הספר של עימרי - יומן מסע על פוסט טראומה

את הסמוראי טנדר ששיפצתי רובכם מכירים מהשרשור המפורסם.

את סיום פרויקט הטנדר ציינתי במסע שנמשך 30 ימים לאורכה של ישראל. מסע שבמהלכו כבר התחלתי את הפרויקט הבא – כתיבת ספר על ההתמודדות שלי עם פוסט טראומה.

התוכנית המקורית הייתה להתמקם בכל פעם לכמה ימים בנקודות יפות במסלול ולכתוב על כל מה שעברתי מאז סיום מלחמת לבנון השנייה ועד היום. מהר מאוד הבנתי שהמסע הפיזי עם הטנדר הפך לחלק בלתי נפרד מהמסע הנפשי עליו רציתי לכתוב.
הספר שכתבתי הוא יומן מסע שדרכו אני מספר על התמודדות היומיומית שלי עם הפוסט טראומה: מהדחקה מוחלטת ובריחה ממציאות חדשה ועד להבנת הקונפליקט שמונע ממני לקבל את החיים החדשים שלי.

ארבע שנים עבדתי על הספר, מתוכן שלוש שנים הוקדשו לכתיבה ועוד שנה של עבודה אינטנסיבית עם עורכי ספרות ולשון.
ועכשיו - אני וגם הספר מוכנים ליציאה לאור.

אני מוציא את הספר לאור בהוצאה עצמית וניתן להזמין אותו לכל העולם מהאתר שלי או ישירות מאמזון.
אין כאן תקציב שיווק מפואר וגם לא סיוע במימון מאף גורם חיצוני - הדרך היחידה שלי להגיע לכמה שיותר אנשים היא העזרה שלכם.
אם הנושא מעניין אתכם אודה לשיתוף וסיוע בהפצת הבשורה.

כל קישור לגורמים שיוכלו לסייע לי להגיע לעוד קהלים יתקבל בברכה (אנשי תקשורת, עמותות הקשורות לנושא או כל רעיון אחר).
קישור לאתר:
www.omrigi.com

מצרף גם קישור לפוסט בנושא בפייסבוק:
https://www.facebook.com/omri.gin/posts/10159004767174900

קובץ מצורף 136263

הזמנתי.
לגבי חיבורים - הייתי לפני מספר שבועות בסטנד-אפ של אודי כגן. באמצע ההופעה, משום מקום, הבחור מתחיל לספר (בדרכו המיוחדת) על ההתמודדות שלו עם הפוסט טראומה. ולא בהכרח באופן קומי. אולי הוא ישמח לסייע בנושא.
שיהיה המון בהצלחה, מצפה לקרוא!

הזמנתי, בהצלחה..

פורסם בקבוצה של לבנון
https://m.facebook.com/groups/209634...4271315194511/
שיתפתי שם את הפוסט מהקבוצה של השריון

Sent from my BE2029 using Tapatalk

הוזמן ושותף בקבוצות הרלוונטיות שלי…

התואר "גיבור ישראל" לא ניתן לצערי למספיק אנשים. לא משנה מה אכתוב, זה לא מבטא את הכבוד וההערכה.

תודה

אזמין את הספר.

מכיר את הקטע של ההדחקה מקרוב. אני עוד שם.

Imri...
אני לא יזמין את הספר... כי אני לא יקרא אותו...
אני ישתף את הקישורים עם מי שרק אוכל... זה המעט שאוכל לעשות עבורך.
את לבנון אני סוחב איתי מעל 20 שנה, גם בסדיר, בעיקר במילואים 33 ימים לא פשוטים בפנים... זוועות ומה לא, כולל פציעה, כולל התמודדות(חלקית, פשוט כי נימאס ואין כוח כבר) מול מ. הביטחון ובלה בלה בלה, ברור שאנשים ישרפו את עצמם.

הזמנתי.
ושיהיה הרבה בהצלחה.

הוזמן.
הבן מתגייס אוטוטו ליחידה מובחרת.
אתן לו את הספר במתנה (את הסיפורים שלי הוא כבר מכיר….)


Sent from my iPhone using Tapatalk

אתה בטוח?

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי איל מ

אתה בטוח?

---

למען האמת, לא. אקרא לפניו….


Sent from my iPhone using Tapatalk

הזמנתי. יותר בשביל המסע.

נדמה שבשנים האחרונות כמעט כל לוחם עם פוסט טראומה…
תופעה שצריך לחקור כנראה

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי boaz avrahami

הזמנתי. יותר בשביל המסע.

נדמה שבשנים האחרונות כמעט כל לוחם עם פוסט טראומה…
תופעה שצריך לחקור כנראה

---

בשנים האחרונות יש יותר מודעות, יותר מדברים על זה וזו לא בושה כבעבר (ראה תופעת 73). ואז מגלים את גודל הבעיה...

Sent from my HD1903 using Tapatalk

אני יכול לתת עוד כמה הסברים. חלקם לא PC אבל באמת הייתי שמח לראות מחקר רציני. נושא מעניין.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי amitaikl

פורסם בקבוצה של לבנון
https://m.facebook.com/groups/209634...4271315194511/
שיתפתי שם את הפוסט מהקבוצה של השריון
Sent from my BE2029 using Tapatalk

---

תודה רבה!!! עכשיו ראיתי שזה הגיע למשטח.

- - - Updated - - -

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי גיא

תודה
אזמין את הספר.
מכיר את הקטע של ההדחקה מקרוב. אני עוד שם.

---

תודה לך! מקווה שלא יהיה קשה מידי.

- - - Updated - - -

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי נדב ש.

Imri...
אני לא יזמין את הספר... כי אני לא יקרא אותו...
אני ישתף את הקישורים עם מי שרק אוכל... זה המעט שאוכל לעשות עבורך.

---

מובן לגמרי. תודה על התמיכה!

- - - Updated - - -

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי nirs

למען האמת, לא. אקרא לפניו….
Sent from my iPhone using Tapatalk

---

נראה לי שזה רעיון טוב.

במהלך הכתיבה חשבתי הרבה פעמים שהייתי רוצה שמישהו יספר על פוסט טראומה, אולי זה גם חלק מהמניע. ואם לא לפני הצבא, בטח שלפני השחרור. אולי זה היה מקל במשהו.

- - - Updated - - -


תודה רבה לכולכם, באמת, לא מובן מאליו ומחזק מאוד.

אשתף בשמחה, גם אם כנראה אמנע מלקרוא את הספר. אני לא מספיק אמיץ בשביל זה.

בהצלחה, בכל הגזרות.

לגבי המלש"בית שלי, אני לא רואה מצב שאני נותן לה לקרוא את הספר. חיינו תלויים במוכנות להקרבה של הילדים האלה.

סיימתי בשבוע שעבר סדרת נהיגה במילואים. הופתעתי מכמות ופומביות השיחות על פוסט טראומות. מסתבר שצוותים עורכים טיפולים קבוצתיים וגם פרטיים, גם במימון וארגון צה"ל וגם בפרטי. פער מדהים בין הדורות.

זו ממש לא ביקורת. פשוט הופתעתי, לא לרעה ולא לטובה, אבל זה הרגיש שונה מאוד ממה שהיה פעם. בוואטסאפ של הצוות שלי מהסדיר (נוב' 88) לא תמצא אף בדל מילה על תחושות שליליות מהסדיר.

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי boaz avrahami

הזמנתי. יותר בשביל המסע.

נדמה שבשנים האחרונות כמעט כל לוחם עם פוסט טראומה…
תופעה שצריך לחקור כנראה

---

אין פה הרבה מה לחקור.
אנחנו חברת שפע. יש לנו זמן, יש לנו כסף, אין לנו מלחמות קיום. אנחנו יכולים לבחוש פנימה.
הייתי בסדיר 3 קוים בלבנון. עוד הרבה זמן בעזה. הסתובבתי בכמה מקומות בצבא. הלכתי להרבה יותר מדי לוויות צבאיות של חברים.
כשהשתחררתי הלכתי ללמוד ולהורים שלי היה מספיק שכל ומספיק כסף לממן לי פגישות עם פסיכולוגית. פשוט זה לא היה.


Sent from my BE2029 using Tapatalk

פוסט טראומה זה לא דבר חדש בועז, במסגרת תואר ראשון עשיתי על זה עבודה שטחית (מה נקרא סימנריון). ההבדל הוא שהיום כל מי שיש לו אפילו חלק מהתסמינים מודע לזה ומדבר על זה. בעבר פשוט סתמו את הפה ומתו מבפנים במקרה הטוב, או הרסו חיים שלהם ושל אחרים בלי להבין למה במקרה הרע.
ואני מכיר מקרוב, מאוד מקרוב, כמה אנשים (מהדור "ההוא") שחווים את כל התסמינים, בפריחה מלאה, בלי להיות מאובחנים.
חלק מהתאוריות, מדברות על כך, שדווקא מודעות לנושא, ויותר מכך, לקראת מה אתה הולך בקרב, או מה קורה איתך ומסביבך, מסייעות בהפחתת הסיכוי לתופעה. ובזה הצבא התקדם שנות דור. לא עוד חיילים שהולכים בעיוורון וממלאים פקודות.
וכאן אנחנו פותחים פתח לדיון שלם של מה עדיף, וכיצד מדינה מודרנית מנהלת מלחמה, כשכל זה כמובן לא החלטות של מצביא כזה או אחר, אלא של האוכלוסיה, והאם היא מוכנה לספוג אבידות בנפש.

הלכתי להזמין ספר. עדיף שמישהו כאן יהנה מהשקלים מאשר איזה סיני, או אמאזונה, על משהו אחר שאני לא חייב.

בכל רגע נתון אני מרגיש שאני יכול להעביר לילות שלמים בסיפורים על תקופות לבנון.
גם מהצד השני, הצד של למרות שאף פעם לא היה שם קל, בטוח, נקי, חמים, בטח לא נעים, זה הצד של האין-טראומות ושל התחושה שזו היתה התקופה המשמעותית, החשובה, המעצבת ובסה"כ הכי טובה שלי בצבא....
אני אזרוק כאן פצצה - אני נהניתי בלבנון. אשכרה נהניתי. מכל יום ויום. לכל פרט ופרט היתה שם משמעות ולקחתי את זה ברצינות תהומית. ברמת הבשלות של בן 19 אהבל, הרגשתי שאני לוחם על אמת ואשכרה שומר על המדינה והבית. אני ממש פרחתי שם. כן, יש גם דפוקים כאלה.

אבל התקופה שלנו שם (ההתחלה של רצועת הבטחון באמצע שנות ה-80') היתה כנראה אחרת לחלוטין מזו שאתם עברתם, בוודאי ב-2006, ואי אפשר שלא להזדהות עם הכאב והאימה שעברו אלה שבאו לשם הרבה אחרינו.

ברור שהזמנתי. ואקרא גם אקרא.

לא אזמין את הספר ולא אקרא אותו, אני מהדור של אלו שלכאורה זה לא קורה אצלם, ואני גם מאלו ש"אצלם זה לא יכול לקרות".
מאידך, אבל, אני מכיר ויודע איך באמת נראים הדברים מצידו של מי שחי עם PTSD, ואני חייתי בלבנון שנים רבות, החל ב-82 וכלה בשנת 2000.

החיים לא קלים, לפעמים, תלוי בעוצמת החזרה של הדברים - גם בלתי נסבלים.

קבל חיזוק, אימרי/עומרי, על הפתיחות, על השיתוף, על הכתיבה, על מציאת מה שמוציא אותך מזה, וצל"ש!.

אמנם ה"PTSD" שלי לכאורה לא קיים, אבל גם לי חוזרים לפעמים ריחות, מראות, או סתם תמונות של חיים שלמים ברגע.

כשנפתחה הקבוצה "לבנון המוצבים", כמו גם זו של שלום הגליל, הופתעתי לראות את כמויות הPTSD שרצו בקבוצה הזו, וכמה פעמים יצא לי גם לראות איך עובדת המטוטלת - מה שלי היה נראה מן הקצה העליון של חוט המטוטלת, נראה אחרת לגמרי בעיניים של מי שהיה בקצה התחתון, בחיבור לכדור.

מצדיע לך!

ציטוט:

---

נכתב במקור על ידי boaz avrahami

הזמנתי. יותר בשביל המסע.

נדמה שבשנים האחרונות כמעט כל לוחם עם פוסט טראומה…
תופעה שצריך לחקור כנראה

---

כל המדינה הזו על רצף של פוסט טראומה, וזו חלק מהבעיה בטיפול.
כשאתה חי בקהילה אמריקאית שלווה, ואתה היחיד שחזר מעירק, אז לכולם ברור שאתה מושפע מהמלחמה, אין לי מושג מה עושים עם זה שם, אבל אתה לפחות "עם תרוץ".

כשאתה חי בקהילה שבה גם מי שלא היה לוחם כבר רץ מליון פעם למקלט בהתקפה טילים, אז "יאללה מה כבר עברת...".
היאללה הזה יכול להיות בכלל פנימי ולא מהסביבה, וככה הסביבה אפילו לא תדע שאתה סוחב משהו.

לדעתי, אף אדם שפוי לא נשאר ללא שריטה כלשהי מארועי קרבות.
יש מי שיושפע מעט (אולי דרור, אולי הוא מדחיק), יש מי שיושפע הרבה מארוע שולי, ויש מי שרק התצברות הארועים תשפיע עליו.
כולם יושפעו, השאלה כמה ומה ההשלכות.

מהצד השני, יש אנשים שיצליחו לחזור למסלול החיים לבד, לפעמים אפילו מתוך תהומות גדולים מאוד, ויש כאלו שלא יצליחו להפטר מטראומה לכאורה שולית.

כשהייתי בסדיר אחד הצלפים שלנו "נדפק" הוא קיבל כמה פגישות, תפקיד "עורפי" (רס"פ במוצב היה מסוכן בגזרה) וצו 8 שלוש שנים אחר כך.
בלבנון הוא כבר איבד את זה לגמרי, היינו צריכים להשתיק אותו בכוח כדי שיפסיק לצעוק מטר מבינת ג'בל.

כיום, עם המודועות שעלתה, לא היינו נותנים לו להכנס לשם, והיינו ניגשים לטיפול צוותי מיד היציאה, זה מה שצוותים עושים. אנחנו כנראה שארית הדור שמדחיק באופן קולקטיבי.


אגב, אני בהחלט מאמין שהכנה נפשית נכונה, יכולה לשנות הרבה, כשאתה בא במודעות למה שעלול לקרות ובהבנה של החשיבות של ההקרבה שלך התסמינים יפחתו, עדין יכול להיות אדם מוכן מאוד ש"ידפק" חזק והפוך, אבל פחות.

דרור, הנאה? לא. 2 תקופות שם, החל בשנות ה 90' -2000 עד הנסיגה וגם אחרי(כל המוצבים ששמעתם עליהם בחדשות, פעילויות מיוחדות, על הנופלים כנראה שמעתם בחדשות באופן די קבוע), וב 2006(מילואים), ידענו לאן אנחנו ניכנסים בניגוד לחיילי הסדיר דאז.
תקופה מעצבת חיים? בהחלט יש מצב, למי שאני היום, חזק נפשית(בגלל זה כנראה לא צריך טובות מאף משרד מזדיין) ועברתי כמה וכמה משברים בחיים האלה, ושרדתי, בינתיים.

עימרי, מפרגן על הדרך ומסע אל עצמך,
אני קצת חושש לקרוא את הספר שלך. הפסקתי לחפור בפצעים של לפני הנסיגה ו2006 בשנים האחרונות ואני משתדל לא לגרד אותם.

לגבי הדיון שהתפתח על האם מודעות מוקדמת עוזרת למנוע או למתן PTSD ? אצלי כן. ב2006 הייתי סטודנט לפסיכולוגיה. כשהבנתי כשאני בבעיה הלכתי לפי הכללים שלמדתי ונראה לי שנפלתי אבל לא עמוק .
רונן

אני לא חושב שזה לא קיים ולא מקנא במי שיש לו את זה על אמת.
זה רק מרגיש לי בשנים האחרונות פופולרי כמעט כמו אלו שיש להם הפרעות קשב וריכוז.
טרנד שכזה?!

האם זה קשור בטרנד או במודעות?
האם זה בגלל שהחיילים היום קשוחים פחות או מפונקים יותר ואז החוויות ישר טראומויות?
האם זה אולי בגלל שאפשר לקבל פיצויים?

ואללה, אין לי תשובה וזה נושא שאני מהרהר בו לא פעם. במיוחד אחרי איציק סעידאן.
הייתי שמח ללמוד יותר ממחקר מעמיק וללמוד.
נושא שמצדיק מחקר.

באמת בועז??
איזה טרנד? מה טרנד?
איזה מחקר אתה רוצה לעשות? מי עושה את עצמו ומי לא?
איזה פיצויים אתה מדבר?? מי רוצה בכלל פיצויים? אנשים מבקשים עזרה נפשית, תמיכה, ומה נותנים לך? 2 פגישות עם פסיכולוג/פסיכיאטר (בחור נידח שקוראים יחידה להלם קרב) שיגיד לך מה שאתה כבר יודע יסמנו v ולא יעשו עם זה כלום!

ומה תגיד על הפצועים בגוף? אני מכיר אישית כמה, אחרי כמה ניתוחים ועם נכות, מה אמרו להם בוועדות? "אתה בריא" סע לשלום.

בועז,

אם אין אנטי וירוס במחשב, אז אין וירוסים .. ( או שאולי יש אבל אתה לא יודע שיש .. אז זה כאילו שאין )

סתם כי זאת שאלה שעלתה אצלנו לא מזמן ..

עד שלא זיהוי שיש בעיה , לא היתה בעיה .. עכשיו שזיהוי שיש בעיה .. פתאום רואים אותה .. לא בגלל שאנשים עושים בכוונה אלא כי יש אפשרות לזהות אותה .. שלא היתה קודם.

כן .. קצת מבלבלב ..

רבותי: "רגע לפני שגולש..." (לפוליטיקה) - תעצרו. לא מתאים.

חוץ מלבנון הראשונה (כבר אז מילואימניק), ביליתי כשנתיים במצטבר בחורים כמו דלעת וכאוכבה. אני חושב שהיינו יותר מחוספסים. אבל בלי להכנס לפרטים, אני רואה את הדור של ״צוק איתן״ למשל, וכל מי שהיה שם נדפק איכשהו. אם נמרוד היה מאפשר, הייתי מספר לכם איך מתנהלת וועדה רפואית ממקור ראשון.