תמשיך, מאד מעניין.
Printable View
תמשיך, מאד מעניין.
יש צמח בחקלאות שמאוד מזכיר לי את היהודים האלו שנודדים בעולם בחיפוש מתמיד אחרי עוד כמה גרושים והשתקעות במדינה לא להם.
https://uploads.tapatalk-cdn.com/202...8186765d41.jpg
לא אישי נגד אף אחד אבל אני ממש בז לתכונה הזו ואני אומר את זה בכאב.
יש לי שתי אחיות שחיות בגולה. אירלנד ואוסטרליה.
Jeep ZJ V8 98
Honda EX300 94
אני לא רואה איך כל העקיצות והאמירות הכלליות האלה מקדמות את הדיון. בשביל לדעת מה גרם ליהודי זה או אחר לרדת לגולה, תצטרכו לשאול אותו. אני לא שייך למחנה הזה ולא עליתי ולא ירדתי לשום מקום. כשעבדתי בארץ הרווחתי יותר וחסכתי סכום דומה מדי חודש, כך שלא זו הייתה המוטיבציה. ואני בכלל לא אוהב מילקי...
לכל מי שרוצה לספר לי בכוח שבעצם אני כן יהודי, שבעיני כל מדינה אחרת אני תמיד אהיה כזה ושיום אחד אחזור אל המקורות כשיקראו לילד שלי בשם גנאי בביה"ס - אשמח לתת את מספר הטלפון של הוריי בפרטי ושם תמצאו אוזן קשבת.
את תקופת היהדות והישראליות שלי הטיב לסכם חנוך לוין, אם כי בקונטקסט קצת שונה במקור:
להילחם, פשוט מפני שאין מוצא אחר,
זה לא עושה לי את המוות למושך יותר.
ועוד דבר ברור: אם לא אחיה אני,
אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי.
אני מכיר עוד כמה אנשים, הרבה יותר יהודים ממני, שבחרו להישאר בחו"ל משיקולים דומים.
בועז ,תעזוב את הילד, תראה, הוא קורא לאירופה חו"ל , זה כבר אומר משהו ,לא ?
חוצמזה יש הרבה ישראלים שיגידו שגם אתה גר בחו"ל.
לפחות כל "הגויים" ,בחו"ל,שמכירים את דריש חושבים שכולם פה ,בארץ ,מחוננים.
תודה טל, אין לי בעיה עם המונח חו"ל כי אובייקטיבית זה פורום דובר עברית וישראל היא נקודת הייחוס. אבל אנחנו מהגרים, לא עולים ולא יורדים, ולא גולים ולא נעליים. התקדמנו מאז.ציטוט:
נכתב במקור על ידי talw
נקודה מעניינת שאכתוב עליה בהמשך. בינתיים אני יכול לומר בקצרה שאתה לא רחוק מהמציאות.ציטוט:
נכתב במקור על ידי talw
מספר הודעות בשרשורים מקבילים השאירו אצלי 'סימניות' לדברים שצריך לכתוב עליהם, כך שאני מתנצל מראש על ההתפזרות בפוסטים הבאים.
נושא אחד שאנשים נורמטיביים לא מרבים לחשוב עליו זה כל הסיפור של לגור לבד בחו"ל. נשמע טריוויאלי אך רחוק מכך בפועל, במיוחד כשאתה בא ממשפחה סובייטית אולד סקול שתמיד מניחה שאתה מת עד שיוכח אחרת. אמנם תמיד חייתי על הצד הזהיר והשמרני, אבל העובדה שהכל פה מתנהל בשפה זרה שאני לא לגמרי שולט בה ותחילת העבודה ב-2017 כראש צוות טכני שנמצא בדרכים 200 יום בשנה (לפעמים באזורי זמן שונים) חידדו אצלי את הצורך בבניית ניהול סיכונים ובד"ח מסודר לסגנון החיים שבחרתי לעצמי. להלן כמה נקודות עיקריות מתוכו:
- כשאני לבד בבית, אף דלת לא נסגרת עד הסוף. זה אחד הכללים ש'נכתבו בדם' לאחר שטרקתי פעם את הדלת לחדר השינה ואז גיליתי שהידית מסתובבת על ריק כשניסיתי לצאת. תחשבו רגע על הסצנריו הזה, שבאותה מידה יכול היה להתרחש בחדר השירותים/מקלחת שבד"כ אין בו חלונות, ולא תמיד לוקחים לשם את הטלפון הנייד. מי יבוא לחפש אותי אם אעלם לכמה ימים, כשהמשפחה גרה במדינה אחרת והקשר עם החברים נשמר כיום רק בוואטסאפ? למי אתקשר אם אין קליטה? אפשר לצעוק עד מחר, אבל מי ישמע? בפעם האחרונה שזה קרה, למזלי עדיין לבשתי את בגדי הרחוב והיה לי סכין בכיס, שבאמצעותו פירקתי את ברגי הידית וראיתי שהמוט המקשר פשוט קפץ החוצה - אבל איך אדם לא טכני היה מוציא עצמו ממצב כזה?
- כשאני הולך להתקלח או לעסוק בפעילות כלשהי עם סיכון מוסף (אפילו החלפת נורה של שתי דקות), אני תמיד לוקח את הטלפון הנייד איתי ומניח אותו בהישג יד או בכיס. לא על מדף, אלא ככה שאוכל להגיע אליו גם אם נפלתי (מסולם או במקלחת) ושברתי יד או רגל. כמובן שזה לא יעזור אם שברתי את המפרקת או התעלפתי, אבל אי אפשר להיות מוכן להכל.
- הטלפון הנייד לעולם לא יורד מתחת ל-50% טעינה. כשאני בבית אני מקפיד להטעין אותו באופן שוטף, וכשאני בדרכים יש לי סוללה רזרבית ומכשיר שעדיין תומך בקונספט.
- כל עבודת חשמל או עבודה ממושכת בגובה, אפילו פשוטה (מעבר להחלפת נורה) מחייבת אדם נוסף שיהיה בבית. שכן, חבר, עובר אורח רנדומלי מהרחוב... לא צריך שיעזור, רק שיקרא לאמבולנס אם אני נופל או מתחשמל. בעבודות קטנות שמחייבות ניסור, קידוח או מגע עם חשמל, אני מקפיד להשאיר את דלת הכניסה לדירה לא נעולה - למקרה שהתקשרתי לאמבולנס בעצמי אבל אז התעלפתי מהכאב. זה פרבר שקט יחסית, אז אני לא דואג שמישהו יכנס ויגנוב משהו.
- להיות חולה זה כל הזין. אי אפשר להתכונן לזה מלבד להחזיק סטוק של התרופות הקבועות בבית, ורצוי להביא אותן בנסיעות מארה"ב כי החומר שהם מוכרים בסופר יותר חזק מכל מה שתמצא בבית מרקחת באירופה. כדאי גם לשמור את המידע הזה לעצמך ולא לחלוק אותו עם המשפחה שנמצאת במרחק אלפי ק"מ, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להדאיג אותם כשהם חסרי אונים. לגור לבד בחו"ל זה להיות המבוגר האחראי ולחשוב כמה צעדים קדימה, מעבר למה שאבא או אמא שלך עושים כשהם שואלים איך אתה מרגיש. כאילו שיש להם איך לעזור לך אם אתה חולה מת ומקיא וקודח מחום... אז עדיף שפשוט לא ידעו.
- תודות לטכנולוגיה של היום - דלוק אצלי באופן קבוע שיתוף מיקום, כך שאחותי בישראל יודעת היכן אני נמצא בכל רגע נתון (לפחות כשיש קליטה). תכל'ס עדיף שזה יהיה מישהו מקומי, אבל אני לא רוצה להעמיס את האחריות הזאת על חברים, זה לא אשמתם שבחרתי לחיות ככה. שירותי המיקום בטלפון דלוקים באופן קבוע גם כדי שהמשטרה תוכל למצוא אותי יותר בקלות אם אני נעלם במהלך העבודה (נגיד מתרסק לתוך תעלה רנדומלית בדרך ללקוח בגרמניה ומאבד את ההכרה).
- דבר פרוזאי כמו מפתח שאובד או נשבר הופך לבעיה אמיתית כשטסים הרבה וחוזרים הביתה לפעמים באמצע הלילה או בסופ"ש... לך תמצא מנעולן שאתה סומך עליו ותדבר איתו ספרדית עכשיו. למקרים כאלה יש סט מפתחות מלא (בית, דירה, אופנוע, אוטו, חניון תת"ק) אצל קולגה ששומר אותו במשרד ונמצא במרחק שיחת טלפון.
- כשטסים לחו"ל לשבוע ומעלה - צריך לרוקן את המקרר, לפחות את כל מה שיכול להתקלקל ולהסריח. אח"כ צריך גם למלא אותו מחדש כששבים הביתה, וזה משהו שחייבים לקחת בחשבון כשמתכננים את תאריך החזרה. כדאי לחזור ביום חול ובשעה סבירה, שיהיה זמן ללכת לסופר. כשטסים ליותר משבועיים - שווה לחשוב על הפשרת המקרר וניתוק שלו מהחשמל, חבל שיעבוד סתם. וגם כשלא מנתקים, צריך לשים עין על רמת הצטברות הקרח ואולי להפשיר טרם הנסיעה, שלא יהיו הפתעות כשאני בחוץ. בכל אחד מהתסריטים האלה אני צריך לתכנן מראש את הקניות האחרונות שאני עושה, כמה ארוחות אוכל ביום-יומיים לפני הנסיעה ומה כל אחת מהן תכיל, כך שהכל יגמר בדיוק בזמן. כדאי גם לא לשכוח לרוקן את הזבל לפני שעוזבים לשבועיים. גם זה וגם סיפורי המקרר - מנסיון עגום, אל תשאלו. :D
- את המצברים של האוטו והאופנוע שנפרקים אחרי שבועיים-שלושה של חוסר פעילות צריך להוציא ולחבר למטען החכם בבית, שכן לצערי בחניון התת"ק עדיין אין נקודות חשמל, ואין ממי לבקש שיתניע אותם פעם בשבוע או יעשה סיבוב.
רוב הסעיפים לעיל אינם רלוונטיים למי שנשוי, או סתם גר לבד אבל קרוב למשפחה ולחברים שלו, או אפילו לבד בחו"ל אבל עם ג'וב משרדי סדיר שיש בו רוטינה ואנשים אחרים. הרווקות והניתוק שמהווים יתרונות תחרותיים במקצוע שלי הכניסו אל חיי גם הרבה כאב ראש לוגיסטי. וזה לא שאני חי בפחד יומיומי מפציעות גוף, התחשמלות, נעילה בחדר וכו' - אבל אלו דברים שלמדתי לקחת בחשבון, ובאופן אירוני דווקא כשהם הפכו לטבע שני זה מה שאפשר לי להירגע ולהנות מהחיים פה.
כמאמר חז"ל, לא טוב היות האדם לבדו. אבל איזה שקט!
מקריאת המגילה לעיל, שאולי גרמה לכמה מהנוכחים להטיל ספק בבריאות הנפש שלי, עולה תהייה פשוטה: מה, אתה גר בבקתה עזובה ביער? אין לך שכנים שאפשר להיעזר בהם? זה הנושא הבא שאני רוצה לכתוב עליו - איך שכנות נראית ומרגישה בקטלוניה ומה קווי הדמיון והשוני שלה מול החווייה הבריטית.
נתחיל דווקא עכשיו, בימי הקורונה, כי זו תקופה שמייצגת היטב כיצד מתנהגים שכנים בפרברי ברצלונה. אני מסתכל בכוונה על הפרברים גם כי אני גר פה, אבל בעיקר משום שבמקומות כאלה (בכל מדינה) מוצאים את האנשים האסלים וההומוגנים, בניגוד לאוכלוסיית המהגרים המעורבת שבעיר הגדולה. כפי שבטח ראיתם בטלוויזיה, בחלק ממדינות אירופה נהוג עכשיו לצאת פעם בשבוע אל המרפסות ולמחוא כפיים לצוותים הרפואיים. 'אצלנו' בפרברים זה קורה מדי יום בשעה שמונה, וכל אותם החבר'ה שלא מסוגלים בשגרה להגיע לפגישה במשרד עם פחות מעשר דקות איחור מתייצבים למחיאות הכפיים בדיוק של שעון שווייצרי. עם זאת, תשאלו אותם למי הם מוחאים כפיים וכנראה שתשעה מתוך עשרה לא ידעו לענות. הם באים בשביל החווייה ובשביל הקהילתיות, אבל בעיקר משום שאלו החמש דקות ביום שבהן 'מותר' להם להיות טיפוסים סוציאליים ולתרגל אינטראקציה חברתית זה עם זה.
בשעה שמונה וחמישה קטלוניה חוזרת לשגרה - הווילונות מוסטים, התריסים מוגפים, והמשפחות שבות אל הכונכיות הפרטיות שלהן, שהשכנים חלילה לא ידעו ולא ישאלו מה הן עושות בבית בזמנן הפנוי. זה בדיוק אותו סיפור גם כשאין קורונה, התריסים והווילונות האלה בכל מקום ובכל שעה ביממה, מסורת לאומית או מכת מדינה, תלוי איך מסתכלים על זה. תייר שמסתובב פה בשעות הרגועות של היום עלול לחשוב בטעות שמדובר בעיירת רפאים, שכן אפילו בקיץ אף חלון אינו פתוח ואף מרפסת אינה מאויישת (אלא אם כן גר שם איזה מהגר כמוני). בלי להגזים, רק עכשיו אחרי שנה וחצי בדירה הנוכחית, גיליתי שלאחד השכנים שלי יש אישה ושני ילדים - כשהם התחילו לצאת אל המרפסת הקטנה שלהם בימי העוצר. עד כה האקשן היחידי שהלך שם זה שהוא היה קופץ החוצה לסיגריה פעמיים או שלוש בשבוע. זהו. מעבר לזה מעולם לא הגיע משם אות חיים, למרות שבפנים בטח היה את הרעש וההמולה הרגילים של זוג צעיר עם שני ילדים קטנים.
אני גר בדירה קטנה עם חלון גדול שתופס את רוב שטח הקיר. גם שאר הדירות בבניין בנויות על אותו עקרון, עם חלון גדול או מרפסת. אבל אני תמיד יכול להסתובב בבית בלבוש מינימלי, לרבוץ על הספה עם ביצה אחת בחוץ או ללכת לשירותים עם דלת פתוחה כי אני יודע שאיש לא יראה אותי - הרי כל החלונות שלהם סגורים, וגם כשהם מרימים את התריס הם משאירים את הווילון מוגף.
כאן שוב בא לידי ביטוי הניגוד המדהים הזה שעליו דיברתי עם הגזענות מקודם - כשהם מחוץ לבית, הכל הולך. אפשר להתלבש איך שבא לך, אפשר להתמזמז עם בן או בת הזוג על הספסל או ברכבת (בכל גיל), ואפשר לשיר ולצחוק ולחיות כמו אנשים חופשיים. אבל כשמגיעים הביתה - נכנסים לבונקר. אני זוכר עד כמה גילויי החיבה הפומביים האלה הפתיעו אותי כשהגעתי לפה לפני עשור, הזוגות בגיל העמידה שהתגפפו באוטובוס והאנשים במשרד שהיו חולפים זה ליד זה במשרד ופותחים שיחה של ארבעים דקות כעניין שבשגרה. 'אנשים חמים' ולא במובן הערסי, אלא באוסול. אבל רק עד שמגיעים הביתה כאמור.
ומכאן אני חותך שלוש שנים אחורה לפרברי לידס באנגליה, שהציגו גישה הרבה יותר אחידה לסיפור. ברוב הממלכה מזג האוויר קר ומגעיל רוב הזמן, אז שמים וילונות על החלון כדי לחמם את הבית וכי ממילא אין שום דבר מעניין לראות בחוץ. רוב הבתים הם פרטיים ולא בנייני דירות כמו בקטלוניה או בישראל, לכן באמת יש מה להסתיר ואפשר להבין את האיום הפוטנציאלי מעוברי אורח שיכולים להציץ פנימה ולחמוד את הפלזמה 60 אינץ' או את התכשיטים שלך. הבריטים לא מתמזמזים ברחובות ולא שרים בקול, לפחות עד שישתכרו כהוגן. 'האזור הבטוח' שלהם לאינטראקציה חברתית הוא אך ורק בפאב, לא במשרד ולא במרחב הציבורי. ובגלל שהבתים שלהם מוקפי חומות והם נורא סקרנים מה הולך אצל השכנים (אבל בחיים לא ישאלו) - גם תכניות הטלוויזיה שלהם נראות בהתאם.
מי שצופה בסדרות הדרמה הבריטיות הוותיקות כמו איסט-אנדרס שם לב מיד לתופעה מעניינת: השכנים שם אשכרה נראים כמו בני אדם, עם שיניים עקומות ושיער לא מסודר והכל. יש כלים מלוכלכים בכיור ובלאגן על השולחן בסלון, וספה מרופטת וכיו"ב - ההפך המוחלט מטלוויזיה אמריקאית למשל, שבה כולם יפי תואר עם מייקאפ מושלם ורהיטי מעצבים ודירת פאר בלב ניו-יורק. הסיבה לכך היא תרבותית פשוטה - לאנגלים לא כזה אכפת מה קורה בארץ דמיונית ואצל אנשים עשירים, אבל הם מתים לדעת איך נראה מבפנים הבית של השכן שלהם - זה שגר חמישים יארד לידם אבל הם מעולם לא ביקרו אצלו, ובטח המטבח שלו יותר גדול והסלון יותר מודרני והשטיח יותר עבה. זה הפרי האסור בגרסה הבריטית.
עם כל השעשוע שבדבר - זה בא גם עם מידה לא מבוטלת של פחד מ'מה יגידו', ברמה שדוחפת אותם לפעמים להתנהגות מגוחכת כמו להתלבש בבגדי רחוב לפני שקופצים למטבח להכין כוס תה, או לבקש מהאורחים שיחנו ברחוב ליד כדי שהשכנים לא יקבלו רעיונות. בקטלוניה אין בעיה כזאת - שידברו, האנשים פה לא מתביישים בכלום. אבל הם גם לא יגלו ולא יחלקו כלום, כי ביתם הוא מבצרם. וגם כשלא קר בחוץ ויש שמש נפלאה וציפורים מצייצות - הם ישבו בבית הזה ויהנו מזמן האיכות שלהם לבד או עם המשפחה, אבל בעולם נפרד מהשכנים. קל וחומר אם השכנים האלה מהגרים.
שלשום ממשלת ספרד 'פתחה את השסתום' כמאמר המשורר, והרשתה לנו לצאת קצת אל הרחובות אחרי כמעט חודשיים של עוצר מוחלט. חשוב להסביר שלפני כן אפילו מאה מטר מהבית וכל הפינוקים האלה שקיבלתם בישראל לא הורשו כאן. רק לטייל עם הכלב או לצאת לסופרמרקט, לבית המרקחת או לזרוק את הזבל.
ה'פס' ניתן לפי שעות ביום, כאשר הילדים קיבלו את היריעה הכי רחבה והמבוגרים שאינם בקבוצת סיכון מיוחדת הורשו לצאת רק בשני טווחי זמן: 6-10 בבוקר או 8-11 בערב. למרות מזג האוויר הקייצי אתמול בבוקר הרחובות עדיין היו ריקים, מחזה תמוה לכאורה בהתחשב בנסיבות, אבל זה לא נבע מפחד להידבק או משהו אלא פשוט מסדר העדיפויות הלאומי. כלל יסוד בחיים בספרד הוא שעד עשר בבוקר הם לא באמת מתחילים, אפילו אם זו ההזדמנות הראשונה לצאת מהבית אחרי חודשיים של עוצר.
עניין משמעותי שמעטים מתעכבים עליו כשמתחילים עם שיקולי הכדאיות הכלכלית ברילוקיישן הוא קצב החיים המקומי, הנובע בד"כ משעות האור והחושך. אני זוכר היטב את הלם הקרב שהייתי בו בחצי השנה הראשונה לאחר שהגעתי לפה, כשראיתי שאנחנו מסיימים יום עבודה באותן שעות בערך כמו בישראל, אבל יוצאים מהמשרד ועדיין נשאר לנו חצי יום של אור. וכשמשלבים את זה עם חנויות שעובדות קבוע עד 8-9 בערב (גם בשבת, כי אצל הנוצרים אין דבר כזה 'ערב יום ראשון'), זו פשוט רמת חיים אחרת ששווה הרבה יותר מעוד כמה מאות יורו במשכורת.
'אצלנו' בברצלונה השמש שוקעת בסביבות 9-10 בערב, תלוי בעונת השנה, וזורחת באזור 7-8 בבוקר. זה אומר שלפני 7 לא מתעוררים בכלל, לפני 9 לא באים למשרד (או לביה"ס) ולפני 10 לא קובעים פגישות או מתחילים לעבוד. גם החנויות ברובן נפתחות ב-10, למעט סופרים שפותחים ב-9 וחנויות DIY שמתחילות מ-7 (אבל עדיין מסיימות ב-9 בערב!). כשמסתכלים על תנועת הרכבות והאוטובוסים, לפני 8:30 בבוקר רואים שם בעיקר אנשים בבגדי עבודה זוהרים, אותם חוטבי עצים ושואבי מים כמו בכל מדינה, שמתחילים מוקדם ומסיימים מוקדם. מן הראוי לציין שגם המוסכים פתוחים בשעות הגיוניות (בד"כ 8-8) ובהחלט גם בשבת, בניגוד לנהוג במדינות מסויימות במזרח התיכון.
משהו שלישראלים קשה יחסית להתרגל אליו הוא השעות המאוחרות של הארוחות שנובעות מהסידור הזה. צהריים אוכלים פה החל מהשעה 1 בעבודה או 2-3 בבית/מסעדה, וזמן השיא למי שאוהב לצאת בערבים הוא בין 9-10, כשזה כולל משפחות עם ילדים. רוב המסעדות באזורים לא-תיירותיים נפתחות פעמיים ביום, בין 1-4 ואז בין 8-11 בערב.
אישית, בשבילי זה עובד הרבה יותר טוב מהאלטרנטיבה הגרמנית או ההולנדית שבה אחרי 6 בערב אפילו המקדונלד'ס סגור, אבל זו בעיה אמיתית למי שנוסע הרבה במסגרת העבודה וצריך לזכור את הלו"ז בכל מדינה. כשעבדתי כראש צוות של התקנות בבתי דפוס, המרדף אחרי שעות האור והיכולת לסיים יום עבודה עם מספיק זמן לקניות בסופר ובירה בפאב היה אחד מהסעיפים הראשונים בסדר העדיפויות שלי. זה גרם לקשיים פוליטיים בעבודה עם הקולגות האמריקנים, שהתחילו את יום העבודה שלהם 8-9 שעות אחרינו וציפו שניצמד ללו"ז המטכ"לי שנהוג בחברה, אבל גם זכה להרבה הערכה מאנשי השטח שעבדו איתי.
מוסר השכל - לכל מי ששוקל מעבר למדינה זרה במסגרת כלשהי, אני ממליץ מאד לבקר מראש לפחות פעמיים בעונות שונות ולנסות להתחבר אל הקצב המקומי. מנסיוני עם זרים רבים שמגיעים לפה וגם עם אלו שפגשתי באנגליה, זה משהו שלא חושבים עליו בהתחלה אבל יכול להכניס בן אדם לדכאון קליני אחרי תקופה. העניין מורגש במיוחד אצל בני ובנות זוג של עובדים ברילוקיישן שאין להם תעסוקה שוטפת, ושלעתים קרובות השעון הביולוגי שלהם אחרי 30-40 שנה בארץ המקור מנוגד לשעות האור והחושך במקום החדש.
תחפש קצת בהיסטוריה הפחות יפה של ספרד ותגלה למה השעון מוזר
רמז 42
חיפשתי .. למה הכוונה ?ציטוט:
נכתב במקור על ידי shachar
Sent from my iPhone using Tapatalk
1942 -פרנקו השליט העריץ הזיז את השעון שעה קדימה בכדי שיתאים לשעון גרמניה שהיתה בת בריתה של ספרד
יש הרבה דברים שהוא עשה ... הוא בילה במיטה קצת עם ההוא וגם קצת עם ההם ...ציטוט:
נכתב במקור על ידי edish
Sent from my iPhone using Tapatalk
וואלה?ציטוט:
נכתב במקור על ידי גיא
ומהזוית שלנו- היחס שלו ליהודים בתקופת השואה די שנוי במחלוקת, יש גרסאות שהציל הרבה יהודים ודעות אחרות טוענות אחרת.
הוא הצליח לשמור את ספרד מחוץ למלחמה תוך כדי שהצבא שלו נלחם לצד הנאצים ועם האמריקאים במקביל ..ציטוט:
נכתב במקור על ידי edish
Sent from my iPhone using Tapatalk
זה שונה עוד ב-1940 והפך לקבוע ב-42, אבל לדעתי זה לא יותר 'מוזר' מהלילות הקצרים בפינלנד למשל. סתם ניואנס מקומי.ציטוט:
נכתב במקור על ידי shachar
למי צלצלו הפעמונים?ציטוט:
נכתב במקור על ידי גיא
האמריקאים היו קצת נגדו, לא?
זה לא ניואנס.ציטוט:
נכתב במקור על ידי Derish
שים לב לתיאור שלך של הרגלי היום, הלילה והארוחות.
בלתי מובן מדוע משמרים את המסורת הזו.
Sent from my SM-N950F using Tapatalk
זה ממלחמת האזרחיםציטוט:
נכתב במקור על ידי ד ו ר ו ן
רואים שאתה לא מבין את הנפש הספרדית. תראה:ציטוט:
נכתב במקור על ידי shachar
בשעה 9 באים לעבודה, הולכים לשתות קפה ולרכל.
בשעה 10 מתחילים לעבוד
בשעה 11, מקסימום 11:30 צריך לעצור לקפה וארוחה קלה. ועוד קצת ריכולים.
בשעה 13-14 הולכים לאכול צהריים. אי אפשר יותר מוקדם כי עדיין מלאים מההפסקה של 11.
בשעה 15, מקסימום 15:30 נחש מה עושים?
בשעה 17 כבר מתחילים לסגור את המחשב ולנקות את שולחן העבודה.
בשעה 17:30-18 הולכים הביתה.
עד שמגיעים הביתה אחרי קניות פקקים ומקלחת, למי יש זמן לארוחת ערב לפני 8? אז עושים קצת שיעורי בית עם הילדים, ואז ב-9 הולכים למסעדה או מכינים ארוחת ערב. אחרי זה נזרקים על הספה ורואים טלוויזיה עד חצות, ואז הולכים לישון.
התעלומה האמיתית היא איך עם הלו"ז הזה (אפילו אם הגזמתי קצת והוא רלוונטי בעיקר לעובדי משרד ולא לפועלי יצור) הם עדיין מצליחים להיות פרודוקטיביים ברמה שהאמריקנים לא יכולים גם אחרי משמרת של 12 שעות. התיאוריה שלי אומרת שזה קשור לשעת ההתחלה המאוחרת של היום, כי לקום בחמש-שש זה לא טבעי לאף בן אדם. כך שבעצם ה'תיקון' של פרנקו, גם אם בוצע מהסיבות הלא נכונות, הטיב עם כולם.
בלי קשר, אני חושב שגם בלעדיו ספרד הייתה מיישרת קו עם מדינות מערב אירופה בשלב מסויים, ככל שיחסי העבודה עם האיחוד היו מתהדקים.
מודה שאני לא מבין.
לכן אני קורא מה שאתה כותב.
אני מניח שהם עוד לא התרגלו לשינויים של המלך ארגון :-)
Sent from my SM-N950F using Tapatalk
עם הגרמנים נגד הרוסים ועם האמריקאים נגד היפנים.ציטוט:
נכתב במקור על ידי ד ו ר ו ן
אמת, כנראה שעוד לא. :Dציטוט:
נכתב במקור על ידי shachar
קח את כל מה שאני כותב פה בע"מ, כי גם אני עדיין לא מבין הרבה ממה שהולך פה ולא מכיר את ההיסטוריה מספיק טוב כדי לטעון אחרת. למדתי עם השנים לשים את הרציונל בצד ופשוט לקבל דברים כמו שהם גם כשזה נראה הזוי לחלוטין, טקטיקה בת ביצוע כל עוד אני מחשיב את עצמי לאורח זמני ולא לבן המקום. אני נהנה לתצפת ולדווח על דברים כאלה, להעלות סברות ולדסקס אותן בפורומים או עם מהגרים אחרים, אבל לא משלה את עצמי שבסופו של תהליך אמצא הסבר אמיתי לכל תופעה. זה תרגיל מתמשך במשמעת עצמית.
משהו בתאור נשמע לי ממש לא אמין.
עם סדר יום כל כך עמוס איפה הם מצליחים לדחוף את הסייסטה המפורסמת שלהם?
Jeep ZJ V8 98
Honda EX300 94
צודק בועז, זו נקודה מעניינת וחשובה ששכחתי להתייחס אליה.
היסטורית, הסייסטה מגיעה מדרום ספרד בשנים שעוד היה חם מכדי לעבוד או לצאת מהבית בשעות הצהריים. היום זה כבר לא בעיה עם מיזוג אוויר בכל מקום, אבל המסורת נשארה באופן חלקי. בקטלוניה למשל, שעות הפתיחה הנוחות של החנויות שציינתי קודם מתאפשרות במקרים רבים עקב כך שלוקחים הפסקה ארוכה איפשהו בין 1-5 אחה"צ (כלומר שומרים על 9 שעות עבודה ביום נטו). רוב העיריות בפרברים גם מאפשרות חניה חינם ברחוב בטווח הזמנים הזה, מתוך ההנחה שחואן החנווני יבוא הביתה לאכול ולנמנם, אז הוא צריך מקום לשים את האוטו.
סופרמרקטים, בתי קפה ורשתות גדולות עובדים רצוף בשתי משמרות. בעלי עסקים קטנים בד"כ לוקחים סייסטה, ועם הזמן גם המהגרים שמחזיקים פה חנויות למדו לעשות זאת ע"מ לשמור על אתיקה עסקית עם המתחרים. משרדים עובדים רצוף (ולכן צריכים הרבה קפה :D) אבל מסיימים מוקדם יותר כאמור, כך שיש להם את הזמן הפנוי בערב כדי לעשות שופינג או לאסוף את האוטו מהמוסך.
משהו שמזמן רציתי לכתוב עליו והשבוע קיבלתי תזכורת זה מוסד ה'חסטוריה' בספרד, שזה בתרגום מילולי 'מנהלה' או בטרמינולוגיה צה"לית 'שלישות'. בפועל, מדובר במאכעריות כמקצוע לגיטימי, עם כל היתרונות לאזרח הפשוט וללא שום קונוטציה שלילית.
מסיבות היסטוריות כאלה ואחרות, הביורוקרטיה הספרדית נוטה להיות די מסובכת. כיום המצב הולך ונהיה קל יותר עם פתיחת חלק מהשירותים לאינטרנט, אבל המעבר הזה זז לאט ובינתיים אף משרד לא בוטל (בניגוד לאנגליה למשל, שסגרה זה מכבר את כל משרדי הרישוי) אלא רק הצטמצם, כך שאתרי האינטרנט הם בסה"כ ערוץ נוסף וקצת מקרטע לקבל בו שירות. נשמע מוכר?
הפתרון הפרקטי שקיים פה הוא ה'חסטור' - מאכער שיעמוד בשבילך בתור, יגיש את כל המסמכים, יבצע את כל ההתכתבות וכו'. בימינו רוב החסטורים הם חלק ממשרד שכולל אנשים עם התמחויות שונות כמו משרד הרישוי, מס הכנסה, ענייני הגירה, רישום עסקים, תביעות קטנות וכו'. השירותים האלה זמינים לכל דכפין ומתומחרים לכל כיס, בד"כ בגבולות המאה יורו לפעולה. רוב החסטוריות הן עסקים משפחתיים קטנים שדוברים ספרדית וקטלונית בלבד, וישנם גם כמה שחקנים גדולים שמתמחים בתושבים זרים ועולים פי כמה, אבל כולם נמצאים תחת רגולציה ופועלים ברשיון.
כמה דוגמאות ספציפיות מהנסיון שלי עם המוסד הזה בשנים האחרונות:
- קניית רכב כרוכה בהגעה פיזית למשרד הרישוי, המתנה קצרה (אם קבעת תור) ותשלום 54 יורו על העברת בעלות. שילמתי 100 יורו לחסטוריה ולא הייתי צריך לצאת מהבית (כנ"ל המוכר), הפעולה בוצעה מהיום למחר.
- בשביל לא לשלם מסים על האופנוע בחורף החלטתי להוריד אותו זמנית מהכביש, פרוצדורה פשוטה אבל דורשת נוכחות פיזית בדומה להעברת בעלות. 7 יורו אגרה וכמה שעות אם הייתי טורח ללכת לשם, 20 יורו ועשר דקות דרך החסטוריה מבלי לצאת מהבית.
- בספרד אנו מחוייבים להגיש דו"ח מס שנתי שקובע אם מגיע לנו החזר או שיש פער גביה שצריך לכסות. לוקח משהו כמו שעה להגיש באינטרנט (בספרדית), אבל משאיר פתח לטעויות וגם דורש טקס הרשמה ארוך שכולל שליחת מכתב פיזי עם קוד אליך הביתה שאני ממתין לו מ-2018. שילמתי 60 יורו לחסטוריה, שלחתי מסמכים במייל ומענה לכמה שאלות פשוטות ושכחתי מהסיפור. הפעולה לקחה 87 דקות מרגע שליחת המייל עד קבלת אישור הגשה, והחזר המס נכנס לחשבון כעבור שלושה ימים.
- מדי כמה שנים עליי לחדש את ויזת העבודה, מה שאומר לקבוע תור למשטרת ההגירה. זה סיפור לא פשוט, שכן התורים ניתנים רק במהלך מספר שעות בחודש בימים ספציפיים, ובמקרים רבים אפילו להשיג אותו לוקח שבועות ארוכים. אני משלם כ-150 יורו לחסטוריה שקובעת את התור בעצמה (דרך ערוץ רשמי שאינו זמין לקהל הרחב) ומלווה אותי במהלך הפגישה, שלעתים קרובות כוללת מעבר בין מספר פקידים ובירור נפרד בספרדית עם כל אחד מהם. החסטור שלי מכיר את כל הפקידים בשלכה כי הוא מתרוצץ שם כל יום, לכן כל מה שעליי לעשות זה להתייצב בזמן הנקוב, לחייך ולהעמיד פנים שאני לא מבין על מה הם מדברים. זמן הביקור הממוצע שלי בפגישות האלה הוא רבע שעה. למי שעושה זאת לבד יכול לקחת בין שעתיים לשלושה ימים.
לשיטת החסטוריה שני יתרונות מרכזיים - הידיעה שהפעולה תבצע היטב (כל עוד בחרת סוכן איכותי) והזמן/התעסקות שנחסכים בתהליך. בתור בונוס, אני מקבל הזדמנות לתמוך בעסק קטן מקומי שנותן שירות איכותי ומהיר בתמורה למחיר הוגן. וכאמור, התמחור הוא כזה שכולם יכולים להרשות לעצמם וחלק גדול מהאוכלוסיה באמת עושה זאת.
לדעתי זה גם משהו שיכול היה לעבוד בישראל, אילו היו מכשירים את השרץ מעמדה 1 ומסדירים את הפעילות. כמובן שגם היום אפשר לשכור רואה חשבון ועו"ד וכל מיני אנשים אחרים שיטפלו לך במנהלות, אבל אני לא מכיר מקום אחד שיעשה הכל ובמחיר נוח. אולי זה רעיון טוב לעסק בפעם הבאה שיפטרו אותי ואצטרך לחזור לארץ. :)
ברור לך שהתורים ה״רגילים״ ארוכים משמעותית כי האזרחים הרגילים נדחפים אחורה כל הזמן בגלל חסטוריה הזו?
אם היית רואה את גן החיות שהולך פה במשטרת ההגירה, היית מסכים שזה רעיון לא רע להקצות להם רק ימים ספציפיים ולהקשות את הטיפול העצמאי. בימים ה'פתוחים' האלה המצב די מזכיר את משרד הרישוי בחולון או את משרד הפנים בנתניה, או סניף ממוצע של רמי לוי בשבוע שלפני פסח.
אם אתה רואה בזה אפליה על רקע כלכלי - אני מסכים, אבל מצד שני אין פה מסים ואגרות דרקוניים כמו באנגליה למשל על כל בקשת ויזה או אישור כניסה/יציאה, כך שהכל יחסי.
בשאר המקומות אין הפרדה ואין גם תורים ארוכים. מאז 2008 עדיין לא יצא לי להמתין פה יותר מעשרים דקות בתור לעירייה, למשרד הרישוי, לביטוח הלאומי או לספקי התשתיות.
אין ספק שכלכלת ספרד בקאנטים. לראיה, כל החברים הספרדים שלי מתקופת הלימודים באירופה, אף לא אחד מהם חי בספרד (חיים בעיקר בגרמניה)
אמנים הם מקטרים על השפה ועל הקור, אבל כנראה זה עדיף מלרדוף אחרי הזנב שלך ולא להגיע לשום מקום.
למזלם יש קהילות של ספרדים בכל מקום, אז לא צריך ללמוד אפילו גרמנית.
למה זה קורה? המשכורות בספרד בתעשיות עתירות הידע מעליבות, יוקר המחיה בערים גבוה ולקנות בית נשמע כמו הזיה. מחכים שההורים יחזירו ציוד.
מה לעשות..החבר׳ה בספרד לא אוהבים לעבוד. אוהבים לצאת כל יום למסעדות ולברים, לקשקש בטלפון בלי סוף.
בקיץ נעלמים לחודש לבתי הקיט באיים. בקיצר - פריון נמוך, וזה עוד בערים המתועשות. לא רוצה לדעת מה קורה באנדלוסיה ובשאר האיזורים הנחשלים.
הפרויקט האחרון שלי בעבודה היה במדריד, רוב האנשים שעבדתי מולם היו כבר ביוני עם הראש בחופש של אוגוסט. חלקם הגדול היו רומנים שעברו לספרד כדי לצאת מרומניה העניה.
שמח לשמוע שגם ישראל נכנסת מתחת לאלונקה.
Sent from my iPhone using Tapatalk
נשמע די מדוייק, למרות שאין לי עדיין היכרות מספיק עמוקה עם התרבות וההיסטוריה המקומית ע"מ להבין את הסיבות או לומר בבטחון אם זה אכן גרוע כמו שזה נראה.
לגבי שכר המהנדסים והאקדמאים - אמנם הוא על הפנים יחסית לשכנות במערב אירופה, אבל יש לא מעט אנשים שמצליחים לעבוד בתוך המגבלות - לקנות דירות, מכוניות חדשות וכו', ולא במימון אינסופי כמקובל בישראל או באנגליה בעשור האחרון. בשביל לקנות פה נדל"ן (בפרברים לפחות) לא צריך להיות טייקון, יש מספיק דירות 1-3 חדרים במחירים הגיוניים ועם משכנתאות נדיבות למי שיש לו מקום עבודה קבוע. במקרים רבים תשלום המשכנתא החודשי למשך עשרים שנה יהיה נמוך משכר הדירה לנכס בגודל זהה.
מה שכן, ילדים מביאים פה מאוחר ובהדרגה. מתחילים עם אחד, בודקים שאין קריסה כלכלית ואז חושבים על השני. אם אין כסף אז לא מביאים שני ובטח לא שלישי. אין פה את האובססיה הפוסט-שואתית הזאת שילדים זה מעל הכל ועם הכסף כבר נסתדר איכשהו. לפחות לא אצל הספרדים - הלטינים והערבים מן הסתם לא מטריחים את עצמם באנליזות כאלה.
עם כל האמור לעיל, יש פה זרם הגירה יציב של אקדמאים מאיטליה ועובדים כלליים מאמריקה הלטינית, כולם אומרים בדיוק את אותם דברים שכתבת מילה במילה, ולא שוקלים אפילו בצחוק לחזור לארצות המקור שלהם. כך ששוב, הכל יחסי.
אני חושב שהחלקים הלא-מתועשים והכפריים של ספרד זה עולם אחר לגמרי, ולכן לא מתחיל אפילו לספר או לנסות להבין מה הולך שם.
ציטוט:
נכתב במקור על ידי Derish
סיפור.
ב2002 הפלגתי במסגרת נסיון להיות קצין בצי סוחר. הפלגה של חודשיים וחצי בערך מחיפה לסיאטל דרך המזרח הרחוק וסין.
היינו בסין ב2 נמלים, שייקו (או משהו כזה) ונמל ליד שנגחאי (אולי ריצ'מונד או משהו כזה, לא זוכר אבל לא בשנגחאי) שני נמלים "מערביים" שלפחות בזמנו רוב התעבורה למערב עברה דרכם.
הגענו לסין עם קונטיינרים ריקים, יצאנו מלאי סחורה. משם דרך הפסיפיק לוונקובר ומשם לסיאטל.
מה שלקח לסינים 8 שעות לקח לאמריקאים 3 ימים. לא בגלל שהם עצלנים, בגלל שהאיגוד המקצועי שלהם חזק ולכן יכול לדרוש דברים שבסין היו נחשבים הזויים לגמרי. הם עלו לעבודה עם טלוויזיה. פאקינג טלוויזיה.
החדר שלי היה בקומה שלישית או רביעית, מולי היו הערמות של הקונטיינרים. חצי שעה אחרי שנקשרנו למזח כל האוניה שרצה (לא בקטע שלילי) בסינים שטיפסו בלי שום קושי או אביזרי בטיחות על קונטיינרים בגובה 5 קומות כדי לפתוח את הקשירות של המכולות.
8 שעות. פירקו ספינה שלמה.
לקנדים לקח יומיים, לאמריקאים 3.
אני אישית מעדיף לעבוד ב5 בבוקר ולסיים מוקדם מאשר להתחיל לעבוד ב10. אני טיפוס של בוקר.