחד על כתף שמאל בליווי קול מחיאת כף מחרישת אוזניים. עוד לפני שהסתובבתי ידעתי שרוקמן מפקדי מספינת חיל הים עומד מאחורי, ואכן כך היה. רוקמן, כך התברר, עבד במערך הביטחון של השגרירות המקומית. כשרוקמן ראה את שמי ברשימה כלשהי במשרדו הוא יצא מייד להפתיעני במלון. הטפיחה הזו שנקראת בפי כולנו "צ'אפחה" היא סימן לקרבה חברית חצי צבאית, חצי ישראלית-צברית ששמורה לקשר שמתחיל בגיל צעיר ונשמר בעצימות גבוהה, גם כאשר דרכי החברים נפרדות.

רוקמן סימן לי שהוא ממתין לי בצד ואני הסתובבתי בחזרה אל קבוצת המתודרכים. הבחנתי שקבוצת הסטודנטים הגרמנים שהיו עד כה ממושמעים כמו שרק גרמנים יכולים להיות, שולחים בי מבטי מפוחדים ומלאי פליאה. ניסיתי להמשיך בתדרוך אבל ניכר היה שהסטודנטים הגרמנים כבר לא היו קשובים. פניתי ושאלתי לפשר אי השקט הנפשי שכבש אותם ואחד מהם שאל: "מה זה היה?". לא הבנתי, אבל הגרמני הצעיר היה עיקש והבהיר את שאלתו: "מדוע האיש ההוא הרשה לעצמו להכות בך כך?". ניסיתי להסביר שזו לא מכה, "זו טפיחה חברית שנהוגה בין חברים בישראל, אנחנו קוראים לזה צ'אפחה. האיש הזה הוא רוקמן והוא חבר שלי עוד מהצבא" תירצתי, אבל עיניהם הפעורות של הגרמנים הבהירו לי שהם לא מבינים זאת. בין הדברים שמעתי גרמניה אחת אומרת לאחר את המילה הגרמנית "Mentalität" (מנטליות).

בתום התדרוך רוקמן ואני נפגשנו לראשונה אחרי שלוש שנים. בילינו שעה ארוכה בהעברת חוויות מהעבר. נפרדנו, לא לפני שרוקמן מסר לי עיתון ידיעות אחרונות בעברית שהביא לי מהשגרירות. דפדפתי בעיתון ומצאתי מודעה לפיה זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון נפטרה בבית אבות באשקלון. המחשבה על זוהרה אלפסיה ועל המנטליות שלנו ליוותה אותי כל אותו יום. המילה מנטליות היתה שמורה בליבי מאז ומתמיד לתיאור תרבות נחשלת ונחותה משלי. והנה היום אני תוארתי כבעל מנטליות, חשבתי לעצמי. ניסיתי להבין מדוע בלקסיקון שלי יש "תרבות מערבית" ו"מנטליות מזרחית"? מדוע המזרחי, הערבי והחרדי יחשבו "משכילים" בעוד שהמערבי יחשב "אינטלקטואל"? מדוע האותנטי האירופאי הוא ה"עסלי" המזרחי?

טפיחת כתף מזרח תיכונית נראית בעיני האירופאים כ"מנטליות". האם המנטליות אכן נחותה מה"תרבות"?
הצ'אפחה שקיבלתי מרוקמן פקחה את עיני. כשחזרתי כבר לא הייתי כל כך בטוח בכך ששולחן בן שלוש רגליים אינו מתנדנד. סליחה מזוהרה אלפסיה ומחילה מארז ביטון.

סיפור יפה !
ואני אומר לא בגלל שאני פוגש אותך עוד חצי שעה


Sent from my iPhone using Tapatalk

ישמע קטנוני ברמה של ג'יפולוג, אבל אני מזמין אותך פעם בחיים ללכת לשכב על חציר ולחזור לספר לנו כמה נעים זה היה.

כמו לישון על מיטת מסמרים

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי sgill

ואני רק שאלה: "החזקה" - מהמילה להחזיק ברכב או שצריך להיות "אחזקה" או אולי "תחזוקה"...

---

כאן זה יותר מתאים, וזו לדעתי התשובה:
https://hebrew-academy.org.il/2010/0...6%d7%a7%d7%94/

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי דרור ברלי

קריאת ספרים
קריאת עיתונים
קריאה בכלל.

מגיל צעיר. והיום זה ממש קשה לשכנע אותם לקרוא ספר, עם כל פיתויי המסכים מסביב.

---

אני מגיל צעיר קורא את המאמרים בפלייבוי.. זה גם נחשב? :confused:

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי YosSima

אני מגיל צעיר קורא את המאמרים בפלייבוי.. זה גם נחשב? :confused:

---

אה... זו הדרך לשפר מיומנות החזקה של ידית ריתוך!

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי איל מ

ישמע קטנוני ברמה של ג'יפולוג, אבל אני מזמין אותך פעם בחיים ללכת לשכב על חציר ולחזור לספר לנו כמה נעים זה היה.

---

או להתגלגל בכותנה..

אם כבר שבירת מיתוסים.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי מוטי ג.

אה... זו הדרך לשפר מיומנות החזקה של ידית ריתוך!

---

[emoji23][emoji23][emoji23]

את זה אפשר להחזיר בחזרה למקורות השרשור ...

לא הרבה פעמים אני קורא כאן וממש, אבל ממש לא מסכים עם (חלק) מהדברים שאני קורא...

נתחיל עם זה שבכיתה ד' המורה קרעה לי את המחברת (קשקושים) מול כל הכיתה כי הייתי חייב לצייר משהו בשביל הריכוז,
מעולם לא הצלחתי בהכתבות - תמיד נכשל ועד היום יש שגיאות כתיב,
בתיכון אפילו הורידו לי ציונים בגלל שגיאות והגישו אותי נמוך (מאוד) לבגרות.

יש לי בן שלא ידע לקרא ולכתוב עד סוף כיתה ו',

בן אחר היה שחקן כדורגל בהפועל ת"א. לא כי אבא רצה להגשים חלום - כי הוא רצה ונסע 4 פעמים בשבוע מבית הספר (חוף הכרמל) לאימון בת"א והגיע הביתה ב 2200.
ואבא שלו ישב וצפה איתו במשחקים שלו ובמשחקי בוגרים עם פיצוחים לא פעם ולא פעמיים.

אז אני וילדי עונים על הטייפקאסט של אלו שלא יודעים עברית?

אבל מצד שני, אני סא"ל במיל (בוגר חובלים פחות או יותר מתקופת רוקמן), תואר 2 בהצטיינות.
הכדורגלן היום לוחם בתהליך מיון לבה"ד 1, אחותו כבר אוטוטו סרן.
הקטן שלא ידע לקרא, היום בכיתה ז'. רצה לחשב מידות לשלדת הבאגי שמתכנן, ישב לבד מול (כנראה) יוטיוב ולמד לבד טריגונומטריה (הילד מאובחן כגאון אבל לא יעבור אף מבחן מחוננים).

ולכולם עברית טובה ותקנית, חוץ אולי מזכר נקבה במספרים....

אז לא, דרור ושאר החברה,
אני ממש לא מסכים עם הרבה ממה שנכתב כאן.. (חוץ אולי מזה שאני אשכנזי...)

ולא קשור, אבל גם בגלל כל קשיי הילדים ואבא שלהם, אשתי, בן השאר, מאמנת (קוצ'רית) להורים לילדים עם קשיים ובקרוב מתמחה גם באימון נוער.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי ערן CJ

עומרי. תודה על הקישור.
התקווה 6 - שיר נהדר.

הצ'אפחה הישראלית

גדלנו על אלתרמן, טשרניחובסקי, ביאליק, אורלנד ולאה גולדברג. השתייכנו לעולם ההתיישבות העובדת וחיינו בתחושה שחיינו הם תמצית הציונות. נחנו על ערימות נוחות של חציר בגורן ריחני שסימל עבורנו את הישראליות הצודקת.

1986, אתי המורה לספרות הגיעה וסחררה משב אויר מקפיא אל תוך ה"חממה" שקירותיה נדמו כמתרופפים תחת סערת טייפון מקומית. המורה לספרות ניסתה לחשוף אותנו לשירה אחרת, שירתו של ארז ביטון, העולה ממרוקו ששירתו עוסקת בהפליית העליה המזרחית. שירתו של ארז ביטון עסקה באי הבנתם ואי קבלתם של המזרחיים ע"י חברת הפועלים הציונית. ביטון תיאר בשיריו כיצד המפא"יניקים האליטיסטיים שפיתחו את דמות "הצבר הישראלי", הביטו בעולים דוברי הערבית כבילידים עם "מנטליות" עולם שלישי ולא קיבלו אותם כאחים. הפגיעה בכבודם של העולים והבוז לתרבות שהביאו עימם מבית אבא היו מרכז שירתו של ארז ביטון אשר עבד כעובד סוציאלי באשקלון.

נאמן לאבות המייסדים, זעקתו המאשימה של ארז ביטון עוררה בי התנגדות רבה. לשמע הזעקה המאשימה של המשורר כנגד הארץ החדשה והקולטת, הכעיסה אותי. סבי וסבתי שהגיעו מבור המוות האירופאי לא טענו דבר כנגד בוני "הבית השלישי", קולטי היהודים מכל ארצות תבל, הם השתלבו במעש ובבניה. גם שילוב המילים הערביות בתוך השירה העברית הביאתני לפלצות. האזנתי למורה אתי מקריאה בפאתוס את השיר "מה זה להיות אותנטי?" והתאמצתי לשתוק. ואז הגיע השיר:

"זוהרה אלפסיה"
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹקו.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה

זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת...

"שולחן בן שלוש רגלים לא יכול להתנדנד!", יצאתי בקריאת ביניים מעליבה על טיבו של המשורר בציון מוצאו. הוספתי לכך את דעתי על המנטליות התבוסתנית והבכיינית של העולים. למעשה חיכיתי שארז ביטון ייפול לידי מודה בטעותו. המורה אתי שהשתייכה לאותה עדה הוציאה אותי מהכיתה ומעולם לא שמעתי את המשכו של השיר. בבירור אצל מנהל בית הספר חזרתי על העובדה הפיסיקלית בעניין יציבותו של שולחן בן שלוש רגליים. המורה לפיסיקה אישר את נכונות דברי ובצדקנותי סירבתי להתנצל בפני המורה. המורה לספרות מצידה, סירבה לקבלני בחזרה לשיעורי הספרות. כך סיימתי את לימודי ללא בגרות בספרות.

1994, ברלין - גרמניה, בוקר, רחוב ונזה 9, כ-700 מ' מהמקום בו נערכה ועידת ונזה הידועה לשמצה. עמדתי בראש משלחת של רכזי פרוייקט פר"ח מהטכניון. היה זה מפגש בין סטודנטים גרמנים וישראלים שעסק בגבורתם של מורדים במשטרים רצחניים. מהצד היהודי הפרטיזנים, מרד גטו וורשה וגבורת ההתמודדות היום-יומית בגטאות ובמחנות. מהצד הגרמני מחתרות ההתנגדות לרייך השלישי ומחתרות התנגדות למשטר הקומוניסטי (DDR), של גרמניה המזרחית וכנגד משטרת השטאזי האכזרית.

הימים היו ימי הסכם אוסלו, הטרור השתולל במזרח התיכון. כבר בישראל, הנחוני גורמי הביטחון להתעדכן עם השגרירות המקומית מידי בוקר ולתדרך את המשלחת בתדריך ביטחוני יומי. בלובי של המלון ברחוב ונזה עמדתי מול קבוצת סטודנטים דו לשונית ותדרכתי ביטחון, באנגלית. תוך דיבורי חשתי טפיחה עוצמתית במיוחד על כתף שמאל בליווי קול מחיאת כף מחרישת אוזניים. עוד לפני שהסתובבתי ידעתי שרוקמן מפקדי מספינת חיל הים עומד מאחורי, ואכן כך היה. רוקמן, כך התברר, עבד במערך הביטחון של השגרירות המקומית. כשרוקמן ראה את שמי ברשימה כלשהי במשרדו הוא יצא מייד להפתיעני במלון. הטפיחה הזו שנקראת בפי כולנו "צ'אפחה" היא סימן לקרבה חברית חצי צבאית, חצי ישראלית-צברית ששמורה לקשר שמתחיל בגיל צעיר ונשמר בעצימות גבוהה, גם כאשר דרכי החברים נפרדות.

רוקמן סימן לי שהוא ממתין לי בצד ואני הסתובבתי בחזרה אל קבוצת המתודרכים. הבחנתי שקבוצת הסטודנטים הגרמנים שהיו עד כה ממושמעים כמו שרק גרמנים יכולים להיות, שולחים בי מבטי מפוחדים ומלאי פליאה. ניסיתי להמשיך בתדרוך אבל ניכר היה שהסטודנטים הגרמנים כבר לא היו קשובים. פניתי ושאלתי לפשר אי השקט הנפשי שכבש אותם ואחד מהם שאל: "מה זה היה?". לא הבנתי, אבל הגרמני הצעיר היה עיקש והבהיר את שאלתו: "מדוע האיש ההוא הרשה לעצמו להכות בך כך?". ניסיתי להסביר שזו לא מכה, "זו טפיחה חברית שנהוגה בין חברים בישראל, אנחנו קוראים לזה צ'אפחה. האיש הזה הוא רוקמן והוא חבר שלי עוד מהצבא" תירצתי, אבל עיניהם הפעורות של הגרמנים הבהירו לי שהם לא מבינים זאת. בין הדברים שמעתי גרמניה אחת אומרת לאחר את המילה הגרמנית "Mentalität" (מנטליות).

בתום התדרוך רוקמן ואני נפגשנו לראשונה אחרי שלוש שנים. בילינו שעה ארוכה בהעברת חוויות מהעבר. נפרדנו, לא לפני שרוקמן מסר לי עיתון ידיעות אחרונות בעברית שהביא לי מהשגרירות. דפדפתי בעיתון ומצאתי מודעה לפיה זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון נפטרה בבית אבות באשקלון. המחשבה על זוהרה אלפסיה ועל המנטליות שלנו ליוותה אותי כל אותו יום. המילה מנטליות היתה שמורה בליבי מאז ומתמיד לתיאור תרבות נחשלת ונחותה משלי. והנה היום אני תוארתי כבעל מנטליות, חשבתי לעצמי. ניסיתי להבין מדוע בלקסיקון שלי יש "תרבות מערבית" ו"מנטליות מזרחית"? מדוע המזרחי, הערבי והחרדי יחשבו "משכילים" בעוד שהמערבי יחשב "אינטלקטואל"? מדוע האותנטי האירופאי הוא ה"עסלי" המזרחי?

טפיחת כתף מזרח תיכונית נראית בעיני האירופאים כ"מנטליות". האם המנטליות אכן נחותה מה"תרבות"?
הצ'אפחה שקיבלתי מרוקמן פקחה את עיני. כשחזרתי כבר לא הייתי כל כך בטוח בכך ששולחן בן שלוש רגליים אינו מתנדנד. סליחה מזוהרה אלפסיה ומחילה מארז ביטון.

---

כבוד.

Sent from my HD1903 using Tapatalk

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי ש01

לא הרבה פעמים אני קורא כאן וממש, אבל ממש לא מסכים עם (חלק) מהדברים שאני קורא...


ולכולם עברית טובה ותקנית, חוץ אולי מזכר נקבה במספרים....

.

---

לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ברור שילד עם דיסלקציה, או עם בעיות מוטוריות (סליחה על ההקבלה) יהיה בעל כתב נוראי
ואולי יהיה לו מאוד קשה לכתוב, אבלויתכן יתבטא בשפה גבוה, גם אם קשה לו לכתוב, זה לא צריך לפגוע בשפה שלו.
אבל כשאנחנו מדברים על מרבית הילדים, וכשאנחנו רואים מה קורה בפועל בבתי הספר אפשר להניח שיש גורם וסיבה.
יש צורך בדיפרנציאציה בין ילדים עם יכולות כאלה וכאלה ולתת להם את המענה המתאים (ואני זוכר גם לפני 30 שנה
ילדים שנבחנו בעל פה). דווקא הציפיה ממערכת החינוך שתתקדם לא רק בהיבט הטכנולוגי אלא במענה לילדים מיוחדים.
ולצורך העניין גם ילד מחונן הוא ילד עם צרכים מיוחדים.
אם בעבר היו שיעורים שוברי שגרה כמו מלאכה, כלכלת בית, חקלאות, ציור, מוזיקה, אמנות וכו'. כמות השיעורים גדלה,
כמות השיעורים ה"אחרים" קטנה ועדיין הרמה הלימודית זהה (כדי למנוע עימות, לדעתי היא ירדה). כמות החומר קטנה,
הם לומדים היום פחות היסטוריה, פחות ספרות ובעיקר פחות. תלמידים עם קשיי ריכוז מתקשים לשבת כזאת כמות של
שעות רצוף, תלמידים מהצד השני משתעממים למוות וכמה שעות ברצף הם יכולים לצייר, לשרבט ולבהות בתקרה ?
זה גורם לרעש בכיתות, הפרעות וגם אלימות ובפועל כולם סובלים (כולל המורים וההורים)
זה שמוותרים להם על המיומנויות הבסיסיות פוגע בהם. זה כולל גם מלאכה, אומנות וחלקאות כי מי יהיה בעל מלאכה
בעתיד ? מי יתלה תמונה בבית? מי יתפור כפתור ? מי ישתול עץ בגינה ומי יהיה מוזיקאי כי הוא לא נחשף לכלי נגינה שלא
היו לו בבית ?
מערכת החינוך חוותה עליה גבוהה מאוד בתקציבים, הגדילה את כמות השעות אבל לא ברור לאן נעלם הכסף, וכן, שכר
המורים צריך לעלות, יחד עם זה שהם צריכים להיות בבית הספר מ 8 בבוקר עד 4 אחרי הצהריים ולעשות הכל משם,
בדיקת מבחנים, טלפונים להורים ובנייה של מערכי שיעור.

אני נזהר קצת לא לדרוך על יבלות של אף אחד. אבל ההתרשמות שלי מבית הספר שלנו היא שלהתעמת עם ילדים (אולי מפאת פחד מההורים שתמיד יגבו את הילד ואף פעם לא את המורה) הפך להיות מילה גסה.
לא אכפת לי שהילד לא ידע לקרוא או לכתוב, במידת הצורך ולפי הכיוונים שירצה לקחת, הוא ישלים את הכל בשלבים מאוחרים יותר.
כן אכפת לי שילדים לומדים שברגע שמשהו לא מוצא חן בעיניהם הם יכולים לעשות מה שבזין שלהם. ושאם קצת קשה אז מוותרים. בית ספר צריך להיות קודם כל בית חינוך ואחר כך בית לימוד.
וזה מתחיל לצערי אצל ההורים.
ואם השורה הבאה תגרום לכמה אנשים לעקם את האף... אז, אתם יודעים את ההמשך....
מי שקורא לילד שלו נסיך/נסיכה מגיל אפס, שלא יתפלא שיוצא לו איזה אחד שבטוח שהשמש זורחת לו מהתחת.

בביהס אצלנו לא נהוג למסור ציונים מלבד בתעודת מחצית וסוף שנה.
פעם ההורים היו מגבים את המורים וביה"ס, היום מפחדים המורים מתגובת ההורים שיוצאים להגן על ילדהם בכל מחיר בין אם צודקים או לא.
מה שכתבת אייל זהו רק קצה הקרחון. גם מע. החינוך שינתה פניה ללא היכר. שיטת לימוד העברית שהיתה נהוגה בעבר הוחלפה למשהו רדוד ודלוח ובתי הספר מקבלים היום ציונים לשבח על למידה ועשיה חברתית וכל מיני קשקושים כאלו. אשרנו שזכינו.

שולחן....
שולחן שהיו לו 4 רגליים ואחת נשרה, יתנדנד. צדק ביטון כי הדגיש בעקיפין דרך ה"קונטרא פיסיקה" את עליבות חייה של זוהרה.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי Pageup

שאנחנו היינו בגילאי בית ספר יסודי למדנו בע"פ את שירת דבורה ושירים של ח.נ. ביאליק.
עשו לנו הכתבות והמורים תיקנו לנו שגיאות כתיב ושגיאות תחביר. בתיכון גם למדנו בע"פ
קצת וקראנו ערימה של ספרים ושירים של משוררים גם מימי הביניים ושירת ספרד (ושנאנו
את זה ולא הבנו למה צריך).

היום אין הכתבות, המורים לא מתקנים שגיאות כתיב, דיבור ותחביר כי זה פוגע בנפש הרכה
של הילד. כמות הספרים, השירים והסיפורים הקצרים שהם קוראים צומצמה משמעותית,
ולימוד בע"פ בוטל (שהיינו קטנים שנאנו את זה ולא הבנו למה צריך - מסתבר שצריך).

רוצים גם לבטל את הכתיבה במחברות עם כל הטבאלטים והלפטופים, שאני רואה את
הכתב של הדור הצעיר (וזה שלא מתקנים אותו לכאלה שכתב של רופאים הוא קריא לעומתם)
ברור לי שמילא הם מדברים כמו עילגים ויש להם אוצר מילים של ילד בן 3, הם תכף
לא ידעו לכתוב.

ואם פעם הם היו כותבים בוטסאפ ואולי התיקון האוטומטי עוד היה עושה משהו לשגיאות
הכתיב, הם עברו להודעות קוליות. אז יש לפחות דבר אחד שהטכנולוגיה דופקת (ולא רק
את הסופה הפשוטה של דרור).

---

"*כש*אנחנו היינו בגילאי בית ספר [...]"

מצטער על התיקון אבל זה היה חזק ממני לאור התגובה שמלינה על לימודי השפה כיום לעומת העבר.
אני מדור העילגים שלא למד בעל פה ביאליק, לא קרא שירת ספרד ולא עבר הכתבות,
מעולם לא הייתי תולעת ספרים, רק בחור שרצה לדעת עברית.

אולי העברית של בני ה-18 כיום נחותה משל בני ה-18 לפני 40 שנה.
אבל יש תחומים רבים בהם תלמידי תיכון כיום חזקים הרבה יותר מהוריהם או סביהם, זמנים משתנים ומיומנויות משתנות.

למי שמעוניין

https://hebrew-academy.org.il/2022/0...n=newsletter_2


עירא

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי dorbh

"*כש*אנחנו היינו בגילאי בית ספר [...]"

---

תופעה נפוצה כאן, גם לי זה צורם.
וכבר היה שרשור יעודי לנושא:
https://www.jeepolog.com/forums/showthread.php/114410

אם נתחיל בתיקוני עברית זה לא ייגמר.
כותבים מהר, לפעמים אין זמן לעריכה או שלא מתאפשרת הגהה ועריכה בגלל מגבלות האתר ולפעמים סתם מתפלק לנו שפה מדוברת במקום שפה כתובה.
כל זאת עדיין לא פוגם ברהיטות הדברים שנכתבו, אמנם עם טעות קטנה, אבל הגיוניים ברורים וקוהורנטיים לגמרי ,ואני מזדהה עם כל מילה שנכתבה שם . שאלו תהיינה הצרות שלנו בחיים.
.

לי גם מפריע. מאוד. אבל לא באשמת הטועים. אלא כי זה חלק מהocd שיש לי. לא תפקידי לחנך.