תמיד רציתי ג'יפ מעופף כולכם מכירים את הג'יפים המעופפים. נתקלתם בהם בשעות הקטנות של הלילה בערוצי הספורט או הגברים (כן, כן, כשאתם מחפשים סרט טבע איכותי לפני השינה). ג'יפים מטורפים, ארוכים, רחבים, על גלגלים קטנים ושמנים, שמנסים לטפס על קיר אנכי של חצץ. קיר שנראה בלתי אפשרי. והוא אכן בלתי אפשרי, הם מתרסקים אחד אחרי השני בסלטות מרהיבות, כמו זבובים. ומנסים שוב. מרוצים של איסלנדים אנחנו קוראים לזה, ומסתבר שגם בתוהו הזה יש סדר וחוקים, אותם אני טרחתי לחקור ולחשוף (וזה לא קל, ללמוד את השפות הנורדיות האלו!). הכלל הכי חשוב בהתחלה: כשנגמרת תוכנית הפורמולה Off-Road ומתחילה תוכנית הספורט הסקנדינבי העיקרי, "קארלינג" (שתי סקנדינביות שמנות שמטאטאות את הקרח, בזמן שהשלישית מגלישה עליו קומקום, ורביעית צועקת על כולם) - אתם מעבירים ערוץ! אתם עלולים להתמכר ולזנוח את תחביב הג'יפים. בעידן שבו כל דבר הופך לספורט, אפילו תחרות מכסחות דשא, אכילת נקניקיות וסידור כוסות פלסטיק (באמת שיש תחרות כזאת - אם אתם לא מאמינים לי, אז אתם לא באמת מכורים לערוצי הספורט), נעים להביט לאחור. ענפי הספורט של פעם היו הגיוניים, שקולים, מחושבים, כאלו שניזונו מהרוח הספורטיבית ולא מעומק הכיס. בדמינגטון למשל. אז זהו שלא. לא כולם היו כל כך הגיוניים גם פעם. בשנות השבעים נוצר ענף ספורט הכי "נולד מתוך שעמום" שצמח אי פעם, והוא צמח דווקא במקום שבוא לא צומח שום דבר כמעט. בחורפים הארוכים והחשוכים של הצפון הרחוק, בערבות הבזלת והקרח של איסלנד.
תחרויות פורמולה Off-Road נולדו בתחילת שנות השבעים. האיסלנדים השקיעו משאבים רבים בבניית כלי רכב מיוחדים לצורכי חילוץ באזורים הקשים וההרריים במדינה. "יחידת חילוץ ופינוי צירים" נקרא לזה, נשמע מוכר. חבורת המחלצים סבלה מעודף זמן ככל הנראה, או ממשקל עודף באזור החלציים, והם החלו להתחרות אחד בשני על גבי המפלצות ההן. מכאן כלכלית השוק לקחה את המושכות, וכדי לנסות להכניס קצת רווח כלכלי לצוות החילוץ החלו לבצע מופעי ראווה רכובים על אמבולנסי השלג. שנים עברו, הרי געש נכתשו לחצץ, ומתישהו האיסלנדים מיסדו ליגה, החלו לתקן תקנות טכניות, ולבנות כלים ספורטיביים ייעודיים. אחרי שלושים שנה, התוצאה היא הצגה כמו שרק האיסלנדים יודעים להרביץ. בעצם, אין לי מושג אילו הצגות נוספות יצאו מאיסלנד, אבל אם כולן כמו הפורמולה - דיינו! (ביורק. זה מה שיצא מאיסלנד. - המערכת). בתחילת שנות התשעים גם השבדים מחליטים שבהרי הגעש בארצם צריכים לבקר צופים נוספים, ומצטרפים לטירוף. לנורבגים זה לקח עוד כעשר שנים עד שהם מצאו עצמם נותנים בגז על גב ההר, עד שהיום בכל המדינות הצפון אירופאיות יש ליגות פורמולה Off-Road. קטגוריות טכניות ברוב הליגות הסקנדינביות מחלקים את הג'יפים המתחרים לשניים: "משופרים" ו"משופרים יותר". אם הייתי צריך למתוח הקבלה לקטגוריות המוכרות לנו ממסעות העבירות הישראליים, אז מדובר על קטגורית "אקסטרים" ו"אחול-שילינג אקסטרים"... הקטגוריה הנמוכה מחויבת להציג רכב הדומה לרכב סידרתי במראה. כמו כן מוגבלים הכלים בגודל הכפות של הצמיגים. בקטגוריה הבכירה הדבר היחיד שמחויב הוא ציוד בטיחות, כל השאר חופשי לגמרי. גודל הצמיגים, עומק הכפות, גודל ונפח וכוח המנוע, מבנה האוטו - הכל פתוח, לכל טירוף ולכל גחמה. אולם באופן כללי המבנה דומה - סרנים חיים רחבים כמה שיותר, בסיס גלגלים ארוך כמה שיותר, מרווח הגחון לא הכי חשוב והצמיגים קטני קוטר יחסית, אך רחבים... והכפות - אתי חפירה. הסרנים,המנועים ושאר המכלולים כולם ברזל אמריקאי משובח. את הבטיחות לוקחים ברצינות שם בצפון. התהפכות היא לא תאונה - היא חלק מהעניין, ולכן כל נהג מחויב בלבישת חליפה חסינת אש תקנית, קסדה מלאה, כפפות, נעליים ומגן צוואר. ליד כל מכשול ובערך ליד כל צופה מציבים מטפי כיבוי, גם הם פעילים הרבה יותר מהמצופה... לרוב זה קורה אחרי כמה גלגולים של מתחרה מוכשר יותר או פחות. הסרטון הזה הוא דוגמא אחת מני רבות לכך שכלוב ההתהפכות וציוד הבטיחות עובדים באיסלנד, ועובדים קשה. בשתי הקטגוריות מותר להשתמש במגדשים מכל הסוגים, טורבו וסופר והזרקות ניטרו, וכל שיפור אחר שיביא את המנוע להספק צנוע של... נגיד, 800 כוח סוס. וזה באמת ההספק של המתחילים. בכל רכב יושב נהג בלבד, כנראה שהם לא רוצים צעקות בקשר פנים. כל רכב יכול לשמש עד שני נהגים שמתחרים בשתי קטגוריות נפרדות, אם הרכב עומד בקריטריונים. או במילים אחרות, רכב "סטנדרטי" יוכל גם, אם הנהג מטורף מספיק, להתחרות במשופרים. נראה לי שהם לא סופרים נזקים כמונו. עונת התחרות קצרה מאד, ואת מה שנשבר יש איזה עשרה חודשים של חורף חשוך וקפוא לתקן בגראז' המחומם. הכללים והניקוד - כן, יש כאן הגיון! כל סבב תחרות מכיל לפחות שישה מסלולים, באורך המשתנה בין 70 ל300 מטרים. מה שהופך אותם לקצרים יותר לרוב מאשר מאוץ דראג קלאסי של 1/4 מייל. בכל מסלול על המתחרה לעבור חמישה שערים. לעיתים המסלול הולך לאו דווקא עם ההיגיון, או עם כיוון כוח הכבידה המקובל על פני כדור הארץ. במקרים רבים המתחרים מטפסים דופן געשית על צידה, מגיעים למעלה ויורדים על המתלול לשער הבא ואם זה לא מספיק הם אמורים גם להגיע לפסגה אחר כך. ביצים גדולות כבר אמרנו? תגדילו בשקל תשעים. כל נהג מתחיל את האירוע עם 350 נקודות. הוא יפסיד 10 נקודות על עצירה באמצע המסלול, 20 נקודות על נגיעה עם גלגל אחד בסימון השער, 40 על שני גלגלים ו60 על שלושה. 100 נקודות ירדו על נסיעה מחוץ למסלול, ו50 נקודות יגזלו מהמתחרה על "הרס המסלול שלא לצורך", סעיף מעורפל אך קיים בתקנון (אני מניח שהכוונה להדלקת מנגל באמצע המסלול, או בניית מבנה ללא היתר. מצד שני, יכול להיות שאני לא באמת מבין את מה שאני קורא באיסלנדית). בנוסף לנקודות על מעבר המסלול יכול כל מתחרה לזכות בעוד 350 נקודות אם הוא יגיע ראשון. מי שלא מגיע ראשון, מאבד נקודה אחת על כל עשירית שנייה (!) בינו לבין המנצח. אם בתום היום שני נהגים צברו את אותו מספר נקודות, אז הנהג שזכה ביותר מסלולים לוקח. אם גם במספר הניצחונות יש תיקו, אין בעיה. שני הנהגים יוצאים לסיבוב הכרעה, או בקיצור פנדלים! בלי שוער, בלי כדור, ראש בקיר. מי שחושב שיש סיכוי להרים ליגה כזאת בארץ, מוזמן לפנות אליי. אני מבטיח לבוא לכל אירוע עם מצלמה. ועדשה ארוכה-ארוכה... |