אז ככה: מעשה שהיה, כך היה. או: פאק בכוננות - קיבלת שבת.
מעלה רמון הוא בדיוק מה שדרור תיאר כמה תגובות לפני. מעלה לא ארוך במיוחד, לא הכי קשה, בסה"כ מעלה לא קל אבל עביר לחלוטין.
אז מה כן? יש בו כמה נקודות שדורשות הכוונה מדוייקת והצלחה בנסיון הראשון. שילוב של מדרגות סלע שחלקן חלקות מאוד ולא מספקות אחיזה טובה, וחלקן חדות ברמת סכנת אובדן צמיג, יחד עם שיפועי צד מתונים ובורות עמוקים שלפעמים מלאים בהרבה אבנים לא יציבות ולפעמים פשוט ריקים, מייצר מצב שבו כישלון במעבר המכשול, יגרום לנזק או לתקיעה שהרכב לא יוכל לצאת ממנה בלי עזרה חיצונית.
חוץ מכל זה יש את העניין הפסיכולוגי של הנהג - אחרי רצף של אי-אילו מכשולים שהנהג עובר בהצלחה, הוא עלול לפתח הערכה מוטעית לגבי מכשולים נוספים, לגשת אליהם מבלי להתייחס אליהם ברצינות הראויה, ואז ברגע של זלזול במכשול - להיתקע ביג טיים.
אז מה היה? את רוב המעלה עלינו עקב בצד אגודל, עם הכוונה חיצונית משובחת, פה ושם קצת בנייה, הכל מאוד באיזי, באיטיות ובשליטה. במכשול שבו התיישבתי, כנראה היה קצר בתקשורת בין המכוון לביני. בגלל שיפוע הצד הגלגלים האחוריים החליקו הצידה, והסרן האחורי התיישב על סלע משונן שתפס אותו בשלוש נקודות. הרכב לא היה מסוגל לזוז, לא קדימה ולא אחורה.
בחינת המצב הראתה שגרירה אחורה תקרע את האגזוז, גרירה קדימה לא תתאפשר או תעשה נזק עקב סלע שהיה ממוקם לפני הצינור השמאלי של הסרן האחורי. החלק הקדמי של הרכב, מהטרנספר לקדימה, היה ממוקם בלי שום בעיה או הפרעה. פה ושם נגעו בסלע גם המדרגות והמיגונים, לא ברמה שמנעה תנועה, אבל כן מנעה גישה לאזור הבעייתי - מתחת לסרן האחורי.
אז מה עושים? מרימים ומכניסים אבנים מתחת לגלגלים האחוריים. ראשית היה צורך לפנות לא מעט אבנים בגודל כדורגל. אחר כך כבר הצלחנו להכניס את הג׳ק מתחת לסרן, אבל הי - לשכב מתחת לזנב הרכב, מאחורי הגלגלים, ולהרים את הסרן, בזמן שהרכב בעליה ושיפוע צד - עלול להיות מסוכן. אם הרכב יתחיל להתדרדר - מפעיל הג׳ק ידרס, וזו לא היתה אחת ממטרות הטיול. לא ניתן היה לאבטח ע"י קשירה מלפנים, כי הרכב הנוסף היה מאחור ולא היתה אפשרות לעקוף. לכן, תפעלנו את הג׳ק מלפנים, כאשר יד המפעיל עוברת מתחת למדרגת הצד שכאמור בעצמה נחה בחלקה על סלע.
בקיצור, אחרי הרמה קטנה והוספת אבנים, עדיין לא זזה רברס. וגם לא קדימה. ניסינו להרים שוב - וכבר לא היינו בטוחים אם הג׳ק התקלקל, או שהבסיס שלו פשוט שוקע תוך כדי שהוא מקבל את הצורה של הסלעים שמתחתיו.
ידעתי שמה שיפתור לי את הבעייה בעשר דקות - זה הייליפט. השמש כבר היתה נימה וחצי משפת המכתש, התחיל להיות קר וחשוך. בחושך לא רואים טוב, בקור לא מתפקדים טוב, ובסה"כ כל המשתתפים היו שלמים ובריאים, הרכבים תקינים, היה לנו ציוד לינה מדוגם, אוכל, מים ואש לעוד יומיים ובאופן כללי, שום סכנה לא ריחפה מעל ראשנו (אם מתעלמים לרגע מנשותינו שחיכו בבית, כן?). לא היה לי שום רצון לגרום לנתונים האלה להשתנות. אמנם לא היתה קליטה סלולרית, אבל סברתי שאוכל להסתדר לילה ראשון בלי פייסבוק.
הגיע הרגע לקחת החלטה: להקים מחנה ובבוקר לשלוח את הרכב השני במורד המעלה להביא הייליפט, או לקרוא לחילוץ.
בינתיים אחד ממשתתפי הטיול הצליח למצוא נקודה שיש בה בדל קליטה סלולרית, לשיחות בלבד. ניגשתי לשם, שלפתי מהטלפון שלי את מספר הנייד של ידידי בועז אברהמי, מסרתי לו את מיקומינו, מה אנחנו צריכים (הייליפט! ורצוי גם ליפט מייט או דובון) ואת העובדה שאנחנו לא בשום סכנה או מצב דחוף אחר. הודעתי לו שאין לי קליטה ואני לא אוכל להיות בקשר, וביקשתי ממנו לחפ"ק את האירוע.
זה היה הזמן ללבוש בגדים תרמיים, מעיל, כובע ג׳יפולוג ופנס ראש, לעשות עוד סיבוב של קומקום תה ולחכות. בין בדל קליטה אחד למשנהו, למדנו שיש קבוצת ווצאפ ערה שמחפשת פתרון, ברלי קיבל אישור מהפקח, הוא בדרך אלינו ומנסים לאתר הייליפט.
כשהגיע ידידי היקר דרור, הודעתי לו בחגיגיות שמעכשיו הוא מנהל את הארוע. דרור הגיע מלמעלה, והציע למשוך את הרכב התקוע כלפי מעלה. סירבתי, כי לא רציתי לגרום לנזקים. לחלץ רכב תקול ממעלה כזה, יהיה הרבה יותר מסובך, לא יורים עלינו, בשביל מה להסתכן? בחנו את האפשרות למשוך את הרכב לאחור, ואז גילינו שלדיסקברי שמאחורי אין אוזני גרירה. בכלל. לא מלפנים ולא מאחור. ואיפה השאקלים שלי בעצם? בדיעבד חיכו לי ליד דלת הבית, לא העמסתי אותם לרכב. לדרור היו שלושה שאקלים, השתמשנו בהם ע"מ לעגן את הרקסטון לרכב שלו לטובת בטיחות.
במקביל הגיע איש יקר, דניאל ממצפה רמון. לדניאל לא היה הייליפט בבית, הוא הפך את העולם וקיבל הייליפט בהשאלה, ירד את המעלה והביא את ההיליפט. מפה זה כבר היה קל: מסתבר שהג׳אנטים של הרקסטון, שלא אחת זכו לכינוי "מכוערים", מתאימים במיוחד להרמה באמצעות הייליפט, בלי שום אמצעים נוספים. פשוט מכניסים את שן ההיליפט בין החישורים ומרימים. הרמה של 30 ס"מ, כמה אבנים טובות מתחת לגלגלים האחוריים, הורדה מבוקרת, הילוך ראשון ואני למעלה.
השתמשנו בכישורי ההכוונה המעולים של דרור ויכולת שרירינו לסחוב אבנים, בשביל להעלות את הדיסקברי, קיפלנו את הציוד ויאללה הביתה.
כמה מילים על הייליפט:
אינספור מילים נכתבו ונאמרו על הייליפט. הוא גדול, הוא כבד, הוא מסורבל, הוא לא אוהב אבק וקשה מאוד לאכסן אותו ברכב בצורה בטיחותית, שלא תחמיר תוצאות של תאונה, אם חו"ח תתרחש. על אחת כמה וכמה ברכב שגם משמש ביומיום כרכב משפחתי. בשימוש לא נכון הוא יכול לגרום לנזקים כבדים בגוף ולרכב, כלי מסוכן ללא ספק.
אבל מה? במהלך 25 השנים האחרונות, היו לי לפחות 4-5 מקרים שבהם הייליפט היה הפתרון היחיד, גם כשבחלק מהמקרים היתה כננת תקינה בנמצא. האם זו סיבה טובה לנסוע עם הייליפט לכל טיול? כנראה שרוב האנשים לא עושים את זה, עובדה שבזמן אמת היו באזור לא מעט מטיילים ובעלי ג'יפים, ולאף אחד לא היה.
מסקנות:
1. להמשיך להביא לטיולים כמויות גדולות מדי של מזון, מי שתייה, חומרי בעירה, נייר טואלט וכיוצ"ב. כשאתה לא רעב, לא צמא ואין לך מניעה להישאר עוד לילה בשטח - אתה חושב נכון ובשיקול דעת, לא תעשה טעויות של "אין ברירה".
2. לתקוע בטלפון עוד סים, של חברה סלולרית נוספת.
3. הייליפט! ביררתי אפשרות לתפור אותו ישר לעצמות, כמו ברוך עם המגפיים, אבל אשתי מתנגדת. מכל מקום, החל מהטיול הבא, יהיה הייליפט אחד לפחות בשיירה. נדאג למתקון מתאים. אם אי פעם מדרגות הצד המקוריות יכנעו להתעללות שלי, אבנה מדרגות צד מתאימות להרמה עם הייליפט. עד אז.... ג׳אנטים מכוערים בת*ת שלי. אפשר להרים באמצעותם את הרכב וזה שווה הכל.
4. שאקלים. פה פישלתי, אין מה לומר. נתתי לעצמי עונש: עוד שבת בשטח.
5. בעל הדיסקו ידאג לאוזני גרירה בריאות.
6. בג׳יפולוג גולשים אנשים מדהימים. אני גאה להיות חלק מהקהילה הזו.
רשאים אש.
