הוזמן
Printable View
הוזמן
יש כתבה על עמרי והטנדר.
המוסף לשבת ידיעות אחרונות.
https://i.ibb.co/fdFXjDW/IMG-20211210-080120.jpg
סיימתי.
חזק !
סחטיין…אני אפילו עוד לא קיבלתי אותו
שאפו על החשיפה המלאה והמסע האישי.
מקווה שתמצא שלווה ושההוא שם בחוץ לא יטריד.
מהכתבה אני למד ששרתנו באותו גדוד ואולי אפילו באותה פלוגה (ב'?) אך כמובן שבזמנים שונים. המח"ט שלך שיטרית היה המ"פ שלי.
דווקא מלבנון אני לא נושא עימי משאות כבדים למרות שהייתי מעורב מהצד באירוע ואדי צבארין (באותה תקופה חיזבאללה עדיין היה עסוק מאוד בלחימה פנימית מול אמל), אך יש לי חוויות לא פשוטות מהימים ה"עליזים" של האינתיפאדה הראשונה ואחר כך גם השניה במילואים וכל היתר.
תודה!
שטרית אכן היה המח"ט.
הוזמן
שיהיה בהצלחה
קראתי את השרשור כולו והכי התחברתי לזה. גם אני מכיר מקרוב לצערי שני גיבורים הלומים "מהדור ההוא" שניהם הלכו לעולמם על הרקע הזה בשנים האחרונות. אחד נשרף כולו בטנק ביוה"כ ועבר מאות ניתוחים במשך השנים, זה היה כלום לעומת מה שעבר מבפנים ומה שעולל למשפחתו (התחתן כמה ימים לפני המלחמה) אנחנו במשפחה הקצת יותר רחוקה לא היינו מודעים לזה - כי הסתירו.ציטוט:
נכתב במקור על ידי איל מ
השני היה לוחם סדיר ב 890, השתתף וניצל מקרב החווה הסינית שבו פינה במשך כיממה את מה שנשאר מהחברים שלו, ניהל חיים נורמאליים לחלוטין, אבל זהו שלא... בשנות החמישים שלו הוא התפלף והכל חזר, כבר לא יצא מזה, הוכר ע"י משהב"ט יומיים לפני שנפטר.
לדרור אולי אין פוסט טראומה, גם לי לא, למרות שקיבלתי בדואר את אות המערכה בלבנון עם ההקדשה מהרמטכ"ל, פשוט כי החוויות שאני עברתי בצבא לא היו קשות או מטלטלות, תכלס היה לי שירות זולה, לא הגעתי למצבים שבהם הפנמתי שאין לי סיכוי לשרוד או ראיתי את חבריי הטובים מתפרקים מטר ממני, איבדתי חברים בצבא בתאונות מבצעיות או כתוצאה מהתאבדויות (שגם הן לא נבעו מפוסט טראומה). ראיתי גופות מרוטשות של מחבלים או של כאלו שנרצחו ע"י חבריהם - הייתה תקופה כזו באינתיפאדה הראשונה שהם היו רוצחים בצורות אכזריות מאד ומתעללים בגופות והכל תחת הכיסוי של "משת"פ" ואני הייתי תקופה קצרה בתפקיד שיצא לי להתממשק עם הגופות האלו ... זה הכי קרוב לזוועה שאני מכיר, אותי זה מאד סיקרן בזמנו - היום כשאני נכנס למרפאה ומריח דם אני מתעלף, גם ריח של בשר חרוך, אבל לא של סטייקים... אולי זה קשור ? אין לדעת.
בועז, עזוב אותך ממחקרים, יצאת פיתה, תפוס מישהו קרוב לך גם מדור תש"ח שחווה קרב אמיתי וממושך עם סכנת חיים מוחשית או נכח בזירות פיגועים קשים ותתחקר אותו, תהיה בטוח שגם הוא שרוט. גם ניצולי מחנות השמדה הדחיקו בזמנו, זה בדיוק אותו סיפור.
ניר, לדעתי כולנו אוספים שריטות כאלו ואחרות במהלך החיים. ככה אנחנו מתעצבים נפשית כבוגרים ומנוסים. לא הייתי מגדיר את כולנו כפוסט טראומתיים.
אפשר שנהיה בקרב/ סכנת חיים בלי פוסט טראומה?
לא יודע אבל נראה לי מוזר האופנה הזו של הפוסט טראומה.
אני חלילה לא מבקר את מי שבאמת עובר חוויות פוסט טראומתיות וקשה לו אבל יש לי הרגשה לא מבוססת שזה נהיה אצל חלק טרנד או מפלט לקשיי הקיום…
פיתה? שיהיה
בועז אתה יכול לרדת מהסולם ..
זה שיש דיבור עכשיו זה בגלל שיש דיבור עכשיו .. קודם לא היה דיבור.
פגיעה נפשית כתוצאה מפחדים מבוססים מאד .. כמו למשל שיש מישהו מולך שם בחושך שאתה לא רואה אבל אתה אצלו על הכוונת .. זה משהו מאד !! אמיתי.
גם אם אתה אישית לא חווית את זה.
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1072400
מצטער שמצאתי את הסיפור רק בעיתון הארץ ... אבל נראה לך שקיים מישהו קשוח יותר מרפול ?
ומה לגבי יצחק רבין שהיה הלום קרב ממלחמת השחרור ואושפז ערב ששת הימים בבי"ח פסיכיאטרי ?
לשאלתך, לדעתי כן, כל מי שבאמת עבר חוויות מטלטלות נשרט, זה לא אומר שלא יכל לקיים חיים מלאים ופוריים לאחר מכן, פשוט הצליח להדחיק וגם היה עניין של להסתיר - עובדה שעד היום רק מעטים מודעים לשני הנ"ל ומניח שאם הציבור היה חשוף לפוסט טראומה של רבין באותה תקופה אז כנראה שלא היתה לו קריירה בטחונית/ פוליטית.
תגיד לי אתה - אפשר שמישהו יצא ממחנה השמדה ללא פוסט טראומה ? אז איך זה שניצולי מחנות נראו ותפקדו ברובם בצורה נורמטיבית (למעט העניין של לא לזרוק אוכל נניח) ?
נ.ב. פעם גם לא היו בכלל הומוסקסואלים והיום הם בכל מקום, גם זה טרנד לדעתך אני מניח...
ניר, אתה מתחיל להתקרב למה שאני טוען.
את ההמשך נעשה במפגש או בארוחת צהריים בשוק צפון.
מה שיש לי לומר עלול להתקבל כאן בצורה לא טובה כי הטרנד עכשיו שונה.
פעם המושג גבר היה מתפרש אחרת ואני לא מפרש אותו כאן
פעם היה הרבה יותר גרוע מהיום, הכל היה מתחת לשולחן, עושה רושם שאתה מתגעגע לתקופה ההיא...
בועז, אני לא בטוח מה אתה מנסה להגיד, אבל מה שאני מבין ממך זה : פעם היו מתלוננים פחות.
זה כאילו הראה על חוזק אבל הוביל למצב הפוך, בתים מפורקים, אנשים שסבלו עשרות שנים בשקט לבד, התאבדויות לא מוסברות ובמקרים מאוד קיצוניים התפרצויות הזויות כדוגמת רצח התיירים בדרך לאילת.
אני חושב שאצל חלק מהאנשים (אולי גם אצלך) התפיסה היא שמי שמדווח על עצמו כפוסט טראומתי אוטומטית הופך לאחד שלא יכול לעשות כלום ועובר לחיות על "חשבון" החברה.
בפועל יש הרבה שמתפקדים רק בזכות זה שהם התלוננו, עברו טיפול, והשתקמו או למדו איך לחיות עם המשקולת הזו.
פעם גם לא דיברו על הטרדות מיניות.
שכל אחד כאן, גם בני ה-50+, ישאל בבקשה את אמא שלו. אתם תהיו המומים מהסיפורים על ההטרדות וההצקות.
זה היה מקובל, "כולם עשו את זה" - אבל גם היה דיסקרטי. מתחת לשולחן. אף אחד לא דיבר על זה בפומבי.
פעם גם לא ידעו מה זה פדופיל.
היום רוב האנשים שאני מכיר לא מאפשרים לילדים שלהם לשחק ברחוב "כי מסתובבים בחוץ כל מיני סוטים".
היום הכל חשוף והכל מתפרסם וכולם מדברים. על הכל. ואולי טוב שכך.
ומסתבר שתגובות קרב זה עניין רציני וכואב שצריך לטפל בו, כי הוא הורס לאנשים את החיים ואת איכות החיים.
הספר מאלף. נקרא בנשימה עצורה.
פעם גם לא דיברו על פמיניזם והיום לא מפסיקים לדבר על פמיניזם ורוב הנשים שאני מכיר לא מגדירות עצמן כפמניסיות. במיוחד לא כשצריך לשלוף ארנק.
אני לא טוען שאין…
אני טוען שיש אינפלציה לא מוסברת(!)
אולי זה היה שונה אם הן לא היו מרוויחות 30% פחות ממך באותו תפקיד ...
אפשר שנהיה בקרב או סכנה בלי טראומה. אבל יש פה לא מעט משתנים שנכנסים ויכולים לנבא (והיום פשוט מכירים בהם) אם הארוע ייהפך טראומטי או לא ואם יש לו פוטנציאל להפוך לארוע פוסט טראומטי עם כל האפקטים המאפיינים.ציטוט:
נכתב במקור על ידי boaz avrahami
בועז - מקווה שהנושא עם המשלוח שלך ייפתר במהרה (צפי לרביעי).
מקווה גם שעם קריאת הספר תצליח להבין קצת יותר טוב את העולם שבו אני חיי - ואולי גם את עולמם של אחרים שחיים ככה.
בסופו של דבר אני מאמין שכל מי שהיה בסיטואציות כאלו לוקח עימו דברים. חלק יותר וחלק פחות.
היום יש יותר פתיחות ופחות מביש לדבר על הכל.
רק לפני שבועיים אחרי הפיגוע בעיר העתיקה לקחתי חבר טוב, שוטר, שהיה בזירה לבית חולים. 4 ימים אחרי הארוע שהבן אדם ללא שינה וכל פיפס מקפיץ אותו.
אף אחד לא יודע איך הנפש תגיב בארועים שכאלו.
מרגיש לי שאתה עושה דרך טובה ונכונה בהתמודדות. הלוואי ותצליח בכל.
Sent from my SM-G970F using Tapatalk