אחרי שנקטל כאן למוות והזהירו אותי(בצדק?) שמדובר ברכב כביש סבבה ולא יותר, החלטתי להקשיב לכל העצות וכמובן ללכת על האופציה ההגיונית ביותר ולקנות אחד.
אחרי ארבעה חודשים (ומנוע אחד אבל זה היה בבלתי צפוי הצפוי), כבעליה החוקיים של מפלצת אמריקאית בכל המובנים, רשמים לקחים ודעתי עבור הדורות הבאים של חולמים.
בכללי נתחיל בזה שאני לא חדש בעולם הרכב בכלל, וג'יפים בכלל. תמיד הייתה לי משיכה למנועים לא משנה כמה גלגלים מחוברים אליהם, ואת דרכי הרשמית עם רכב לגמרי שלי התחלתי עם הגמדה, ויטרה 92 חבולה מיוסרת ומכוסחת מכל כיוון אפשרי, שנזלה כמו ל''ר ולימדה אותי הרבה מכונאות. אחריה באה הארוכה. 94 מכוערת להפליא, ששופרה נבנתה ואפילו הוסבה בבית לגיר ידני ולימדה אותי פחות מכונאות ויותר ביטחון ביכולת לתכנן לחלום ולהוציא אל הפועל.
אחרי שנים טובות והרבה טיולים יחד היא עברה את גיל עשרים, ואני איבדתי קצת זמן, ולכן היא הוקפאה ומחכה ליום שבו אוכל לפרק אותה לגורמים, לשפץ לרמת הבורג ולהחזיר לכביש כאספנות. בינתיים פעם בחודש מניעה ויוצאת לסיבוב בחצר לערבב שמן במכלולים.
אחריה עברתי לאופנועים, תקופה שנגמרה, וכמעט גמרה את הסיפור שלי כהמבורגר, ואז איזשהו פריווט ספורטיבי שאני עדיין מכחיש, והחיידק הציק.
עברתי לפשרה, פריווט עם 4*4, פורסטר ששירת נאמנה אבל...
החלטתי שזהו. הולכים על בהמה. אחרי מנועים עוצמתיים, והתחת שהתרגל לנוחות חיפשתי משהו שישלב גם וגם. ותמיד רציתי אמריקה.
נמצאה נבלה בדמות טרייל בלייזר שנראה מעולה מבחינת קוסמטיקה (התחום שאני שונא לטפל בו) וסביר מכנית. המנוע הראה סימני התפגרות מתקדמים אבל הלב אמר את שלו והבהמה עברה לידיי.
פחות משבועיים אחר כך מצאתי את עצמי עם תמונות קשות של בודי מופרד משלדה לטובת חליצת המנוע החוצה, ושתילת מנוע חדש...
ומשם מתחיל סיפורנו




ציטוט ההודעה בתגובה



שמרו על קשר