תמשיך, מאד מעניין.
Printable View
תמשיך, מאד מעניין.
יש צמח בחקלאות שמאוד מזכיר לי את היהודים האלו שנודדים בעולם בחיפוש מתמיד אחרי עוד כמה גרושים והשתקעות במדינה לא להם.
https://uploads.tapatalk-cdn.com/202...8186765d41.jpg
לא אישי נגד אף אחד אבל אני ממש בז לתכונה הזו ואני אומר את זה בכאב.
יש לי שתי אחיות שחיות בגולה. אירלנד ואוסטרליה.
Jeep ZJ V8 98
Honda EX300 94
אני לא רואה איך כל העקיצות והאמירות הכלליות האלה מקדמות את הדיון. בשביל לדעת מה גרם ליהודי זה או אחר לרדת לגולה, תצטרכו לשאול אותו. אני לא שייך למחנה הזה ולא עליתי ולא ירדתי לשום מקום. כשעבדתי בארץ הרווחתי יותר וחסכתי סכום דומה מדי חודש, כך שלא זו הייתה המוטיבציה. ואני בכלל לא אוהב מילקי...
לכל מי שרוצה לספר לי בכוח שבעצם אני כן יהודי, שבעיני כל מדינה אחרת אני תמיד אהיה כזה ושיום אחד אחזור אל המקורות כשיקראו לילד שלי בשם גנאי בביה"ס - אשמח לתת את מספר הטלפון של הוריי בפרטי ושם תמצאו אוזן קשבת.
את תקופת היהדות והישראליות שלי הטיב לסכם חנוך לוין, אם כי בקונטקסט קצת שונה במקור:
להילחם, פשוט מפני שאין מוצא אחר,
זה לא עושה לי את המוות למושך יותר.
ועוד דבר ברור: אם לא אחיה אני,
אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי.
אני מכיר עוד כמה אנשים, הרבה יותר יהודים ממני, שבחרו להישאר בחו"ל משיקולים דומים.
בועז ,תעזוב את הילד, תראה, הוא קורא לאירופה חו"ל , זה כבר אומר משהו ,לא ?
חוצמזה יש הרבה ישראלים שיגידו שגם אתה גר בחו"ל.
לפחות כל "הגויים" ,בחו"ל,שמכירים את דריש חושבים שכולם פה ,בארץ ,מחוננים.
תודה טל, אין לי בעיה עם המונח חו"ל כי אובייקטיבית זה פורום דובר עברית וישראל היא נקודת הייחוס. אבל אנחנו מהגרים, לא עולים ולא יורדים, ולא גולים ולא נעליים. התקדמנו מאז.
נקודה מעניינת שאכתוב עליה בהמשך. בינתיים אני יכול לומר בקצרה שאתה לא רחוק מהמציאות.
מספר הודעות בשרשורים מקבילים השאירו אצלי 'סימניות' לדברים שצריך לכתוב עליהם, כך שאני מתנצל מראש על ההתפזרות בפוסטים הבאים.
נושא אחד שאנשים נורמטיביים לא מרבים לחשוב עליו זה כל הסיפור של לגור לבד בחו"ל. נשמע טריוויאלי אך רחוק מכך בפועל, במיוחד כשאתה בא ממשפחה סובייטית אולד סקול שתמיד מניחה שאתה מת עד שיוכח אחרת. אמנם תמיד חייתי על הצד הזהיר והשמרני, אבל העובדה שהכל פה מתנהל בשפה זרה שאני לא לגמרי שולט בה ותחילת העבודה ב-2017 כראש צוות טכני שנמצא בדרכים 200 יום בשנה (לפעמים באזורי זמן שונים) חידדו אצלי את הצורך בבניית ניהול סיכונים ובד"ח מסודר לסגנון החיים שבחרתי לעצמי. להלן כמה נקודות עיקריות מתוכו:
- כשאני לבד בבית, אף דלת לא נסגרת עד הסוף. זה אחד הכללים ש'נכתבו בדם' לאחר שטרקתי פעם את הדלת לחדר השינה ואז גיליתי שהידית מסתובבת על ריק כשניסיתי לצאת. תחשבו רגע על הסצנריו הזה, שבאותה מידה יכול היה להתרחש בחדר השירותים/מקלחת שבד"כ אין בו חלונות, ולא תמיד לוקחים לשם את הטלפון הנייד. מי יבוא לחפש אותי אם אעלם לכמה ימים, כשהמשפחה גרה במדינה אחרת והקשר עם החברים נשמר כיום רק בוואטסאפ? למי אתקשר אם אין קליטה? אפשר לצעוק עד מחר, אבל מי ישמע? בפעם האחרונה שזה קרה, למזלי עדיין לבשתי את בגדי הרחוב והיה לי סכין בכיס, שבאמצעותו פירקתי את ברגי הידית וראיתי שהמוט המקשר פשוט קפץ החוצה - אבל איך אדם לא טכני היה מוציא עצמו ממצב כזה?
- כשאני הולך להתקלח או לעסוק בפעילות כלשהי עם סיכון מוסף (אפילו החלפת נורה של שתי דקות), אני תמיד לוקח את הטלפון הנייד איתי ומניח אותו בהישג יד או בכיס. לא על מדף, אלא ככה שאוכל להגיע אליו גם אם נפלתי (מסולם או במקלחת) ושברתי יד או רגל. כמובן שזה לא יעזור אם שברתי את המפרקת או התעלפתי, אבל אי אפשר להיות מוכן להכל.
- הטלפון הנייד לעולם לא יורד מתחת ל-50% טעינה. כשאני בבית אני מקפיד להטעין אותו באופן שוטף, וכשאני בדרכים יש לי סוללה רזרבית ומכשיר שעדיין תומך בקונספט.
- כל עבודת חשמל או עבודה ממושכת בגובה, אפילו פשוטה (מעבר להחלפת נורה) מחייבת אדם נוסף שיהיה בבית. שכן, חבר, עובר אורח רנדומלי מהרחוב... לא צריך שיעזור, רק שיקרא לאמבולנס אם אני נופל או מתחשמל. בעבודות קטנות שמחייבות ניסור, קידוח או מגע עם חשמל, אני מקפיד להשאיר את דלת הכניסה לדירה לא נעולה - למקרה שהתקשרתי לאמבולנס בעצמי אבל אז התעלפתי מהכאב. זה פרבר שקט יחסית, אז אני לא דואג שמישהו יכנס ויגנוב משהו.
- להיות חולה זה כל הזין. אי אפשר להתכונן לזה מלבד להחזיק סטוק של התרופות הקבועות בבית, ורצוי להביא אותן בנסיעות מארה"ב כי החומר שהם מוכרים בסופר יותר חזק מכל מה שתמצא בבית מרקחת באירופה. כדאי גם לשמור את המידע הזה לעצמך ולא לחלוק אותו עם המשפחה שנמצאת במרחק אלפי ק"מ, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להדאיג אותם כשהם חסרי אונים. לגור לבד בחו"ל זה להיות המבוגר האחראי ולחשוב כמה צעדים קדימה, מעבר למה שאבא או אמא שלך עושים כשהם שואלים איך אתה מרגיש. כאילו שיש להם איך לעזור לך אם אתה חולה מת ומקיא וקודח מחום... אז עדיף שפשוט לא ידעו.
- תודות לטכנולוגיה של היום - דלוק אצלי באופן קבוע שיתוף מיקום, כך שאחותי בישראל יודעת היכן אני נמצא בכל רגע נתון (לפחות כשיש קליטה). תכל'ס עדיף שזה יהיה מישהו מקומי, אבל אני לא רוצה להעמיס את האחריות הזאת על חברים, זה לא אשמתם שבחרתי לחיות ככה. שירותי המיקום בטלפון דלוקים באופן קבוע גם כדי שהמשטרה תוכל למצוא אותי יותר בקלות אם אני נעלם במהלך העבודה (נגיד מתרסק לתוך תעלה רנדומלית בדרך ללקוח בגרמניה ומאבד את ההכרה).
- דבר פרוזאי כמו מפתח שאובד או נשבר הופך לבעיה אמיתית כשטסים הרבה וחוזרים הביתה לפעמים באמצע הלילה או בסופ"ש... לך תמצא מנעולן שאתה סומך עליו ותדבר איתו ספרדית עכשיו. למקרים כאלה יש סט מפתחות מלא (בית, דירה, אופנוע, אוטו, חניון תת"ק) אצל קולגה ששומר אותו במשרד ונמצא במרחק שיחת טלפון.
- כשטסים לחו"ל לשבוע ומעלה - צריך לרוקן את המקרר, לפחות את כל מה שיכול להתקלקל ולהסריח. אח"כ צריך גם למלא אותו מחדש כששבים הביתה, וזה משהו שחייבים לקחת בחשבון כשמתכננים את תאריך החזרה. כדאי לחזור ביום חול ובשעה סבירה, שיהיה זמן ללכת לסופר. כשטסים ליותר משבועיים - שווה לחשוב על הפשרת המקרר וניתוק שלו מהחשמל, חבל שיעבוד סתם. וגם כשלא מנתקים, צריך לשים עין על רמת הצטברות הקרח ואולי להפשיר טרם הנסיעה, שלא יהיו הפתעות כשאני בחוץ. בכל אחד מהתסריטים האלה אני צריך לתכנן מראש את הקניות האחרונות שאני עושה, כמה ארוחות אוכל ביום-יומיים לפני הנסיעה ומה כל אחת מהן תכיל, כך שהכל יגמר בדיוק בזמן. כדאי גם לא לשכוח לרוקן את הזבל לפני שעוזבים לשבועיים. גם זה וגם סיפורי המקרר - מנסיון עגום, אל תשאלו. :D
- את המצברים של האוטו והאופנוע שנפרקים אחרי שבועיים-שלושה של חוסר פעילות צריך להוציא ולחבר למטען החכם בבית, שכן לצערי בחניון התת"ק עדיין אין נקודות חשמל, ואין ממי לבקש שיתניע אותם פעם בשבוע או יעשה סיבוב.
רוב הסעיפים לעיל אינם רלוונטיים למי שנשוי, או סתם גר לבד אבל קרוב למשפחה ולחברים שלו, או אפילו לבד בחו"ל אבל עם ג'וב משרדי סדיר שיש בו רוטינה ואנשים אחרים. הרווקות והניתוק שמהווים יתרונות תחרותיים במקצוע שלי הכניסו אל חיי גם הרבה כאב ראש לוגיסטי. וזה לא שאני חי בפחד יומיומי מפציעות גוף, התחשמלות, נעילה בחדר וכו' - אבל אלו דברים שלמדתי לקחת בחשבון, ובאופן אירוני דווקא כשהם הפכו לטבע שני זה מה שאפשר לי להירגע ולהנות מהחיים פה.
כמאמר חז"ל, לא טוב היות האדם לבדו. אבל איזה שקט!
מקריאת המגילה לעיל, שאולי גרמה לכמה מהנוכחים להטיל ספק בבריאות הנפש שלי, עולה תהייה פשוטה: מה, אתה גר בבקתה עזובה ביער? אין לך שכנים שאפשר להיעזר בהם? זה הנושא הבא שאני רוצה לכתוב עליו - איך שכנות נראית ומרגישה בקטלוניה ומה קווי הדמיון והשוני שלה מול החווייה הבריטית.
נתחיל דווקא עכשיו, בימי הקורונה, כי זו תקופה שמייצגת היטב כיצד מתנהגים שכנים בפרברי ברצלונה. אני מסתכל בכוונה על הפרברים גם כי אני גר פה, אבל בעיקר משום שבמקומות כאלה (בכל מדינה) מוצאים את האנשים האסלים וההומוגנים, בניגוד לאוכלוסיית המהגרים המעורבת שבעיר הגדולה. כפי שבטח ראיתם בטלוויזיה, בחלק ממדינות אירופה נהוג עכשיו לצאת פעם בשבוע אל המרפסות ולמחוא כפיים לצוותים הרפואיים. 'אצלנו' בפרברים זה קורה מדי יום בשעה שמונה, וכל אותם החבר'ה שלא מסוגלים בשגרה להגיע לפגישה במשרד עם פחות מעשר דקות איחור מתייצבים למחיאות הכפיים בדיוק של שעון שווייצרי. עם זאת, תשאלו אותם למי הם מוחאים כפיים וכנראה שתשעה מתוך עשרה לא ידעו לענות. הם באים בשביל החווייה ובשביל הקהילתיות, אבל בעיקר משום שאלו החמש דקות ביום שבהן 'מותר' להם להיות טיפוסים סוציאליים ולתרגל אינטראקציה חברתית זה עם זה.
בשעה שמונה וחמישה קטלוניה חוזרת לשגרה - הווילונות מוסטים, התריסים מוגפים, והמשפחות שבות אל הכונכיות הפרטיות שלהן, שהשכנים חלילה לא ידעו ולא ישאלו מה הן עושות בבית בזמנן הפנוי. זה בדיוק אותו סיפור גם כשאין קורונה, התריסים והווילונות האלה בכל מקום ובכל שעה ביממה, מסורת לאומית או מכת מדינה, תלוי איך מסתכלים על זה. תייר שמסתובב פה בשעות הרגועות של היום עלול לחשוב בטעות שמדובר בעיירת רפאים, שכן אפילו בקיץ אף חלון אינו פתוח ואף מרפסת אינה מאויישת (אלא אם כן גר שם איזה מהגר כמוני). בלי להגזים, רק עכשיו אחרי שנה וחצי בדירה הנוכחית, גיליתי שלאחד השכנים שלי יש אישה ושני ילדים - כשהם התחילו לצאת אל המרפסת הקטנה שלהם בימי העוצר. עד כה האקשן היחידי שהלך שם זה שהוא היה קופץ החוצה לסיגריה פעמיים או שלוש בשבוע. זהו. מעבר לזה מעולם לא הגיע משם אות חיים, למרות שבפנים בטח היה את הרעש וההמולה הרגילים של זוג צעיר עם שני ילדים קטנים.
אני גר בדירה קטנה עם חלון גדול שתופס את רוב שטח הקיר. גם שאר הדירות בבניין בנויות על אותו עקרון, עם חלון גדול או מרפסת. אבל אני תמיד יכול להסתובב בבית בלבוש מינימלי, לרבוץ על הספה עם ביצה אחת בחוץ או ללכת לשירותים עם דלת פתוחה כי אני יודע שאיש לא יראה אותי - הרי כל החלונות שלהם סגורים, וגם כשהם מרימים את התריס הם משאירים את הווילון מוגף.
כאן שוב בא לידי ביטוי הניגוד המדהים הזה שעליו דיברתי עם הגזענות מקודם - כשהם מחוץ לבית, הכל הולך. אפשר להתלבש איך שבא לך, אפשר להתמזמז עם בן או בת הזוג על הספסל או ברכבת (בכל גיל), ואפשר לשיר ולצחוק ולחיות כמו אנשים חופשיים. אבל כשמגיעים הביתה - נכנסים לבונקר. אני זוכר עד כמה גילויי החיבה הפומביים האלה הפתיעו אותי כשהגעתי לפה לפני עשור, הזוגות בגיל העמידה שהתגפפו באוטובוס והאנשים במשרד שהיו חולפים זה ליד זה במשרד ופותחים שיחה של ארבעים דקות כעניין שבשגרה. 'אנשים חמים' ולא במובן הערסי, אלא באוסול. אבל רק עד שמגיעים הביתה כאמור.
ומכאן אני חותך שלוש שנים אחורה לפרברי לידס באנגליה, שהציגו גישה הרבה יותר אחידה לסיפור. ברוב הממלכה מזג האוויר קר ומגעיל רוב הזמן, אז שמים וילונות על החלון כדי לחמם את הבית וכי ממילא אין שום דבר מעניין לראות בחוץ. רוב הבתים הם פרטיים ולא בנייני דירות כמו בקטלוניה או בישראל, לכן באמת יש מה להסתיר ואפשר להבין את האיום הפוטנציאלי מעוברי אורח שיכולים להציץ פנימה ולחמוד את הפלזמה 60 אינץ' או את התכשיטים שלך. הבריטים לא מתמזמזים ברחובות ולא שרים בקול, לפחות עד שישתכרו כהוגן. 'האזור הבטוח' שלהם לאינטראקציה חברתית הוא אך ורק בפאב, לא במשרד ולא במרחב הציבורי. ובגלל שהבתים שלהם מוקפי חומות והם נורא סקרנים מה הולך אצל השכנים (אבל בחיים לא ישאלו) - גם תכניות הטלוויזיה שלהם נראות בהתאם.
מי שצופה בסדרות הדרמה הבריטיות הוותיקות כמו איסט-אנדרס שם לב מיד לתופעה מעניינת: השכנים שם אשכרה נראים כמו בני אדם, עם שיניים עקומות ושיער לא מסודר והכל. יש כלים מלוכלכים בכיור ובלאגן על השולחן בסלון, וספה מרופטת וכיו"ב - ההפך המוחלט מטלוויזיה אמריקאית למשל, שבה כולם יפי תואר עם מייקאפ מושלם ורהיטי מעצבים ודירת פאר בלב ניו-יורק. הסיבה לכך היא תרבותית פשוטה - לאנגלים לא כזה אכפת מה קורה בארץ דמיונית ואצל אנשים עשירים, אבל הם מתים לדעת איך נראה מבפנים הבית של השכן שלהם - זה שגר חמישים יארד לידם אבל הם מעולם לא ביקרו אצלו, ובטח המטבח שלו יותר גדול והסלון יותר מודרני והשטיח יותר עבה. זה הפרי האסור בגרסה הבריטית.
עם כל השעשוע שבדבר - זה בא גם עם מידה לא מבוטלת של פחד מ'מה יגידו', ברמה שדוחפת אותם לפעמים להתנהגות מגוחכת כמו להתלבש בבגדי רחוב לפני שקופצים למטבח להכין כוס תה, או לבקש מהאורחים שיחנו ברחוב ליד כדי שהשכנים לא יקבלו רעיונות. בקטלוניה אין בעיה כזאת - שידברו, האנשים פה לא מתביישים בכלום. אבל הם גם לא יגלו ולא יחלקו כלום, כי ביתם הוא מבצרם. וגם כשלא קר בחוץ ויש שמש נפלאה וציפורים מצייצות - הם ישבו בבית הזה ויהנו מזמן האיכות שלהם לבד או עם המשפחה, אבל בעולם נפרד מהשכנים. קל וחומר אם השכנים האלה מהגרים.
שלשום ממשלת ספרד 'פתחה את השסתום' כמאמר המשורר, והרשתה לנו לצאת קצת אל הרחובות אחרי כמעט חודשיים של עוצר מוחלט. חשוב להסביר שלפני כן אפילו מאה מטר מהבית וכל הפינוקים האלה שקיבלתם בישראל לא הורשו כאן. רק לטייל עם הכלב או לצאת לסופרמרקט, לבית המרקחת או לזרוק את הזבל.
ה'פס' ניתן לפי שעות ביום, כאשר הילדים קיבלו את היריעה הכי רחבה והמבוגרים שאינם בקבוצת סיכון מיוחדת הורשו לצאת רק בשני טווחי זמן: 6-10 בבוקר או 8-11 בערב. למרות מזג האוויר הקייצי אתמול בבוקר הרחובות עדיין היו ריקים, מחזה תמוה לכאורה בהתחשב בנסיבות, אבל זה לא נבע מפחד להידבק או משהו אלא פשוט מסדר העדיפויות הלאומי. כלל יסוד בחיים בספרד הוא שעד עשר בבוקר הם לא באמת מתחילים, אפילו אם זו ההזדמנות הראשונה לצאת מהבית אחרי חודשיים של עוצר.
עניין משמעותי שמעטים מתעכבים עליו כשמתחילים עם שיקולי הכדאיות הכלכלית ברילוקיישן הוא קצב החיים המקומי, הנובע בד"כ משעות האור והחושך. אני זוכר היטב את הלם הקרב שהייתי בו בחצי השנה הראשונה לאחר שהגעתי לפה, כשראיתי שאנחנו מסיימים יום עבודה באותן שעות בערך כמו בישראל, אבל יוצאים מהמשרד ועדיין נשאר לנו חצי יום של אור. וכשמשלבים את זה עם חנויות שעובדות קבוע עד 8-9 בערב (גם בשבת, כי אצל הנוצרים אין דבר כזה 'ערב יום ראשון'), זו פשוט רמת חיים אחרת ששווה הרבה יותר מעוד כמה מאות יורו במשכורת.
'אצלנו' בברצלונה השמש שוקעת בסביבות 9-10 בערב, תלוי בעונת השנה, וזורחת באזור 7-8 בבוקר. זה אומר שלפני 7 לא מתעוררים בכלל, לפני 9 לא באים למשרד (או לביה"ס) ולפני 10 לא קובעים פגישות או מתחילים לעבוד. גם החנויות ברובן נפתחות ב-10, למעט סופרים שפותחים ב-9 וחנויות DIY שמתחילות מ-7 (אבל עדיין מסיימות ב-9 בערב!). כשמסתכלים על תנועת הרכבות והאוטובוסים, לפני 8:30 בבוקר רואים שם בעיקר אנשים בבגדי עבודה זוהרים, אותם חוטבי עצים ושואבי מים כמו בכל מדינה, שמתחילים מוקדם ומסיימים מוקדם. מן הראוי לציין שגם המוסכים פתוחים בשעות הגיוניות (בד"כ 8-8) ובהחלט גם בשבת, בניגוד לנהוג במדינות מסויימות במזרח התיכון.
משהו שלישראלים קשה יחסית להתרגל אליו הוא השעות המאוחרות של הארוחות שנובעות מהסידור הזה. צהריים אוכלים פה החל מהשעה 1 בעבודה או 2-3 בבית/מסעדה, וזמן השיא למי שאוהב לצאת בערבים הוא בין 9-10, כשזה כולל משפחות עם ילדים. רוב המסעדות באזורים לא-תיירותיים נפתחות פעמיים ביום, בין 1-4 ואז בין 8-11 בערב.
אישית, בשבילי זה עובד הרבה יותר טוב מהאלטרנטיבה הגרמנית או ההולנדית שבה אחרי 6 בערב אפילו המקדונלד'ס סגור, אבל זו בעיה אמיתית למי שנוסע הרבה במסגרת העבודה וצריך לזכור את הלו"ז בכל מדינה. כשעבדתי כראש צוות של התקנות בבתי דפוס, המרדף אחרי שעות האור והיכולת לסיים יום עבודה עם מספיק זמן לקניות בסופר ובירה בפאב היה אחד מהסעיפים הראשונים בסדר העדיפויות שלי. זה גרם לקשיים פוליטיים בעבודה עם הקולגות האמריקנים, שהתחילו את יום העבודה שלהם 8-9 שעות אחרינו וציפו שניצמד ללו"ז המטכ"לי שנהוג בחברה, אבל גם זכה להרבה הערכה מאנשי השטח שעבדו איתי.
מוסר השכל - לכל מי ששוקל מעבר למדינה זרה במסגרת כלשהי, אני ממליץ מאד לבקר מראש לפחות פעמיים בעונות שונות ולנסות להתחבר אל הקצב המקומי. מנסיוני עם זרים רבים שמגיעים לפה וגם עם אלו שפגשתי באנגליה, זה משהו שלא חושבים עליו בהתחלה אבל יכול להכניס בן אדם לדכאון קליני אחרי תקופה. העניין מורגש במיוחד אצל בני ובנות זוג של עובדים ברילוקיישן שאין להם תעסוקה שוטפת, ושלעתים קרובות השעון הביולוגי שלהם אחרי 30-40 שנה בארץ המקור מנוגד לשעות האור והחושך במקום החדש.
תחפש קצת בהיסטוריה הפחות יפה של ספרד ותגלה למה השעון מוזר
רמז 42
1942 -פרנקו השליט העריץ הזיז את השעון שעה קדימה בכדי שיתאים לשעון גרמניה שהיתה בת בריתה של ספרד
רואים שאתה לא מבין את הנפש הספרדית. תראה:
בשעה 9 באים לעבודה, הולכים לשתות קפה ולרכל.
בשעה 10 מתחילים לעבוד
בשעה 11, מקסימום 11:30 צריך לעצור לקפה וארוחה קלה. ועוד קצת ריכולים.
בשעה 13-14 הולכים לאכול צהריים. אי אפשר יותר מוקדם כי עדיין מלאים מההפסקה של 11.
בשעה 15, מקסימום 15:30 נחש מה עושים?
בשעה 17 כבר מתחילים לסגור את המחשב ולנקות את שולחן העבודה.
בשעה 17:30-18 הולכים הביתה.
עד שמגיעים הביתה אחרי קניות פקקים ומקלחת, למי יש זמן לארוחת ערב לפני 8? אז עושים קצת שיעורי בית עם הילדים, ואז ב-9 הולכים למסעדה או מכינים ארוחת ערב. אחרי זה נזרקים על הספה ורואים טלוויזיה עד חצות, ואז הולכים לישון.
התעלומה האמיתית היא איך עם הלו"ז הזה (אפילו אם הגזמתי קצת והוא רלוונטי בעיקר לעובדי משרד ולא לפועלי יצור) הם עדיין מצליחים להיות פרודוקטיביים ברמה שהאמריקנים לא יכולים גם אחרי משמרת של 12 שעות. התיאוריה שלי אומרת שזה קשור לשעת ההתחלה המאוחרת של היום, כי לקום בחמש-שש זה לא טבעי לאף בן אדם. כך שבעצם ה'תיקון' של פרנקו, גם אם בוצע מהסיבות הלא נכונות, הטיב עם כולם.
בלי קשר, אני חושב שגם בלעדיו ספרד הייתה מיישרת קו עם מדינות מערב אירופה בשלב מסויים, ככל שיחסי העבודה עם האיחוד היו מתהדקים.
מודה שאני לא מבין.
לכן אני קורא מה שאתה כותב.
אני מניח שהם עוד לא התרגלו לשינויים של המלך ארגון :-)
Sent from my SM-N950F using Tapatalk