יש האומרים: "חפש את אבי המקטרת"
Printable View
יש האומרים: "חפש את אבי המקטרת"
הימור של אשתי (על אף שהחוק היבש אוסר הימורים...)-עין יורקעם בשנה שחונה
הרמזים האחרונים, שמעידים על התסכול המתמשך של כבודו, ממקמים אותנו בארד אבו טבק, על גדול נחל קדרון. על נקודת מדויקת אני לא יכול להצביע, אבל אולי תרמתי צעד קטן?
לא ירדתי לסוף דעתך בעניין התסכול ( - ובעיקר תסכולו של מי?) על כל פנים, מדובר ב"אבו ע'ליון" (הוו בשורוק כמובן) ומה שרואים בתמונה זו מחצבה. עכשיו זה צריך להיות קלי קלות.
נמרוד היקר.
ידידנו היה בגלגולו הקודם אינקוויזיטור ולכן נהנה להתעלל בנו.
בוודאי לא התכוונת לכך אבל התסכול הוא שלי משום שבמסגרת כל חידה שפותח הבחור אני מוצא את עצמי לפחות פעם אחת עונה להגדרת "פפוק".
במיוחד בשרשור הזה, אחרי שכבר חשבתי שאני על הסוס ,הסתבר שפרשים אוסטרליים יכולים להיות מתעתעים.
גיסנו P -את ענין הע'ליון הבנתי כבר ב"רקפת". זה נחמד מאוד אבל זה לא מוביל אותי "בקלי קלות" לשום מקום.
שחרר, שחרר, יום הכיפורים מתקרב ועם כל יום שעובר אתה מוסיף לכף החובה משום ריבוי מתוסכלים בגינך.
יקירי,ציטוט:
נכתב במקור על ידי מידבר
"פפוק"?
שני רמזים אחרונים בהחלט (ושום השמצה פרועה נוספת לא תתקבל).
הראשון (ביזנטי) - ממערב למחצבה, השני(ה) (תורקית / אנגלית) - מדרום למחצבה.
בתווך - פרדסים לרוב.
נסיון נוסף:
אזור כללי-חבל הבשור.
בתמונה הראשונה-בור המים בפארק אשכול. מלחה'ע 1-חיילים אוסטרלים חמסו פסיפס כנסיה ביזנטית והעבירו אותו לקנברה.
בתמונה השניה-חרבת אלפאר מדרום לאורים. ג'ראוין אבו ע'ליון. ככה'נ השם "ג'ראוין אבו ע'ליון" מתייחס למיקום נוסף-חרבת אלח'סיף מס' ק'מ מזרחה מנק' זו.
מחצבה ?
אנכטיגרטוק. קראעכצן. גוואעלד.ציטוט:
נכתב במקור על ידי מידבר
סוף סוף צדיק בסדום.
יגעת ומצאת - תאמין.
אהה, אז אני מבין שאיתור התמונה הראשונה לא היה נכון.
אפשרות נוספת לתמונה הראשונה-חרבת גררית ממערב לבארי.
בסוף יסתבר שכיוון למחצבות הגפרית.
אבל יש לי בעיה עם סוג הסלע שמופיע בתמונה הראשונה בשרשור (למרות שניתן למצוא כאלה לעיתים בדופנות של הבשור וסביבתו).
ימשיך כבודו...
הבנתי.
ח' חסיף.
סוף פסוק.
יקירי, אכן ח'רבת חשיף.ציטוט:
נכתב במקור על ידי מידבר
מדובר בחורבות יישוב כפרי, רומי – ביזנטי גדול למדי. הוא שוכן לצד הדרך ההולכת ממערב למזרח, המובילה מבאר שמע (בה נתגלתה כנסיה ביזנטית מרשימה כשלעצמה) ונחל הבשור - אל באר שבע, העיר הגדולה הסמוכה. השם הערבי: "ח'רבת אבו ע'ליון". אמנם "אבו ע'ליון" הוא אחד השמות הערביים לפרח הרקפת, אך כאן הוראתו: "אבי המקטרת" על שם אפנדי טורקי שנהג לקטר טבק ריחני במקטרת שהייתה תדיר בפיו - אשר התגורר במקום. מלבד מיקומה של הח'רבה בצד דרך המלך לעיר באר שבע, טומן המקום בחובו מספר יתרונות נוספים: באר עמוקה שהייתה שופעת מים, קרקע טובה יחסית לעיבוד חקלאי בקרבת מקום ושכבה לא עבה מידי של חולות נודדים אשר קל יחסית לחצות דרכם, לחפור - ולהגיע אל שכבת הגיר – שהיא כבר אוצר של ממש: בה ניתן לחצוב בורות וחללים נוספים – ואשר החומר הנחצב מתוכה יכול לשמש כחומר גלם לבניה. במקום אכן מצויות שתי מחצבות גדולות שניכרים בהם עדיין סימני החציבה. במקום מספר בורות מים, בהם בור ענק מהתקופה הרומית ביזנטית, הרוס בחלקו – אך עדיין מרשים ביותר. במרכז היישוב הקדום בולט תל נמוך ורחב. אפשר עדיין לזהות בקושי בשטחו מחפורות עפר לתותחים מתנייעים שנחפרו כאן לפני מלחמת ששת הימים. בגלל יתרונותיו של המקום התקיים בו יישוב כבר בתקופה הפרסית ובתקופת הברזל.
לגבי ההיסטוריה הקרובה, זו של סביבות תחילת המאה הקודמת, האזור כולו היה שייך למטה התרבין הבדווי, לשבט ערב אל ג'ראוין. אפשר לראות מידי פעם בדווים מגיעים למקום בסוג של "ביקורי מורשת", מסיירים במקום, מסבים תחת עצי השקמה, אוכלים ושותים – ונזכרים במה שלא ישוב.
אבל, באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. כשיוצאים למסע, מגלים אוצרות נפלאים... אוצר כזה נזדמן לי לגמרי במקרה, כשנתקלתי באזכור מרתק של ח'רבת חשיף – מזמן אחר לחלוטין.
בשנת 1917, בין החודשים אפריל לתחילת חודש ספטמבר שימשה ח'רבת חשיף בסיס מקומי קדמי, מין מוצב ראשי של חיל המשלוח הבריטי אל מול הגבעות החשופות והשוממות שממזרח, שמעבר להן, בערך במקום בו נמצא היום בסיס חצרים של ימינו, שכן קו חפירות הצבא התורכי. יחידות שהחזיקו בקו הבריטי מול האויב התורכי בנגב הצפוני החם באותו הזמן השתמשו בח'רבה כמפקדה אזורית ראשית ואזור התארגנות לוגיסטי יעיל ונוח.
בפרק הזמן הזה, בדיוק לפני התמרון הגדול שתכנן גנרל אלנבי לבצע בסוף הסתיו של שנת 1917, בו התכוון להניע כוחות גדולים לכוון באר שבע בלי שהאויב יגלה את כוונותיו, הפכה הח'רבה לשטח מפתח. בה שהו כוחות אבטחה ששמרו על המאמץ הלוגיסטי הבריטי העיקרי, שבו סללו האנגלים מסילת רכבת צרה שהובילה מאזור פארק אשכול של היום אל המישור הגדול השוכן דרומית - מערבית לאופקים של ימינו, אל נקודה שכוחת אל בשם "כרם". נקודה זו תוכננה להיות תחנת הקצה של קו האספקה, אשר ממנה תצא התספוקת ליחידות הקו הבריטיות הקדמיות – באחריותן.
שנו רבותינו במסכת ברכות: "המביא דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם"
מספר גל שיין, אחד מחברי "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל" (יש דבר כזה):
"תחילת המעשה בקריאה חפוזה של אחת מחוברות הכנס של העמותה, בהפסקה של אחד הכנסים. בין כל המאמרים צדה את עיני שורה תמימה למדי: במאמר של חברינו דן גזית, בו הוא סוקר בקצרה "ממצאים" מימי מלחמת העולם בצפון הנגב, הופיע אזכור מעניין מאוד מבחינתי. על קירה של מחצבה בחורבת כסיף, כך מספר דן, חרוטה כתובת באתיות לטיניות:
LD MCKENZIE NZ
מיקומה של חורבת כסיף – אי שם בקצה הדרומי של השדות המעובדים באזור אורים – לא אפשר לי ביקור מיידי במקום, אולם החלטתי שאת העניין הזה לא אעזוב. מכיוון שראשי התיבות בסופה של הכתובת העידו כי ייתכן ומוצא בעל הכתובת הוא בניו זילנד, גבר אצלי העניין. דבר ראשון פניתי למספר "מומחים" מעבר לים – מומחים בין השאר בנבירה ברשימות המנהלתיות למיניהן. אדם בשם "מקנזי" ששירת בצבא ניו זילנד במלחמת העולם וביחידה שהוצבה בארץ, היו מסתבר לא פחות משלושה. בכל מקרה, ראשי התיבות של שמו הפרטי – LD – "סגרו" את העניין ותוך כמה ימים קיבלתי את התשובה המשמחת כי הבחור שלנו הוא אחד טוראי לאורי דנקן מקנזי – חייל בגדוד הרובאים הרכובים מאוקלנד שמספרו האישי 13/2058 ושעזב את ניו זילנד עם "התגבורת השישית" שנשלחה אל מעבר לים (13/2058 Trooper Laurie Duncan McKenzie, 6th Reinforcement). רישומי החללים לא מזכירים את שמו ויכולנו להניח, לכן, שהוא שרד את המלחמה.
משהסתיימה מלאכת האיתור, נותרה משימת ההגעה למקום – זו חיכתה מספר חודשים להזדמנות מתאימה. אירועי שחזור ההסתערות וכנס העמותה התקרבו והיה לי ברור שבמספר הזדמנויות "יהיה צורך" להדרים לאזור. בתור שלב ראשון חזרתי למומחה – בשיחת טלפון ארוכה עם דן גזית הופתעתי לגלות כי פרטי מיקום הכתובת, צורתה ופרטים רבים אחרים (גם על אתרים אחרים) חקוקים בזיכרונו טוב יותר מאשר בכל ספר. אני עם מפה טופוגרפית ותוכנת צילומי לוויין, ודן בצד השני רק עם זיכרון אנושי, מיקמנו את הגרפיטי של מר מקנזי ברמת דיוק של מטרים! "15 מטר דרומית לפרדס, 10 מטרים מערבית למחצבה קטנה יותר שתזהר לא ליפול אליה, רד למחצבה הגדולה ושם בקיר הדרומי, בגובה הברך, היא נמצאת. אם הגעת למדרגה, תחזור אחורה". עם תיאור כזה מפורט התחלתי לפחד שבסוף נגיע ויתברר שהכתובת נמחקה!
בסופו של דבר הגיע יום הביקור: יצאנו ברכב שטח לסיור מערבית לבאר שבע. חורבת כסיף הנה שטח רחב מאוד של שפכים, חורבות מטושטשות ובצפונה מספר חציבות גדולות ששימשו (מראש או בשימוש לאחר תום החציבה) כמאגרי מים: בסלע הקירטוני נחצבו חללים והושארו עמודי תמך גדולים. שיני הזמן הביאו לקריסת רוב התקרות, אולם בדפנות המחצבות נותרו מספר חללים כאלה. תצלום הלוויין, הפרדס והתיאור של דן הביאו אותנו ישר ל"בור" הנכון כאילו שזה הבית שלנו מימים ימימה. שפך רחב אפשר ירידה מהירה אל פנים הבור עם הרכב. בדיוק כפי שתיאר דן באותה שיחת טלפון, בדופן המזרחית של החציבה נותרו חללים המופרדים בעמודי סלע. פעילות חדשה של "תושבי החורבה" העכשוויים הותירה שם לא רק שאריות של צמר כבשים, אלא גם כתובות גרפיטי חשדות מרוססות על הקירות. מה שכן, החיפוש היה קצר – כתובת בולטת באותיות לטיניות נראה בתוך שניות של חיפוש על הקיר, אכן בגובה הברך, מכוסה חלקית בצבע שחור שרוסס עליה. רצפת החלל המקורית הייתה נמוכה יותר כאשר נכתבה הכתובת ככל הנראה – מפולות והתמוטטויות העלו את מפלס הרצפה. פה צצה בעיה קטנה לכמה דקות – משום מה זכרתי ששמו של החייל הוא "Laurie" וכי מספרו האישי אמור להופיע גם הוא. לא הסתדר לי עם מה שהיה נראה כ"ג'יבריש" ולא שם, חרוט על הקיר. לרגע חשבתי שאו זו לא הכתובת או שדן לא קרא נכון את החריטה. עליתי חזרה לרכב והדלקתי את המחשב – אי שם בזיכרון היו שמורים פרטי החייל המלאים כפי שקיבלתי באי מייל. לשמחתי – אחרי כמה דקות של חיפוש ומאמץ לקרוא תחת השמש - הסתבר לי כי דווקא פרטים אלה אינם אלה רשומים על הקיר וכי שמו של החייל – כפי שמופיע – הוא מקנזי . ירדתי חזרה ואחרי כמה דקות של מתח יכולתי לקרוא, החל מהאות השלישית, אם השם "מקנזי" – אם כך, מצאנו אותו. מרוצים "עד הגג" עלינו על הג'יפ וחזרנו ישר צפונה. עוד באותו הערב כתבתי סקירה, צירפתי תמונות, הוספתי פרטים צבעוניים ופרסמתי בפורום אינטרנטי של המשוגעים לעניין, בניו זילנד: "ברכות מ 1917" קראתי לסיפור. בסופו העליתי את מחשבותיי כי לעולם לא נדע האם החייל ירד למערה כדי להתחבא מהשמש או מאיזה סמל מציק, היה שם בתפקיד, או שפשוט שם ישנו החיילים. ציפיתי לקבל כמה תגובות חביבות בסגנון "מרגש, תודה" ושזה יהיה סוף הסיפור. מקסימום מישהו ימצא את הנכדה של מקנזי וייספר לה. כמה תגובות ותודות אכן הגיעו, כמו שציפיתי, אבל אז באה אחת מפתיעה. כחמש שעות פחות 12 דקות אחרי הפרסום, ענה לי מר גרג בראדלי – "משוגע" לעניין הרובאים הרכובים מניו זילנד. לאחרונה – ובמיוחד מאז שפורסמה בעיתונות שם כתבה אודות יומנו של מפקד גדוד ניו זילנדי ששוכתב אחרי 90 שנה בידי עמית של בראדלי – גברה מאוד ההתעניינות בנושא וזרם הולך וגובר של צאצאי לוחמים רכובים מניו זילנד הציעו אלבומי תמונות, מכתבים וחומרים אחרים שעברו במשפחתם. אלבום תמונות שהיה שייך לחייל בגדוד הרובאים הרכובים מאוקלנד – אחד JH Russell שהשאיר אחריו תמונות רבות משירותו בחזית א"י, צפן בחובו פתרון מפתיע. הפתרון לתהיות שלי בא בחטף וכ-12 שעות אחרי שצילמתי את המזכרת של מקנזי, כבר ידענו, כמעט בוודאות, מה עשה שם הצעיר מניו זילנד – תשפטו בעצמכם: אפשר כמעט לשמוע מישהו אומר "חבר'ה תסדרו בשורה, זה שווה תמונה!"
תודה מיוחדת לדן גזית שהקדיש מזמנו ובשיחת טלפון ארוכה (שגמרה את הסוללה במכשיר הטלפון שלו!) נתן לי טיפול VIP והדרכה לגבי מיקום הכתובת. לרס"ן טרי קינלוך מצבא ניו זילנד שאיתר את פרטי החייל המדויקים על סמך ראשי התיבות שמסרתי לו. לגרג בראדלי מניו זילנד על הזיהוי המהיר והצלבת המקורות בין התמונות מהיום לתמונות מ"אז".
אוקטובר 2007 "
C – כל הזכויות שמורות לגל שיין ול"עמותת מורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל"
ומה עוד נאמר? "החקירה והגילוי – הלא הם שמחה גדולה – ובא לציון גואל"
ועוד: "לא באנו ליהנות וגו' "
PW
סיפור יפה.
החכמתי, תודה