יכולת השטח האמיתית של כלים "רכים" בינוניים-גדולים?

רעיון אחר - הפורסטר החדש (2014 והלאה) מרווח, נוח, חסכוני ובעל יכולת שטח סבירה מאד.
רכשנו כזה לא מזמן.
3 מבוגרים יושבים מאחור בנוחות סבירה מאד, הבגאז' גדול והרכב שקט ונוח.
ביצועי המנוע אולי יאכזבו אותך בדגם הרגיל 2.0 ליטר אבל יש דגם XT טורבו.

באמת הפורסטר טורבו היה זמן מה הפייבוריט שלי. מה הבעיות? קודם כל לא ממש משתגע על העיצוב שלו וזה עוד בלשון המעטה. אבל זה שטויות. שנית, אפילו שהוא יותר מרווח ממה שאפשר לחשוב כשרואים אותו מבחוץ, הוא עדיין נחות משמעותית מבחינת מרחב פנים יחסית לקרוסאוברים גדולים. בעיה אחרונה זה שמגיע עם צמיגים בחתך נמוך שלא מתאימים לירידה מאספלט וגם הרבה פחות נוח מהדגם האטמוספרי. אחרי שעשיתי נסיעת מבחן על הסורנטו החדש (דיזל 4×4) שעולה אותו דבר, קשה לי להעדיף את הפוסטר על פניו. בסורנטו הבעייה העיקרית מבחינתי זה מרווח הגחון. לא יודע בדיוק כמה הוא אבל נראה נמוך מאד.

במחיר שכתבת, מה מונע ממך לקנות לנדקרוזר או פאג'רו ?

במענה לשאלתך, אני חושב שבהתחשב בתמהיל הנסיעה שלי וסוג הדרכים שאני צופה לצלוח בשטח, כלים כמו פאג'רו ולנד קרוזר יהיו overkill ויהיו כרוכים ביותר מדי פשרות בחיי היומיום. יש לי ניסיון מסויים עם ג'יפים. בעבר הרחוק החזקתי סופה 2 ומאוחר יותר בחו"ל אקספלורר. נכון שמאז הסופה שלי ז"ל הכלים עם יכולת שטח התקדמו כברת דרך ארוכה והיום יותר ידידותיים לשמוש יומיומי אבל כשמשווים אותם לקרוסאוברים, מגלים שמשלמים מחיר רציני בשביל יכולת שטח שאני לא הולך לנצל. לנד קרוזר הרגיש לי מאד גמלוני ומסורבל ובעיקר איטי להחריד. למרות שהוא מבודד לא רע, אם לוחצים עליו חזק בעקיפה למשל הוא עושה קולות של מונית שירות טרנזיט בלפני 10 שנים. הפאג'רו דווקא הפתיע לטובה גם בנוחות, גם בהתנהגות כביש נעימה אבל גם הוא סובל ממחסור בכוח שעושה נסיעות יומיומיות לעניין פחות נעים. בנוסף, הוא היה מאד רועש (כולם ככה או רק זה שעשו עליו נסיעת מבחן?). רעשי מנוע ותמסורת. בקיצור, בגלל שאני לא צריך את יכולת השטח הגבוהה שלהם, ימי ההרפתקאות שלי מאחוריי, קרוסאובר נשמע הבחירה היותר נכונה. זאת דעתי אבל אם אתה חושב שאני טועה, תרגיש חופשי לתקן אותי.

את הניסן פאתפיינדר בדקת? לפי הנתונים שאתה מראה, נראה שזה עשוי להתאים.

אתה בטוח שעוד מוכרים את הפאתפיינדר? ממש מזמן לא זוכר שראיתי אחד על הכביש.

לדעתי אתה מחפש "פשרה" שבסופו של דבר, לא תשתלם לך.
אם נשים בצד את כל הויכוחים על אמינות טויוטה וכו' (ויכוחים "אקדמיים"), אני הייתי מציע לך ללכת עם "העדר".
הדרישות/צרכים שלך לא קיצוניים. קנה משהו מקובל שגם תוכל למכור בלי להפסיד יותר מידי - לא הייתי הולך על רכבי "נישה" יקרים יחסית, הקוסמים לאנשים ספציפיים, שמוכנים לשלם יותר, כמו הסובארו למשל...

אולי גראנד צ'רוקי (דיזל)?

יש הרבה היגיון במה שאמרת. בסופו של דבר כל רכב הוא פשרה והשאלה היא לא אם להתפשר אלא על מה להתפשר. אולי עם היכולות של של הלנד קרוזר יתחשק לי עם הזמן לנגוס יותר עמוק בשטח ממה שתכננתי תחילה. אם הוא רק היה נמכר עם מנוע יותר נמרץ אני חושב שלא היה בכלל מה להתלבט.

אני מת על הגרנד צ'רוקי אבל פוחד ממנו. היה לבוס שלי ולא קרה פעם אחת שהכל עבד בו כשורה. כל הזמן היה עסוק בלהזמין מחו"ל איזה חלק. חיישן ABS, צ'יפ לגיר, מחבר למזגן וכו' וכו'. הזמין את הרכב ביבוא אישי ללא אחריות והאוטו הזה פשוט מירר לו את החיים. אחרי קצת פחות מ- 3 שנים ואלפים רבים של שקלים הוא נשבר ונתן אותו בטרייד אין במחיר עלוב. כששמעתי כמה הוא הולך לקבל עליו שקלתי לקנות אותו בעצמי אבל הוא אמר עזוב, זה לא אוטו שאמכור לחברים. לא רוצה לאבד חבר. אבל כשהוא נוסע, הוא מדהים. גם האוטו הכי יפה על הכביש לטעמי. בטח מה -SUV ואולי בכלל.

לרמי - GRAND - יש אחד (דגם אחד אחורה) והיה גם קודם (עוד דגם אחורה) וש לו יידע שמקיף כמה פעמים את האמור פה..
אהייתי מתייעץ איתו.
משום שלדעתי, בלי "להתעסק יותר מידי עם האוטו (שיפורים וכו'), זה יכול להיות פתרון טוב עבורך - חזק, נוח, עביר לשימושים שציינת וזול להחזקה..(אני מדבר על WK.

את הגרנד צ'רוקי פסלתי רק בגלל האמינות. לא משהו משמועות אלא רכב שראיתי ביומיום. אין לי דרך לדעת אם כולם כאלה (מקווה מאד שלא) או שהוא נפל על לימון. מדובר במודל 2011, הדגם הנוכחי לפני מתיחת הפנים, אחת הגרסאות המאובזרות (overland). לא ידוע לי תוספות ושדרוגים שנעשו ברכב, לפי דעתי הוא היה כפי שיצא מהמפעל. הוא גם טען שלא היה משומש כמו רוב המיובאים אישית. נאלץ למכור אחרי קצת פחות משלוש שנים במחיר של משפחתית קוריאנית 1600. אאוץ', כואב.

במחיר כה, הייתי קונה מיד.

במשך שנתיים היה לי גראנד אוברלנד 2014... בלי שום בעיות - לא הייתי לוקח אותו ל"עבירויות" אבל זו גם לא המטרה שלך.
ורמי והחברים שלו, דווקא כן עושים "עבירויות"..
אבל אם פסלת, פסלת...

נוטה יותר ויותר ללכת עם העדר. נהגתי היום כמה שעות על לנד קרוזר פרטי. אחרי שמתרגלים ועושים תיאום ציפיות עם המנוע, הוא מרגיש פחות עגלה. כלומר הוא כן עגלה אבל אפשר לחיות עם זה אם מנמיכים ציפיות ומוותרים מראש על עקיפות מהירות. מצד שני התחלתי להעריך את איכות החיים על הסיפון. נכון שנהוג להשמיץ את המתלים אבל סך הכל בכבישים הדפוקים בערינו שאותם נראה הכי הרבה ביומיום ובמהירות נמוכה הוא נותן תחושת ריחוף די נעימה. את המושב שלא כל כך אהבתי בנסיעת המבחן הקצרה בסוכנות דווקא התחלתי להעריך אחרי כמה שעות. ירדנו קצת לשטח ביער המגינים. דרכי עפר משובשות הצריכו להוריד קצב כדי לא להרגיש קוביית קרח במרטיני של ג'יימס בונד. מצד שני המפלצת טיפסה בקלות בלתי נתפסת כמה שיפועים מטורפים שגרמו ללסת שלי להשמט ממקומה. אם בעל הרכב לא היה יושב לידי ודוחק בי לעלות, לא הייתי מעיז עם רכב מושאל. צריך להקדיש לזה עוד קצת מחשבה אבל הלנד קרוזר מתחיל להצטייר כבחירה ההגיונית.