Printable View
אני יודע שהשרשור ישן - אבל חייב להגיב!
אני בשירות שלי (מג"ב) נהגתי על:
אביר מוגן ירי/פתוח
סופה כבדה/קלה/פתוחה/בטשי"ת
סקודה אוקטביה לבנה (לא מסומנת)
פורד אקונוליין
שברולט סוואנה + עגלה נגררת
טויוטה היילקס
טויוטה הייס
איסוזו די-מקס,
וסובארו GL שהייתה לי אז :)
וגם כמעט על לאנד קרוזר שהיה אז דנדש.
(וכל זה ב3 וחצי שנים)
גם אני כמעט נהגתי על טנק אברמס.Quote:
Originally Posted by shay_love_off_road
גם כמעט נהגתי על מעבורת החלל.
היה מה זה סבבה..
איך אני מת על הומור עוקצני....:mad::cool:Quote:
Originally Posted by shmil
חח.....Quote:
Originally Posted by shmil
גם אני כמעט נהגתי על הרכב של המפקד שלי - הוא היה כבד רק כשהוא ישב בו.....אבל כמעט.......
יש לי סיפור ארוך מתקופת הזוהר של סיני. אינני יודע אם למישהו תהיה סבלנות לקרוא אותו אבל מי שואל אותכם. הימים ימי החזרת סיני למצרים . אזור דרום סיני וסנטה קטרינה כבר הוחזר בחלקו, ואני חייל מילואים ביחידת חיר שהוטל עליה לשמור בגבל קטרינה על כל מיני מתקנים . רובכם בודאי צעירים מכדי לזכור אבל גבל קטרינה היה בגובה של כ2600 מטר ,גבוה יותר מהחרמון ששיאו הוא כ2400 מטר. הרבה לא היה מה לעשות בתעסוקה זו. הבעיה המרכזית היתה אספקת מים. ביחידה היו 2 משאיות ריאו 5 טון קמינס, אחת מושבתת והשניה פחות או יותר במצב נסיעה ,עליה היו קשורות שלוש קוביות מים . כשאני אומר קשורות אני מתכוון לסתם זרוקות על הארגז..המ"פ ידע את חיבתי לכלי רכב ות העובדה שהייתי בין הבודדים עם רשיון ג. והודיע לי שאני אחראי לאספקת המים. לילה שלם עבדתי להכין את הגרוטאה ובעיקר את הקוביות . ראיתי גם את הדרך וזרקתי על הארגז מספר גלגלי ספייר.האמת שמאוד רציתי את הפקודה הזו של המ"פ. עם שחר יצאתי לדרך , וכשאני אומר דרך אני מתכוון לדרך עפר טחונה שרק רכב עם הנעה קדמית ישרוד אותה .לאחר מס ק "מ פנצר ראשון. לא היה קטע ישר אחד בדרך ,עליות תלולות או ירידות מפחידות.. נאלצתי להשחיל גק כשכל הרכב עומד בזוית מסוכנת. עליתי לאגז להוריד גלגל חילופי הגלגל ששקל בשקט קרוב ל100 קילו הרביץ ניתור ונעלם בואדי הסמוך. הגלגל השני כנל.ישבתי מיואש ליד הריאו מעשן סיגריה וחושב אם לא היה עדיף להשאר בפלוגה ולשחק פוקר וששבש כל היום . פתאום שמעתי צליל פעמון של עיזים וראש של בדואי צץ מאחורי הסלעים. הממזר קלט את העיניין ושאל אותי אם יש לי אוכל. הבטחתי ללו שמחר בבוקר אני דואג להביא לו חצי ממטבח הפלוגה. הוא שרק וכעשרה מאנשיו הופיעו , במהירות החליפו לי גלגל .שלפו מהואדי את שני הגלגלים הסוררים ונעלמו. למה נעלמו מהר? באותה תקופה הטיפןל בבדואים עבר מהמנהל האזרחי לידי המצרים והם באמצעות אנשי הבטחון התעללו בבדואים .אם מישהו מהם היו רואה בדואי יוצר קשר עם חייל ישראלי הוא היה נעצר מיד .המשכתי עד למטה שאבתי מים וחילקתי למחסומים המשותפים. המחסומים היו בנויים שמחסום ישראלי צמוד למצרי . אצל המצרים זה היה בנוי מצריף גדול לקצין ואוהל קטן וקרוע ל10 חיילים. שאבתי שוב מים מהבאר והתחלתי בטיפוס לקטרינה. רק שתבינו, מדובר בטיפוס מגובה פני הים לגובה 2600 מטר בדרך עפר קשה עמוס ב6000 ליטר מים. עליתי בראשון LOW כל הדרך ונהניתי מכל רגע .הכי הרבה אהבתי בירידות להפעיל את בלם המנוע ,רעש המנוע בין ההרים היה כמנגינה ערבה באוזני, [ מה לעשות ,תמיד הייתי חולה הגה] ,הגעתי למעלה . רוקנתי את המים במיכלים , טיפול קצר במשאית , פיפי ולישון. למחרת בבוקר העמסתי ארגזי אוכל [כפי שאתם מכירים את צהל ממילא חצי מזה היה נזרק], ושוב לדרך. לא היה יום בלי לפחות חמישה פנצרים ותרומת האוכל לבדואים גרמה לזה שבכל האזור הבדואים רק התפללו שיהיה לי פנצר. כך עברו עלי בנעימים הימים כשאני מטייל כל היום ורק דואג שיהיו לי מספיק סיגריות.. יום אחד מודיעים לי שהגיע תורי לצאת לחופש ומזה פחדתי . מי רצה חופש ? איזה חופש? אבל גם ככה יצא לי שם של משוגע בפלוגה לאחר שאנשים שהתלוו אלי לנסיעות כמעט קפצו מהרכב בגלל הטלטולים , הרעש , החום הנוראי והאיטיות של המשאית והם לא הבינו ממה אני נהנה כל כך.יצאתי בטיסה משדה התעופה של סנטה קטרינה שהיה בשליטת המצרים לנתבג.. כל החופשה ספרתי את הימים ורציתי כבר לחזור למשאית. . כשכשחזרתי לנבג עלה איתי לטיסה נהג ממחלקת רכב של הגדוד שהיה מיועד אלינו. כל הטיסה ניסיתי לשכנעו שעדיף לו לשמור ולשחק קלפים כל היום, אבל הוא התעקש שהוא בא רק לנהוג. למחרת מצאתי את עצמי שומר בש.ג. כשמישהו אחר נוהג באהבת חיי. לא עבר זמן ואני רואה את הריאו דוהר בחזרה על גלגל מפונצר כשבפנים נוהג מיודעינו עם רצח בעיניים וקצף בשפתיים. הוא צרח ובכה שזה משהו לא נורמלי והוא לא מתקרב יותר לעבודה הזאת . מהר מאוד חזרתי לדרכים לשמחתי וכמובן לשמחת הבדואים. למרות שחלפו הרבה שנים עדיין נשאר לי הטעם הטוב של נהיגת שטח אמיתית ברכב כבד. תודה לצהל.
פרייטליינר כיסוי+מוסטנג+רמפה
אינטרנשיונל כיסוי+מוסטנג
דנה (אינטר 4700)
וולבו מוביל אוטומט
סמי דאף ידני
אממ.. וזהו נדמה לי :]
(הייתי נהג במרכז הובלה חחח)
ריו בסיני - סיפור יפה !
גם יצא לי במילואים לסע הרבה על ריו
אמנם לא נהגתי - אבל התרשמתי מאוד מהיכולת שלהם בשטח ...
למרות שהתחזוקה שלהם הייתה על הפנים והם התקלקלו הרבה
בשטח הם נסעו מעולה
מקומות שג'יפים לא היו עוברים
אני מציע שכל מי שמתגעגע לריאו - נקבע סוף שבוע מרוכז, ותבואו לעזור לי לסדר את הריאו שלי, כל אחד יביא משהו (שמן מנוע, שמן ברקס, צינור אוויר, דלת נהג) ובתמורה תקבלו סיבוב...
(אי אפשר להאשים אותי שאני לא מנסה... )
אסף.
אם השבוע המרוכז היה בריו....
נגמ"ש גם נחשב? היה לי אחד צמוד . נסעתי איתו לכל מקום . תאמינו לי זה הג'יפ הכי טוב.למרות שכשחזרנו מלבנון היה לו סמלים של מרצדס מקדימה ומאחורה .
אם בנגמ"שים עסקינן ה M548 (אלפא בחת"מית) הוא "ה" :)Quote:
Originally Posted by alal
נגמ"שטנדר
אם בריו עסקנן הרי היתה עד לפני כ30 שנה קבוצה מכובדת שנשמה , אכלה וחייתה ריו. מדובר ב" נאות הכיכר סיורי מדבר" שפעלה בסיני מאחרי מלחמת ששת הימים ועד הפינוי עם הסכמי השלו ם עם מצרים. כתבה זו מוקדשת לחבר ילדות שלי אברהם דניאל המכונה דני שנפטר ממחלה קשה לפני פחות מ3 שנים.תושב חוות שער הגיא היה במותו. יהי זכרו ברוך. דני הגיע לנאות הכיכר בשנות ה70 שאחרי מלחמת יום כיפור.הוא השתלב שם במהירות תיירים מכל העולם הגיעו לטיולים בסיני . הרכבים היו משאיות ספארי על בסיס ריו הצבאי .לפי דברי דני אלה היו משאיות בוגרות נאט"ו זהות לריו 2.5 טון שהיו פעם בצהל . מכונאי נאות הכיכר עשו שינויים מעניינים בכלים כמו למשל ביטול השילוב האוטומטי של הפרונט , דבר שגרם לשבירת אקסים קידמיים, ובמקומו שליטה באמצעות כפתור לחץ אויר שילוב וניתוק הפרונט. דני והקבוצה עשו הכל : מכונאי שטח מעולים עם יכולת אילתור אדירה ,נהיגת שטח ברכב יחסית כבד עם כמות גדולה של אנשים הרבה לפני שכל המדינה החלה להסתובב עם 4x4., בישול ברמה בשטח לתיירים מפונקים, הדרכה בשפות זרות וכמובן טיפול לילי בתיירות שהלכו שבי אחרי הקסם המדברי של המדריכים. דני פעם הודה בפני שלא היה לו מושג מהי המשכורת שלו והוא היה מוכן לשלם לחברה רק שיתנו לו להמשיך. אלו היו למעשה גרוטאות . כך למשל היה להם מוסך בואדי גוז בירושלים ומשם הם היו יורדים עד מערב סיני . פשוט, זו היתה חבורה של חולי הגה וגם קצת דאווין . לאיפה נעלמת לי דן ?
אני חושב שג'יפולוג צריכים לראיין חברים באתר, ולקחת את שלושת סיפורי הריו הכי מדהימים, ולעשות מהם כתבה,
מומלץ למי שיש גם תמונות מתקופת הרומן עם הריו, לבי חורה בי שלא יצא לי לנהוג במשאית הזאת (כ&# אמא של טיב טעם! לא יכלו במקום הוולוו
החדישות והאוטומאטיות שלהם לקנות לי איזו ריו עם ארגז לעבודה בתקופה שעבדתי שם?!)
לא רע .ריו כמשאית חלוקה.אני מתאר לעצמי ריו של טיב טעם דוהר כשממנו נושרות חתיכות של "שינקיין". מאחר שיש חובת כפל"ד בריאו צבאי בודאי תהיה זקוק לו.
הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה . חטיבת הנגב על כל ציודה עלתה מהדרום ללבנון. הוחלט להעמיס את הנגמשים על רכבת בבאר שבע ולהסיע אותם עד עכו ומשם על מובילים עד שער פטמה במטולה. לקח יום שלם להעמיס את כל הנגמשים ויצאנו לדרך ברכבת שאורכה כמה מאות מטרים .אנחנו הנהגים הצטופפנו בקרון מיוחד שסידרו לנו, ללא מים ואוכל . בעצירה בלוד התנפלנו על חנות מכולת של ערביה זקנה , ורוקנו לה את כל התכולה. היא כנראה פרשה לפנסיה ,כי בחיים שלה היא לא מכרה כמו שהיא מכרה באותו יום .הרכבת התגלגלה לאיטה והגענו מאוחר בלילה לעכו .אף אחד לא חיכה לנו ונאלצנו לפרוק את הנגמשים לבד . הרכבת היתה כל כך ארוכה שהקטר היה צפונית לעכו והקרון האחרון דרומית לעכו ליד מפעלי הפלדה . כביש עכו חיפה נחסם .מצאנו רמפת עץ ישנה ששימשה כנראה את נפוליאון בזמן המצור על עכו . עשרות נגמשים נאלצו ליסוע בלילה על הקרונות ברוורס תוך כיוון עם פנס שאחד הקצינים אחז בידו . איך לא נשמט אף נגמש מהרכבת , זה היה פשוט מזל . העמיסו אותנו על מובילים .אני עליתי על WHITE חדש עם גיר אוטומטי שהיה שייך לאחד הקואופרטיבים בעמק [ היום יש אחד "", תבור שאן חרוד" ] . הנהג חבר אחד הקיבוצים סיפר לי כי הוא חשב לעזוב את הנהיגה ,אך ככשמע על המשאיות החדשות העדיף להשאר עוד קדנציה .הוא דחף קלטת של הגבעטרון ויצאנו לדרך [ איפה תמצאו היום נהג משאית ששומע בדרך שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" ? ] פרקו אותנו במטולה ומשם יצאנו על השרשראות עד הגזרה המזרחית . עברו כ 40 יום של תעסוקה כשלקראת הסוף התחיל להיות לא נעים . בשחרור נאלצתי לנהוג , לאחר 24 שעות ללא שינה , בחזרה לכיוון מטולה עם נגמש עמוס חברים . בקושי הצלחתי להחזיק עינים פקוחות . מלבדי לא היה בצוות מישהו עם רשיון נגמש. למעלה ישב קצין שלאורך הנסיעה דיבר איתי כדי שלא ארדם על הסטיקים של הנגמש . בשעה טובה הגענו למטולה . העמיסו אותי ועוד נגמש על מוביל MACK F 700 ויצאנו לדרך דרומה .אני נרדמתי מיד . התעוררתי לקול קללות וזעקות של הנהג ואני רואה מולי עלייה תלולה , מצד ימין את גדר המערכת ולמטה את אורות קרית שמונה ועמק החולה. מסתבר שהנהג טעה , במקום לרדת ממטולה למטה הוא נכנס לדרך המערכת לעבר מנרה או משגב עם , אינני זוכר בדיוק .העליה היתה תלולה מאוד הכביש צר , אין אפשרות להסתובב בחזרה ורק רצינו להגיע לקיבוץ למעלה ולהסתובב בחצר המשק . ה"סוס" קפץ במקום וכבה .התחלנו לנסות להסתובב . במשך שעתיים קדימה אחורה קדימה אחורה, כשמצד אחד גדר אלקטרונית ומצד שני תהום שמובילה ישירות לקרית שמונה .הצלחנו להסתובב . בינתיים שני הנגמשים שהיו על העגלה זזו ממקומם וירדנו לאט לאט עד הרמפה בשער פטמה . שוב הורדנו אותם העלינו אותם מחדש ויצאנו לדרך. בינתיים כל הגדוד כבר הגיע לשדה תימן , אבל לא היה לנו קשר איתם [ אז לא היו פלאפונים] נסענו מכיוון ואדי ערה לכיוון כביש חיפה תלאביב ,ביציאה מכיוון מזרח מתחת לכביש חיפה תל אביב עוברים מתחת לכביש שכבר אז ספג הרבה חבטות ממשאיות גבוהות ויש שם שלטי אזהרה. כשהתקרבנו נזכרתי שמדף מפקד באחד הנגמשים -פתוח . צרחתי לנהג לעצור והוא "עמד" על דוושת הבלימה .עצרנו מס סנטימטרים מהגשר . הגענו לבסיס כשכבר רוב החיילים שוחררו . לפחות היה לנו שחרור מהיר כי כולם כבר רצו לעוף הביתה
סיפורים ממש מרתקים, אהבתי לקרוא ואת סגנון הכתיבה! יש עוד?
עדיין במלחמת לבנון הראשונה .יצא לי לעשות 4 פעמים מילואים בלבנון מ1982 עד הנסיגה לרצועת הבטחון ב 1985 . מיד אחרי תום הקרבות אפשר היה לטייל בלבנון באזורים בשליטת צה"ל או בשליטת הפלנגות הנוצריות שהיו בעלי בריתנו .לאחר מכן החלו מטענים בדרכים , ירי , מיקוש ועוד הרבה מרעין בישין .סיפור אמיתי זה מתייחס לתקופה ב1982 שחיילים שלנו הסתובבו בחלקים נרחבים כמו בבית . הנוצרים בלבנון הרגישו בטוחים תחת החסות של צה"ל ועשו במדינה אומללה זו ככל העולה על רוחם .מצפון לביירות היתה עיר נוצרית בשם גוניה . זו היתה עיר של בתי מלון , קזינו מסעדות וגולת הכותרת , הנערות המקומיות ששרצו כל היו בחוף עם ביקיני , חוטיני ופחות מזה . ברור שעיר זו היתה יעד מועדף לטיולים של חיילינו. בשער פטמה פגשתי לקוח ותיק שלנו ששרת בזמנו ביחידה 101 לאחר מכן עשה הרבה שנים מילואים כצנחן .הוא היה חבר של אריק שרון , מאיר הר ציון וכל גיבורי תקופת פעולות התגמול ומבצע קדש .הוא הציע לי ליסוע עמו לראות את גוניה ולאחר מכן יחזירני ליחידה שלי .יצאנו לדרך עם גיפ מנהלתי , השקפנו על ביירות שצהל הפגיז אותה קשות והמשכנו צפונה .מסתבר שלצבא נמאס מהטיולים , הקימו מחסומים והיתה הוראה שכל רכב בלי אישור יוחרם . הגענו למחסום של שוטרים צבאיים , מפתחות הרכב שלנו נחטפו מיד והורו לנו לחזור בחזרה בכוחות עצמנו . בצד חנה הגיפ של השוטרים . י. זה שם הבחור לחש לי שאכנס בשקט לגיפ שלהם שהיה עם מפתחות . הוא הניע אותו וטסנו משם . בשלב זה די נבהלתי מהבלגן ומהעונשים הצפויים לי אך י. הרגיע אותי ואמר שיש לו הרבה קשרים והכל יהיה בסדר .כל הגזרה נעמדה על הרגלים האחוריות , ובמחסום הבא כבר חיכו לנו עם נשק טעון ומוכן לירי. נלקחנו לאחר כבוד למעצר כשאני מת מפחד ורק י. משנורר סיגריות מהשוטרים וכולו מבסוט . תוך מס שעות הסיפור עלה למעלה והגיע לרפול שהיה אז רמטכ"ל . כשרפול שמע במי מדובר הורה לשחרר אותנו . בבסיס המשטרה הצבאית התיחסו אלינו יפה כי הבינו שיש לנו קשרים , הזמינו אותנו לארוחה ואף החזירו לנו את הגיפ . י. עמד בהבטחה והחזיר אותי ספיישל ליחידתי .
סיפורים ארוכים אין אבל,
מלחמת לבנון הראשונה, רוב הגברים במושב (אני הייתי ילד) מגוייסים כנהגים,
שכן נתפס על כביש החוף עם ריו, עמוסה דליי דובדבנים לחברה במושב, 120 קמ"ש ב"ראדר" של הניידת.
10 דקות וחצי דלי אח"כ הוא המשיך בדרכו.
אה, גם היה קצין מהבסיס שירד לאילת עם ואנדורה, החליט לצאת לטיול שטח וכמובן שקע לאחר 2 מטר...
מצא JCB שיחלץ, אבל לא עם כבל או רצועה אלה עם הכף, דחיפה קלה בחרטום והואן בחוץ, עכשיו כל שנותר זה לשחרר את השיניים של הכף שנתקכו ברדיאטור...
על מה אני נהגתי?
- בליזר CUCV
- נחל דישון עם סיטרואן C15
גם דבורה וסטי"ל נחשבים כלים כבדים?
אני הייתי מוכן לשים על הראש גם עשרים קפל"דים רק תן לי את הריאו האגדית,,
המשאית הזאת היא משאית שלא מתה, חבל שצה"ל בהדרגה עובר לטאטרה
אין ספק , אין כמו הריאו 5 טון קמינס . כשההיתי בסדיר השתמשו ב "סיקס" , מנוע בנזין חלש , התנעה עם סטרטר קפיץ בעזרת הרגל [ התנעה במובן של הרבה סטרטרים עד שנהיה "בור " ברגל .] .אחריו היה הריאו 2.5 טון . חלק מהם היו רב דילקיים , וניתן היה לזהות אותם מרחוק לפי עשן נוראי שיצא מהאגזוזט, ממש כמו קטר רכבת מונע ע"י קיטור . הקמינס החביב נכנס לשירות אחרי מלחמת יו כיפור .