התלבטות בנוגע לשירות הצבאי

אני עשיתי מסלול די מוזר בצבא שכלל טירונות עתודה אקדמית (ומילואים במסגרת הלימודים...), גולני, הדרכה פיקודית עם הרבה פעילות מבצעית/קרבית, מטה ובמילואים חזרה ליחידה מבצעית. בכל המקומות ראיתי אנשים מרוצים וכאלה שהיו שבוזים מהתחת.

מה למדתי מזה? התנאים האובייקטיבים כמעט חסרי משמעות. מי שרוצה לתרום יעשה את זה בכל מקום ויהנה. ואולי יותר חשוב, מי שרוצה לתרום ולא טוב לו במקום מסויים בד"כ מוצא את הדרכים הלגיטימיות (קצונה, בקשות מסודרות וכו') לשנות את מצבו ע"מ להמשיך ולתרום מתוך רצון אמיתי. דווקא השבוזים והרוטנים למיניהם נשארו תקועים באותם המקומות...

אני חוזר על מה שאמרתי קודם - פיקוד קרבי לא דומה לשום דבר שתעשו בחיים אח"כ. אם ממילא אתם מכוונים לקבע וקצונה ובנוסף רוצים לתרום ולהעשיר את עצמם זה המסלול העדיף ללא תחרות.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי דרור הראל

ב.בניגוד לדורון-כנהג טנק,אתה חשוב יותר מקצין הדרכה ראשי בצה"ל,אתה בשדה הקרב ומסכן חיים והוא לא.
דרור הראל

---

דרור,
יש לי חבר שהתחיל כפרח טיס ומהר מאד (כמו רוב פרחי הטיס) מצא את עצמו עושה משהו אחר-מדריך ואח"כ מפקד בקורס חובשים.
כמה השפעה היתה לו (סוג של ג'ובניק) על חיים של חיילים ו"סתם" אזרחים לאורך השנים עם כמה מאות החובשים שהוא הכשיר ביחס ל"עוד נהג טנק חפ"ש" אבל לוחם?

שלא יובן אחרת,
אני לרגע לא מתחרט על החלק הקרבי או שיש משהו שיכול לדמות את הפרק הזה בחיים כשאתה ת'כלס בקצה אבל מצד שני לא הכל שחור ולבן.
אם יש "פריק מחשבים" שיכול לעזור בצורה שבסופו של דבר יחסוך מישהו שילך ברגל לאנשהו (לוחם אם לא היה ברור) אז מה התועלת שאחד כזה ילך לרוץ על ג'בל זה או אחר?
לא חסרים לוחמים שיש מי שתורם לא פחות מהם-בלי התופרת שתפרה לך את הדגלים לסימון בתרגילים לא היית מתקדמים לשום מקום עם כל החמישים טון של הטנק.

צריך להפריד בדיון את עניין החוויה האישית ובמיוחד לנתק את החוויה (סוג של מזוכיזם?) של להיות בטנק לעומת דיון במה משפיע יותר או פחות בשרות הצבאי.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי ד ו ר ו ן

אם יש "פריק מחשבים" שיכול לעזור בצורה שבסופו של דבר יחסוך מישהו שילך ברגל לאנשהו (לוחם אם לא היה ברור) אז מה התועלת שאחד כזה ילך לרוץ על ג'בל זה או אחר?
לא חסרים לוחמים שיש מי שתורם לא פחות מהם-בלי התופרת שתפרה לך את הדגלים לסימון בתרגילים לא היית מתקדמים לשום מקום עם כל החמישים טון של הטנק.

---

אף אחד לא אמר שמי שאינו לוחם אינו תורם. נאמר שמי שיכול לתרום כלוחם, שיעשה זאת.

בוא נעשה חשבון פשוט, יהיה לי יותר קל להסביר לך את זה באנשי מילואים:
בוא נעביר את כל החי"רניקים/שריונרים שהם עורכי דין לפרקליטות, כי יש להם מקצוע שהם ישמחו לתרום בו יותר מאשר להיות "כלבי שמירה", בסגנונו של דרור.
נעביר את כל המהנדסים לחיל חימוש/קשר/יחנ"ס - הם בטוח ירצו לתרום שם יותר.
את כל המתכנתים ואנשי המחשב - למודיעין/ממר"ם/ממכ"א ודומיהם.
את הכלכלנים ורואי החשבון ליועכ"ל.
יש גם מה לעשות עם בוגרי מתמטיקה, כימיה, ביולוגיה, ועוד כמה תחומים, מבלי להכנס לפירוט.

ו-אופס, כמעט לא נשארו לנו לוחמי חי"ר/שריון במילואים, וזה עוד לפני שחישבנו בעיות רפואיות שצצות להם כשאנשים מתבגרים.


נתקלתי בה לא פעם לצערי, כשאנשים טענו (מתוך אגואיזם ונוחות אישית טהורים - לטעמי) שהצבא לא משכיל להנות מכישוריהם לפי רצונם, ולכן הם לא מוכנים לתרום יותר וניסו להשתמט.


אם כולם היו כשירים פיסית לכל סוגי המקצועות והשיבוצים, אולי ניתן היה להתחשב יותר ברצונו של פרט מסויים.
לצערנו, שלא כמו ב-48, רבים אלו בעלי המוגבלויות הבריאותיות לשיבוץ כלוחמים, ומכאן - שכל מי שיכול להיות לוחם - גם צריך להיות כזה.

גלשנו מספיק, ואין צורך להביא לי דוגמאות צפונבוניות/סלבריטאיות כאלו ואחרים שמתנהגים אחרת.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי shmil

בוא נעשה חשבון פשוט, יהיה לי יותר קל להסביר לך את זה באנשי מילואים:
בוא נעביר את כל החי"רניקים/שריונרים שהם עורכי דין לפרקליטות, כי יש להם מקצוע שהם ישמחו לתרום בו יותר מאשר להיות "כלבי שמירה", בסגנונו של דרור.
נעביר את כל המהנדסים לחיל חימוש/קשר/יחנ"ס - הם בטוח ירצו לתרום שם יותר.
את כל המתכנתים ואנשי המחשב - למודיעין/ממר"ם/ממכ"א ודומיהם.
את הכלכלנים ורואי החשבון ליועכ"ל.

---

הכוונה ברורה, הדוגמא אפעס לא ממש טובה, אתה מדבר על שלב אחר בחייםוכאן מדברים על שלב של גיל 18 עם מעט שכל (לא להעלב מי שעכשיו נמצא שם-זאת הסיבה שדוקא בגיל הזה מבקשים מכם להסתער קדימה, הרבה מאד עברו את השלב הזה ובגללו סדירים קרביים שהופכים למילואימניקים קרביים פתאום מגלים שגדל להם שכל וכמה אדיוטים הם היו יותר מפעם אחת כשהיו בני 18-21+..) ולכן זה שלב שמציבים בפניך עובדות- "או שריון או מדריך האמר", זה לא שנתנו את חופש הבחירה לכולם ואז באמת יש סיכוי נישאר עם ה**ן ביד בשעת המבחן.

הצבא מראש נותן לו לפותח השרשור אפשרות לבחור מתוך מה שהצבא רוצה\חושב שהוא רוצה שהמועמד הזה יעשה בשרות שלו ולא מוזכר כאן לפי הבנתי עניין פרוטקציות או קומבינות כדי להתחמק משרות קרבי אלא להיפך.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי shmil

אף אחד לא אמר שמי שאינו לוחם אינו תורם. נאמר שמי שיכול לתרום כלוחם, שיעשה זאת..

---

בשורה התחתונה מה שיקבע את התוצאה יהיו הלוחמים-כדי להגיע לשם בפחות קשיים צריך גם דברים אחרים.

סיפורי פטריוטיות וגבורה זה יפה מאוד, אבל בסופו של יום מה שיחזיק אותך בצבא שפוי זו רמת ההנאה או המיצוי העצמי שלך בשרות.
אני מכיר עשרות אנשים שהתגיסו עם דעות פטריוטיות עד שפגשו את המכונה הגדולה והמטופשת שנקראת צבא, מהר מאוד כל מה שהם רצו זה לצאת החוצה או לפחות לעבור למקום שיוכלו להתחבא ל3 שנים הקרובות, הצבא מומחה בלשבור את הרוח לאנשים.
אני לא מהשריון(לשמחתי רחוק מזה) אבל נראה לי שקשה מאוד להגיע בחיל מסוג זה למיצוי עצמי,כן עכשיו נראה לך שאתה רוצה להיות קצין, חכה שנה/שנה וחצי, זה כנראה יעבור לך.
כמו שכתבו כאן השריון הוא חיל שהחייל הפשוט הוא עוד בורג במכונה, אני מנסיון החיים שלי הייתי מתרחק ממקום כזה כמה שיותר, מתרחק זה יכול להיות ללכת לקצונה(ויש לך לא מעט זמן להעביר עד אז בתור אחד מההמון) או ללכת למקום עם יותר יחודיות.

מילואים? כמו שנכתב, כאן מתחיל הצבא האמיתי, בתור שריונר אתה תוכל חרא והרבה, גם בסדיר ובטח במילואים הם לא נוגעים כמעט במקצועות שלהם, הם כלבי שמירה,נקודה.
מקום כמו הבית ספר לנהיגה מבצעית יכול להיות מצויין למילואים, מקום קטן,גמיש הרבה יותר ועם הכרות אינטימית של כל שרשרת הפיקוד והחיילים הפשוטים.

היום אני עושה מעל ל50 יום מילואים בשנה(מבצעי),אני אחרי כמעט 10 שנים של קבע ומסגרת מקבילה לאחר מכן ,מצטער על הדעה הלא פופולרית כאן, אבל אחרי המלחמה האחרונה, אני לא יכול להמליץ למישהו לכת לקרבי, בפעם הראשונה בחיי אני בהחלט יכול להבין מי שלא הולך להיות כזה.

כמי שעושה מילואים כשיריונר ראוה במשטמתים שלא בצדק כאלה שאין להם בעיות רפאויות כאנשים שפלים .את אלה שמשטמתים בתור אידיולוגיה פוליטת אני בכלל לא מבין אותם הם יכולים פשוט גם לתרום בלהצחיק ילדים בבתי חולים או לעזור לזקנים ונכים.אותו הדבר גם דתיים חרדיים הם יכולים לשרת בצבא בתור משגיחי כשרות בתור שומרים בבתי חולים בעזרה לקשישים ונכים.אפליו ערבים יכולים ככה לשרת .לנשים זה נקרא שירות לאומי אז למה שגברים לא יעשו שירות לאומי .אבל בכל אופן השירות הצבאי הוא ההוויה הישראלית ואם הגענו למצב שההויה הישראלית מתפרקת אז אולי הגיע הזמן לתקנה למשל שהשירות הצבאי הסדיר יהיה פתוח למי שמוכן לתרום כחייל מהמיניין ולאחר תום שירותו הרגיל המלא של 3 שנים יקבל את כל מה שמגיע למשוחרר ואף יוגדל הפרס על כך . מתוך כל אלה שמשרתים חיילים קרביים שעליהם מוטלת עיקר המעמסה יבחרו חיילים מצתיינים המוכנים להמשיך לשרת במסגרת המתאימה לכאלה למשל גדוד היורכב מצוותי טנקים אנשי חיר אנשי הנדסה קרבית מפקדם יהיה אלוף משנה אשר פיקד על יחידה מיוחדת. חיילים בגדוד כזה ישרתו עד לגיל 30 במהלך שירות זה לחיילים תתאפשר השלמת בגרויות לימוד מקצוע באוניברסיטה מכללה וכדומה ובתום השירות תינתן הלוואה להקמת עסק עזרה בעבודה אצל ספקי המדינה. קבלת דירה בעיירת פיתוח(ולא דירות עמידר ישנות) .גדוד כזה יוכל לחנוך חיילים במהלך מסלולם (טירונות וכולי) יפעל ככוח משולב (מה שכיום נעשה אך עדיין כשני כוחות נפרדים)כוח כזה יבנה את תורת הלחימה עבורו חייליו יקבלו דרגות קצונה(ללא קורס קצינים)ייצוגיות היקנו להם קצת מעבר למה שניתן לכל חייל רגיל .חיילי גדוד כזה יתגוררו למי שיפוץ בכך בשכונה שתותאם עבורם באחת מעיירות הפיתוח (בדומה לעיירות הצבא בארהב). מי ייתן וזה יפול על אוזניים מתאימות אצל חברי הכנסת.

ולם כאן מדברים על מי תורם יותר, על איפה לומדים יותר על החיים ומתבגרים בריא, על איזו חווית פיקוד משמעותית יותר לחיים.
כל זה נכון, חשוב ואמיתי!

אני מוסיף עוד נידבך.
אולי פרמיטיבי אבל סופר נכון לטעמי.
כמו שכבר אמרתי, אני רוצא להיות בנקודת ההכרעה. איפה שכדור 5.56 פוגש במטורף עם חגורת נפץ וסוגר את הדילמה של ללכת לטייל בקניון או לא, (בשביל אחותי).

אני מזכיר לכול הדנים בשיכולים שלעייל את מה שסבא אמר.

"אם כולם יתנהגו כך, יהיה טוב או רע?!"

בסוף, עדיף אם כולם ירצו קרבי והצבא יצער כמה מהם כשישלח אותם לתפקיד עורפי.
ובהשאלה, עדיף לעצור סוס דוהר מלנסות לדרבן עדר של חמורים .

עודד, אני חוזר ואומר, היה סוס דוהר!!

*התגובה האחרונה שלי נמחקה כי היא כבר לא רלוונטית. תודה ארז*

חשבתי על זה עוד (בעצם, אני לא מפסיק לחשוב על זה כבר יומיים. גם בלילה) ובעצם, מבחינה אגואיסטית, אין ספק בכלל ששווה לי ללכת להדרכה. מכל הבחינות. אבל נשאיר את זה בצד.

מבחינת התרומה למדינה, אני אתרום המון ובאופן שווה בשני המקומות. כאן אני אכשיר לוחמים ונהגים צעירים לפעול בקרב, ואעביר תחתיי עזרות ומאות נהגים קרביים פוטנציאליים. וכאן אני אהיה לוחם, ואולי אח"כ מפקד (אין אסמכתא לעניין. לא לי ולא לצבא), שאמלא את רצונותיהם של הפוליטיקלאונים הלא יוצלחים שלנו (וזה, שוב, דיון אחר).

מבחינת מהשפחה? הם לא יעצרו אותי ללכת לקרבי. אבל רואים שזה לא מתעכל אצלהם טוב. אני מניח שזה כמו בכל משפחה ששולחת את בנה לחזית, ואולי אף יותר בגלל הנסיבות המיוחדות לנו.

דורון, חשוב לי להדגיש שעצם ההצעה לא באה מהצבא. היא באה מהיכרות אישית שלי עם מדריך ביחידה, שהמליץ עלי, ואז נערך תחקיר עלי (כולל טלפונים לבוסים והכל) וקיבלתי את ההצעה. למיטב הבנתי זו הדרך להגיע לשם. לא יודע אם זה טהור וחף מכל פרוטקציה, אבל תאמין לי שהייתי יכול להגשים את החלום האמיתי שלי (קורס חובלים) בעזרת פרוטקציות, וסירבתי לכך בכל תוקף. מה שאני אעשה אני רוצה לעשות בזכות עצמי ואני לא אוכל לחיות עם המחשבה שהגעתי למקום מסוים כי מישהו שמכיר מישהו שאני מכיר - לחץ על איזה כפתור במחשב.

שוב, אני לא יודע מה לעשות. קיבלתי כאן עשרות תגובות ודעות, שאם כולן אני מסכים. הטנקיסט חשוב כמו גם הנהג במגלן כמו המדריך שהדריך אותו (ואי אפשר להשוות ביניהם). אין אנשים שמתאימים להיות לוחמים, ומצד שני גם למדריך נדרשות תכונות שונות שאין להרבה אנשים, ואולי מי שיש לו אותן צריך בכלל ללכת להדרכה ולא """לבזבז""" עצמו בשדה הקרב?

עד הצהריים הייתי כבר די נעול על הקרבי. ואז דיברתי עם כמה חיילים, שריונרים, שפגשתי לגמרי במקרה פה בעיר. הם כולם אמרו שחשבו כמוני, היו מורעלי שריון, חיכו לגיוס. ועכשיו? הם יושבים במגדל ושומרים על המתנחלת, בזמן שערבי מטאטא לה את החצר. הם לא נוגעים בטנקים חוץ מבאימונים, במלחמה האחרונה שלחו אותן כצאן לטווח, כולם כאחד (והיו שם שני קצינים) אמרו לי אל תתקרב. אתה לא באמת לוחם בשריון, אם לא תהיה איזו מלחמה ההבדל היחידי בין מה שאתה עושה לבין בוריס (וסליחה על ההכללה) שעומד בקניון - הוא תורנות מבטח. והמשכורת העלובה (יותר) שלך.

מצד שני כל מי שאני מדבר איתו במדור הזה רק אומר לי שזה הדבר הכי קשה שהוא עשה בחיים שלו (כולל אחד שסיים מסלול של לוחם בנחל) ושאני לא אחלום אפילו שאני בא לאיזה פיקניק. והשהאחריות והסיפוק הם אדירים. ושהם לא יושבים במועדון או מתחילים עם בנות, אלא טוחנים שטח כמו שהרבה חיילים קרביים לא טחנו, ושאם אני לא באמת אוהב את זה - שאני לא אתקרב.

בעצם, אני יכול לקחת כל שיקול ולבטל אותו. ברוב ההיבטים שני המקומות שווים.
ההבדל היחיד הוא שבקרבי אני אזכה להרוג מחבלים ולהיות החוליה האחרונה בשרשרת הצבאים, ושבהדרכה אני לא אסבול מתסכול רב כל כך על המערכת וארגיש שאני באמת עושה משהו משמעותי, ולא אהיה הברגה אחת בבורג קטן במערכת.

איך מחליטים????

וואי איך סיבכנו את הבחור...

אני רק יוסיף דבר כללי אחד שחשוב שתזכור ע"מ לתת לך קצת פרספקטיבה:

בסופו של דבר, מנקודת המבט שלך היום אתה יודע מאט מאד לגבי מה כדאי לך לעשות בצבא. קח את זה בחשבון. מה שחשוב, זה כמו שאמרו כולם כאן:
לבוא עם מוטיבציה, להבין שמה שלא יהיה, הכי טוב זה לנסות להוציא מזה את המוטב.

בסיכומו של דבר, איך שתקבל את מה שאתה עושה ייקבע במידה רבה כמה תתרום שם ולאן תמשיך משם.

כמו שבשריון אתה יכול למצוא את עצמך תותחן/ טען קשר ולא להתקדם עד ימיך האחרונים במילואים או לחילופין לצאת לפיקוד, ליהיות מ"מ/ מ"פ/ מפתח תורות לחימה וכו'...
כך גם בהדרכת נהיגה אתה יכול ליהיות מדריך פשוט שלא עושה יותר מדי, או ליהיות מדריך של הקורס מדריכים, או לפתח אמצעים חדשים או ליהיות קצין ניוד של חטיבה מסויימת.

בקיצור, השמיים הם הגבול אבל מצד שני גם הש"ג יכול ליהיות הגבול. זה תלוי בך ולא תמיד מה שאתה רואה מכאן אתה תראה גם משם ולהיפך.

בהצלחה!

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי OFF-RoaD

אבל תאמין לי שהייתי יכול להגשים את החלום האמיתי שלי (קורס חובלים) בעזרת פרוטקציות, וסירבתי לכך בכל תוקף. מה שאני אעשה אני רוצה לעשות בזכות עצמי ואני לא אוכל לחיות עם המחשבה שהגעתי למקום מסוים כי מישהו שמכיר מישהו שאני מכיר - לחץ על איזה כפתור במחשב.



איך מחליטים????

---

קודם כל- אתה שוב מפגין בגרות יוצאת דופן! שכח מפרוטקציות/ח"ל וכד' ותחיה הרבה יותר מאושר שמה שהשגת - עשית זאת בכוחות עצמך בלבד!

איך מחליטים?!? אם למישהו היתה תשובה חד-משמעית- החיים אצלו היו מאד משעממים. תראה רק כמה תגובות קיבלת, וכמה אתה חושב, טוחן וקודח בראשך בסוגיה הזו.
אין נכון או לא נכון.
לכן הצעתי לך- במקרה כזה- שבו יש לך 50% לכל צד- לך עם הלב. הוא היחידי שיטה את הכף לטובת אחד הצדדים.
והכי חשוב- בהצלחה!

הלב? אומר "לך תעשה מה שאתה אוהב! תהנה בשירות! תתן תרומה כמה שיותר גדולה, ותהנה מזה". והוא לוחש, ככה בקטנה "זה החינוך. להגן על המדינה"

הראש? אומר "אתה יכול, ולכן צריך, להיות לוחם. המדינה הזו צריכה מתאבדים משלה, כי לצד השני יש, ובסופו של דבר זה מה שיכריע אם יהיה לך מקום לטייל בו בגיפ עוד 20 שנה". והוא גם לוחש, כמעט בלי שאשמע "מבחינה הגיונית, כשחושבים על המילואים, שזה שיקול מ-א-ו-ד חשוב, ההדרכה טובה פי 1000 מהשריון"

וההורים? הם רוצים שאלך להדרכה. הם חושבים על העתיד. מילואים, מה אני אשיג ואיזה דלתות יפתחו לי מהשירות. וגם חושבים שאני צריך לתרום לצבא ותוך כדי לקבל. שוב, אם מורידים את ההיסטוריה המשפחתית שלנו.

איך מחליטים ?

תשאל את עצמך מה באמת חשוב לך בחיים...
בקרבי תאכל חרא בדליים כמעט כל הזמן.
בהדרכה יהיה סיפוק ואתגר רוב הזמן.

אבל יגיע הרגע, במלחמה הבאה או במבצע הבא בעזה שתמצא את עצמך על הספסל מחוץ למגרש
(והרגע הזה יגיע, וכנראה עוד במהלך השרות הסדיר שלך)

יש שני סוגים של אנשים - אלו שזה לא משנה להם, ואלו שכל החיים יצטערו על הפספוס
(וזה לא משנה אם זה באמת פספוס או לא, כשתראה בעיתון/טלוויזיה את הלוחמים או שתדריך סמל וותיק שיעיר משהו על זה שאתה "לא היית שם" - זה ירגיש כמו פספוס)

לא פטריוטיות, לא הגשמה עצמית, פשוט שאלה פשוטה - תוכל לחיות עם עצמך אם לא תעשה את זה ?
אם התשובה היא כן, אין לך מה לחפש בקרבי.

בשבילי (ובשביל לא מעט אחרים פה) התשובה היא לא.
בגלל זה שרתנו ואנחנו עדיין משרתים בקרבי (וגם בשביל החברים והמדינה וה 40 ימי חופש מהעבודה..)

אתה מוכן להגדיר את עצמך בתור "תומך לחימה" או שאתה מוכן לאכול הרבה חרא בשביל הזכות להקרא לוחם ?

עוד לפני שקראתי את התגובה האחרונה שלך ואת זו שלפניה שדיברה על הלב, מה שעלה אצלי זה ללכת עם הלב, ללכת עם האינטואיציה.

את כל הבדיקות עשיתה, את כל המידע יש לך, שתי הבחירות טובות ואפילו מצוינות, זה הזמן לתת לבטן וללב לבחור.

הם (הלב והבטן) כבר בחרו.

בהצלחה

מצטרף לכבוד ולחיזוקים שנתנו לך בשירשור זה על מי שאתה - כן ירבו!

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי OFF-RoaD

הלב? אומר "לך תעשה מה שאתה אוהב! תהנה בשירות! תתן תרומה כמה שיותר גדולה, ותהנה מזה". והוא לוחש, ככה בקטנה "זה החינוך. להגן על המדינה"

הראש? אומר "אתה יכול, ולכן צריך, להיות לוחם. המדינה הזו צריכה מתאבדים משלה, כי לצד השני יש, ובסופו של דבר זה מה שיכריע אם יהיה לך מקום לטייל בו בגיפ עוד 20 שנה". והוא גם לוחש, כמעט בלי שאשמע "מבחינה הגיונית, כשחושבים על המילואים, שזה שיקול מ-א-ו-ד חשוב, ההדרכה טובה פי 1000 מהשריון"

וההורים? הם רוצים שאלך להדרכה. הם חושבים על העתיד. מילואים, מה אני אשיג ואיזה דלתות יפתחו לי מהשירות. וגם חושבים שאני צריך לתרום לצבא ותוך כדי לקבל. שוב, אם מורידים את ההיסטוריה המשפחתית שלנו.

---

רק הערה אחת:

ציטוט:

---

המדינה הזו צריכה מתאבדים משלה, כי לצד השני יש

---

המדינה לא צריכה מתאבדים. אסור לאף חייל להרגיש שהוא "מתאבד". זה מה שמבדיל אותנו מאויבינו וצריך לשמור על הערך הזה בקנאות!
והמלצה קטנה: אל תפלוט איזו אימרה כזאת בטעות בשום ראיון כזה או אחר בצבא כי אז תבטיח לעצמך עתיד מאד לא מזהיר בהמשך השירות...

מעבר לזה, אני מצטרף לשאר החברה והלוואי וכל הצעירים לפני גיוס היו כמוך!

להדריך זה נחמד ויש גם אם זה בטח הרבה סיפוק שהינה הדרכתי את המגלניסת שהשחיל תטיל לנאסרלה לבית .אבל אין גדול מזה הסיפוק לעבור טירונות קרבי ולעשות כמה שיותר מארבי קרב או סיורים משבהם תגיד לעצמך הינה הרגתי תמחבל תפסתי תמחבל שבא אלי הביתה.או הינה טענית ץתפגז שהרג ארבע מחבלים שיירו על שדרות. וגם אין תסיפוק הזה הינה שמרתי באפרת והגנתי על הילד שהלך לגן.ואין תסיפוק הזה במילואים של הינה יוסי ששירת איתי בעזה והיה הנהג השלי ועכשיו אנחנו ביחד במילואים ב30 שנה הקרובות. בקצרה הסיפוק האישי הוא בעשייה הקשה הפיזית והנפשית לעמוד ולהצליח בזה הוא רב הרבה יותר מסיפוק רגעי כמו שיש בהדרכה שאותה תשאיר למי שהצבא החליט שאינו יכל לתרום בקרבי ועדיף אולי שידריך את הלוחם שצריך ויכל לעמוד באתגר הפיזי והנפשי.

לעודד,
לך לאן שהלב מוביל אותך!
לכל תפקיד ישנה חשיבות, משמעות ותרומה. לצבא יש את השיקולים שלו, ואם המערכת תציב אותך במקום מסוים, כנראה ששם גם צריכים אותך.
כן, הרבה יגידו שהכי טוב והכי חשוב להיות קרבי. אבל החייל הקרבי לא צועד לבדו. יש סביבו מערכת תמיכה שלמה שבלעדיה הוא לא יוכל להתקדם הלאה. לא כל כך מרגישים זאת ביומיום, אבל רואים זאת יותר טוב בזמן תרגילים גדולים, כשאתה משווע לאספקה של סולר, תחמושת, מים ומזון, כשאתה מחכה לחימוש שיבואו לתקן כלים או לקשר שיחדש לך את אספקת הסוללות (אני נמנע מלציין כאן איך הן נקראות בצה"ל). תחשוב רק על כל התלונות שהיו במלחמה האחרונה בנושא הלוגיסטיקה וכמה זה עיכב, השפיע והיקשה על הלוחמים.
אני מאמין שתהנה ותנסה להפיק את המיטב בכל מקום שתוצב, אבל אם אפשר להוסיף לזה גם "בונוס" של הגשמת חלום, שנותן הרבה פלפל ומוטיבציה לשירות, מה טוב. גם מדריכים צריך שיהיו טובים ושיתלהבו מתפקידם ושיסחפו בהתלהבותם את המודרכים. כמו ששמעת, יש מפקדים לכאן ולכאן, אבל אותו הדבר גם לגבי מדריכים. לדוגמא, אני עכשיו נזכר בתדריך לקראת החורף שקיבלנו בצבא. אחד היה יבש כמו צנון. שמחתי רק שאני נמצא בתוך אולם סגור וחם. שנה אחרי, את אותה הרצאה בדיוק (לקראת כל חורף), הבדל של שמים וארץ. נוצרה התעניינות, אנשים שאלו שאלות, כמעט ולא נרדמו (תמיד יש מי שנרדם). אפשר לנחש איזו הרצאה הייתה יותר אפקטיבית.
לגבי קרבי, אל תחשוב שכל יום עוצרים פיגועים ומורידים חוליות מחבלים. ישנה הרבה מאוד שגרה ושחיקה. יש גם חישול, חוויות, רעות ועוד, שמוסיפים ותורמים רבות, אבל לא רק.
לכן הכי טוב שתלך עם הלב, כי שם גם תוכל לתרום הכי הרבה.

לים,

מערכת השיווק של צה"ל והמדינה לא משופשפות ומתוחכמות כמו זו של חברה בשוק הפרטי, אז אל תצפה מהן "להרעיל" אותך.
נראה שיש בך הרבה תסכול, זעם ואכזבה מצה"ל. אולי גם בושה להיות חלק מהמערכת שכשלה והתבזתה לעיני כל. אני לא אנסה לשכנע אותך להתגייס, אבל דע לך שצה"ל הוא לא כל יכול.
בימינו אוהבים לספור בעיקר את הכשלונות, אבל לא מתעכבים לרגע לחשוב גם על היתרונות. העבודה היומיומית והסיזיפית של הצבא מצמצמת את כמות האיומים והיכולות של הצד השני. לא תמיד זה מספק, אבל תחשוב לאיפה היינו יכולים להידרדר אחרת. כיום אין מפגעים היוצאים מעזה. לולא פעילות הצבא, כמות הקסאמים הייתה יכולה להיות גבוהה בהרבה, וגם יותר אפקטיבית. יום יום צה"ל פועל בעזה ושומר על הגדר.
הזכרת את המלחמה האחרונה. אז האשם אינו רק בצה"ל אלא בכולנו יחדיו. איך, אתה שואל? הצבא הוא צבא העם ואינו נפרד ממנו, ואפשר לבחון זאת ממספר היבטים.
קו המחשבה שהתחזק והתגבר מאוד בשנים האחרונות היה שאין עוד צורך בצה"ל כצבא העם. מספיק צבא קטן ומקצועי כמו במדינות רבות אחרות. גם אין צורך במערך יבשתי, ניתן להסתפק ביחידות מיוחדות. בכלל, אפשר כבר להספיד את התמרונים היבשתיים במלחמה בעידן החדש. יש פצצות חכמות, נוסיף לכך חיל אויר מפותח ונוכל לפתור כל בעיה מהאויר (האג'נדה הזו אינה רק של דן חלוץ). חדשות לבקרים עלו עוד ועוד קולות כי אין עוד צורך בצבא יבשתי גדול ומסורבל. להגיד לך את האמת, לא הופתעתי מהתוצאות של המלחמה בלבנון. משנה לשנה צפיתי כיצד קוצץ תקציב הבטחון ועימו תקנים, משכורות, אימונים, מילואים, ציוד וכו'. כל הזמן חשבתי לעצמי, האם אנחנו נהיה מוכנים למלחמה בשעת חירום?
האגואיזם שהצגת משקף את קו המחשבה השולט בנו כבר שנים לא מועטות ומחלחל גם לשירות הצבאי. מה יוצא לי מזה שאני משרת בצבא? כבר אין חשיבה על טובת הכלל ותרומה למולדת. הסולידריות נעלמת ואיתה גם הרצון לתרום. אם אתה לא תתגייס הצבא לא יתמוטט מחר, מבטיח לך. אבל משנה לשנה כמות המתגייסים לקרבי קטנה.
לדעתי יש לנו מזל גדול מהתזמון והתנאים של המלחמה האחרונה, כי אם היא הייתה מתרחשת עוד שנתיים, אני לא בטוח שהיינו מצליחים לעמוד על הרגליים. להכשיר לוחמים ומערך לחימה לוקח הרבה מאוד זמן והשקעה. עכשיו עוד קיימת עתודה של מילואים שאפשר לשקם. הצבא מפיק לקחים, מתאמן ומתחזק אבל הכי חשוב, מקבל לכך רוח גבית שלא הייתה לו קודם לכן. אני מקוה שנהיה מוכנים יותר טוב לפעם הבאה, אבל יותר מזה, שתחזור לנו יכולת ההרתעה (זוכר את ההצהרות הלוחמניות של אסד אחרי המלחמה, אתה חושב שהוא יצא עם הצהרות כאלו היום?). החוזק, החוסן והיכולת של צה"ל משפיעה על אויבנו (שלא חסר לנו מהם).
אז בכדי שנהיה מוכנים לשעת חירום, שנוכל להילחם בטרור ולשמור על הגבולות, עם יכולת הרתעה שתמנע מהאויבים לנסות ולאיים עלינו וגם לפעול נגדנו, אנחנו צריכים צבא חזק ואפקטיבי. לשם כך צריך לוחמים ומערך תמיכה ללוחם. אם לא יתגייסו לכך מספיק אנשים, עם רצון לתת ולתרום, כמובן שהצבא לא יוכל לעמוד במשימה זו. אתה רוצה דוגמא? קח את מלחמת יום כיפור. הכנה לקויה וניהול כושל בתחילתה (בעיקר בחזית הדרום), אך בזכות מערך לחימה חזק מספיק, הצלחנו להטות את הכף לטובתנו. ולא מדובר פה רק על לנצח במלחמה או לא, מדובר על להיות או לחדול. איפה הייתה ההרתעה? המצרים והסורים הופתעו בעצמם מהישגיהם ובעצם לא נצלו מספיק את אפקט ההפתעה בכדי להתקדם למרכז הארץ, ונתנו לנו שהות מספקת להתארגן, לבלום ולצאת להתקפת נגד. זה רק בזכות השפעת ההרתעה שהייתה לצה"ל עליהם. מבחינה צבאית טהורה, ניצחנו ניצחון מוחץ במלחמה. מבחינה מורלית...
קשה לשכנע מישהו להסתכל על התמונה הגדולה וליצור ע"י כך מוטיבציה להתגייס. עיקר ההשפעה באה מהחברה, מהחינוך ומהבית, ושלושת הגורמים הללו משפיעים עלינו הפוך בימינו. כל אחד רוצה תוצאות, אבל אף אחד אינו מוכן לשלם את המחיר.

חן

בוקר אור,

עודד,בסופו של דבר,תעשה ותבחר במה שטוב לעודד,הבחירה שלך תהיה תוצאה של האישיות החינוך שקיבלתה והסביבה בא גדלתה,קיבלתה פה מכולם דעות ואמירות שונות,לפחות דבר אחד טוב אני לוקח מהדיון הזה,וזה שעדיין מתקיים דיון כזה בחברה שלנו,בעבר לא התקיים דיון משום שהתשובה היתה ברורה "רק קרבי",כיום ברוב המקומות אפילו לא מתקיים דיון מהסיבות ההפוכות לגמרי,הצבא נתפס כנטל ולא כזכות וצריך במקרה הטוב להעביר 3 שנים בנוחות ובמקרה המכוער לנצל עד כמה שיותר את המערכת.
במקרה שלך מתקיים דיון ויש התלבטות,ואני במיוחד מבין את ההורים שלך שמעדיפים שתבחר הדרכה,אני כבר היום מתלבט כיצד אני אנהג עם בני שבעוד 4-5 שנים יעמוד בפני גיוס.
יש הבדל אחד גדול בין התקופה בא אני שררתי בצבא לבין התקופה בנוכחית,כשאני שרתתי היה לבנון ואינתפאדה ראשונה,כיום יש תחושה של חרדה קיומית של מלחמה על קיומה והמשך חייה של המדינה,אין לנו את הפרבילגיה להפסיד במלחמה,הכשלון המלחמה האחרונה לא הסתיים והתוצאות הקשות של אבדן ההרתעה החולשות שנחשפו מהווים את זרעי המלחמה הבאה.

למזלנו לפחות יש לנו את הציבור הדתי לאומי שממלא את היחידות הקרביות-אני שרחוק מטווחי קשת מהדעות של הציבור הזה,כיום מסיר את הכובע בפניהם ומודה לילדיהם ששומרים על משפחתי ועל ביתי ועל המדינה הזו-כיום אני מבין יותר את צריכהם הפוליטיים גם אם איני מסכים-משום שמי שמשרת מקריב ומגן זכותו להוביל דרך ואידאולוגיה-בעבר היו אלו ההתיישבויות החקלאיות,היום ביחידות הקרביות משרתים הדתיים והפרפריה-ת"א שכחה ללכת לצבא,היא שותה קפה ובמקרה הטוב נמצאת בקריה.

בהצלחה

נ.ב
גם שמירה על ילד בהתנחלות היא ערך עליון,אבא שלו והאחים שלו נמצאים כרגע בלבנון או בעזה.

דרור הראל

צר לי להרוס את החגיגה אבל נראה לי שהאנשים כאן קצת הזדקנו ובדיעבד הדברים נראים אחרת.
אנשים שכחו את כל שירי השביזות וסימוני הקוביות על החגורה.
אנשים שכחו את כל הטפש"ים המפגרים לתוך הלילה....
ממתי חיל השריון (יסלחו לי השיריונרים) נהיה משהו ששואפים אליו?
ואללה אם יש חיל שבו מרגישים הכי "בורג קטן במכונה" זה השריון...יסלחו לי השיריונרים
אבל בתור חירניק בסדיר וסייר בגדוד שריון במילואים אני עדיין רואה את השביזות גם היום
ואת התעלקות ה"רשויות" על גדודי השיריון.
בחיים שלי לא שמעתי על מישהו מועמד לגיוס ששאיפתו היא להיות שיריונר...אני בכל אופן
ממליץ ללכת על הכי קרבי שיש ו/או מיוחד.
מדריך נהיגה מבצעית זה די מיוחד.

בהצלחה


אגב מתכנת בממר"ם תורם ו"שווה" לצבא הרבה יותר מחירניק או שיריונר.
גם הצבא הרבה יותר משקיע ומטפח אותו.
ויש עוד הרבה דוגמאות

להיות מדריך נהיגה זה נחמד אבל תמיד תהיה "ראש קטן" ו"גובניק". אם אתה מדמיין את עצמך אשף במכונאות, נווט מומחה או נהג שטח שעושה פליקלקים לאחור זה נחמד אבל כדאי שתתעורר. זה לא יקרה. מה יקרה ? קצת שטח (מהר מאוד יהפוך לבנאלי ,שגרתי ומשעמם) בליווי ת'ש סבירים, פוזה, גישה לבנות באוגדה (לא פחות חשוב).
שירות בשריון-חווית הפיקוד אוטונומית ומשמעותית מתפקיד מ'פ ומעלה. לפני כן ,לטעמי לפחות, אין ענין מיוחד.
מילואים:
שריון: כח אדם זול למגוון משימות צבא ההגנה לישראל.
מדריך נהיגה: אף אחד לא מבטיח לך שום דבר. אתה יכול למצוא את עצמך בשלל שיבוצים. הכל בידי אלת המזל וכאן צריך קשרים.
אם אתה יכול לך על יחידה כמה שיותר מיוחדת. יתרונות: חברה טובים, סיכויים טובים לפעילות מעניינת ומספקת, מסגרת אנטימית, מילואים-ממשיך עם החברה ביחידה, פיקוד-אוטונומי מרמת סג'מ ולפעמים אפילו פחות מכך, מגוון הכשרות שיועילו לך במשך החיים.

בכל מקרה שיהיה בהצלחה.

בניגוד לקודמי שטוענים שבשריון "שווה" להיות מרמת מ"פ ומעלה,אני טוען אחרת.מט"ק בניגוד למ"כ בחי"ר,יש זכויות סגל מלאות,לא עושים תורניות נהנים מחיי מפקד מלאים וזאת מבלי צורך להתחייב לקבע,מט"ק ותיק וטוב ממלא לעיתים גם תפקידי מ"מ.

דרור,מט"ק גאה