דווקא נשמעת ראויה.
יש לי לא מעט סיפורים שמתחילים ב"העמסנו את הרכב" ומסתיימים ב"החזקתי לה את השיער כשהיא הקיאה". משום מה כשאני נוסע עם החבר'ה שלי- כל שקשוקה זה כמו כוכב מישלן. אוהל נפתח כמו במסדר. כל חתיכת ציוד נכנסת בדיוק במקום שלה והאוטו אוכל אחת לעשר. עם אשתי, הכל חרבאנה. אני פותח שולחן על תל נמלים, הגזיה מתפוצצת, נשבר הטרנספר, נשבר הזין.
לאשתי שתחיה יש כוח על: להיות מאוד לא מרוצה. אבל נראה לי שהטיול המיתולוגי שגמר לה את הרצון לטייל אי פעם היה עוד בימים של הספורטאז' (האסלה הנעולה)- נסענו משדה בוקר למרזבה בירידה לפני ככה שש שבע שנים. עם אייל EYSHAM ועזרא יצחק שאז עוד היה לו ZJ. דאז היתה לי רק ילדה אחת.
אשתי התחילה להקיא כבר באזור הגשר של התחלת המסלול. אבל להקיא של טיסה במטוס קרב, הקאות בלתי נשלטות, עם "הווועעעע הווועעעע" שיוצא רק מים. והיא, שתהיה בריאה, אמא של הפולניות. הדרייב שלה בחיים הוא להראות כמה היא לא מרוצה. ועם קיא על החולצה זה בכלל נראה פוטוגני. מן הון להון, אני ישר נכנס לפוזה של "בלי סיום מסלול אין כומתה" ומשחק אותה יענו סוף המסלול זה כולה 3 קילומטרים קדימה. ואשתי אשכרה עוד מעט מתעלפת, אבל ברמות שאני אשכרה מתלבט אם לתת לה עירוי.
מפה לשם, מגיעים למרזבה. אני כל הזמן אומר לה שאו טו טו כביש הערבה. ואז נפתח לה הקניון של המרזבה. ובשביל מי שלא יודע מה זה מרזבה ולא מכיר את המסלולים שלנו, זה נראה כמו לרדת רב קומות. ואני בן זונה, לא יורד מהשפ"ץ אלא דווקא מהמדרגות. בקיצור בראש המדרגות
היא יוצאת מהאוטו. לוקחת את הילדה. ופורצת בבכי, אבל בכי ברמה של "אמריקאים יקרים, חשבנו שלעולם לא תשחררו את מחנה ההשמדה ותצילו אותנו". ותוך כדי, היא מקיאה. ויורדת את המרזבה ברגל - ובוכה. ומקיאה. ואז
קולטת שהיא יורדת את המדרגות, ברגל, ומקיאה ובוכה תוך כדי. אז היא חוזרת למעלה- ברגל - ויורדת מהשפץ ברגל - ובוכה תוך כדי. ומה זה מקללת, ברמה של ביוב. ו
כמובן שמתקשה לרדת ברגל את השפ"ץ תוך כדי בכי אז היא מתיישבת על התחת כמו במגלשה ויורדת את המרזבה על התחת, מבחינתה היא יורדת את האוורסט והבת שלי, כאילו, מדלגת את זה באושר. אני כאילו, כל כך בשוק מהסיטואציה, שאין לי מושג איך זה יגמר לעזאזל. כאילו, איזו רבנות לגירושין יש בכביש הערבה.
מפה לשם הנשים הקימו בתחתית המרזבה סוג של בית חולים שדה ופשוט ישבו שם שעתיים עד שאשתי חזרה לחיים. זו היתה חוויה מחרידה. חזרנו הביתה והיא פשוט נכנסה למונית ונסעה לתל השומר. התייבשה קשה. מאז היא לא טיילה איתי, חוץ ממסלולים קטנטנים ליד הבית.
בתמונה: אשתי עם שקית הקאה - אשכרה שקית זבל. ובנקודת ההתאוששות בסוף המרזבה
קובץ מצורף 132489
קובץ מצורף 132488
קובץ מצורף 132487
דווקא נשמעת ראויה.