סובארו B9 טרייבקה - מבחן דרכים

ערב חג. שעת צהריים. לא משנה למה ולא משנה איך, הגורל זימן לי משימה. אני צריך לקפוץ לנתניה, מרכז העיר נתניה, לסידור זריז כלשהו, ולחזור. ואין לי הרבה זמן. ערב חג והכל.

בהרצלייה אני שם לב שאני בפקק. ברדיו גם שמו לב לזה.  מעצבן, לעמוד בפקק כמו כלב, שלושה טורי מכוניות בחום של כמעט ארבעים מעלות, נושפים זה על זה את אדי המפלטים שלהם, ולשמוע ברדיו – חבר, אתה בפקק. אבל הרדיו סיפק לי אינפורמציה חשובה – הפקק נמשך עד וינגייט – שזה כמעט נתניה. אני שוקל להעמיד את הסובארו B9 טרייבקה  במקום, באמצע כביש החוף, ולחזור הביתה ברגל. זה יהיה יותר מהר. ואז עוד מחשבה עוברת לי בראש. נכון שהאיש באולם התצוגה הסביר נורא יפה שזה לא בדיוק רכב שטח, נכון שהדבר האחרון שבא לי בערב החג זה להיתקע על איזה דיונה, הכל נכון, אבל אלוהים – הפקק, הפקק. וגם, זה הטרייבקה המוגבה, עם 3.5 ס"מ נוספים למרווח הגחון שהיה גם מראש מכובד מאוד (21 ס"מ, שאלה מצוינת) וזה אומר שאולי בכל זאת יש לו מה לחפש בשטח. אז ההגה פונה לכיוון אזור התעשייה שכבר שנים הוא בעיקר אזור חנויות ובילויים, ומשם הטרייבקה רץ צפונה לאורך הרצלייה פיתוח שעל הים והנה אפולוניה, ומכאן אנחנו בשטח. לפנינו שביל חולי גלי ומפתה ואני לוחץ...

בום.

      בום בום בום.

                        בום בום.

                                    בום.

                                            ברקס.

                                                       לא כדאי.

                                                                    אולי יותר לאט.

                                                                                          ... עכשיו בסדר.

לאט לאט, אני צולח את גלי השביל החולי, וכשהגלים נגמרים, אפשר ללחוץ שוב על הגז. השבילים הופכים לכורכר, חציה מתחת לפקק שעל כביש החוף לכיוון פסי הרכבת, ואיתם צפונה, על דרך שהייתה פעם סלולה והיום היא מלאה בורות שמכאיבים מאוד. ללא ספק, הטרייבקה התחילה איתי רע. מדובר במכונית נוחה מאוד, מרווחת מאוד, ובנויה היטב. היא התחילה איתי רע כי לא התחלנו בנסיעת כביש אמיתית, ובעיקר בגלל שהתחלנו בנסיעה בדרכים שבורות גליות ומחורצות, לחלוטין לא מתאימות לטרייבקה. יומרות השטח המעטות מראש מתנפצות על כל בור בדרך, ממש כאילו מדובר במכונית כביש צפון אירופאית, ולא בקרוס-אובר אמריקאי.

קרוס-אובר אמריקאי? מה, זה לא סובארו? כן, אמריקאי. הטרייבקה מתוכנן ומיוצר בארצות הברית של אמריקה, והוא מכונית אמריקאית לכל דבר. סובארו מייצרים מכוניות לאמריקאים באמריקה ולא ביפן כדי לשמור על תחרותיות, וזה לא כל כך רע. כנראה בזכות זה יש כאן מנוע שישה צילינדרים איכותי ומרחב פנים גדול כל כך, לא אופייני במכוניות יפניות.

בנתניה אוהבים את העניין האמריקאי. העיצוב הנעים, שמיישר קו עם הדור האחרון של הפורסטר, ועדיין נראה גדול ומרשים יותר (במיוחד בשחור) מרשים מאד את הנתנייתים שמתקבצים סביב הטרייבקה בחניה, שואלים "של מי זה האוטו הזה? " ומשחררים אוויר ומצמוצים שונים. סובארו מפתיעים בעיצוב מרובה השכבות של הטרייבקה, עם הרבה פריטים "קטנים" מעוצבים בקפידה, החל בפס ההדגשה לאורך הגוף, שנראה באור הנכון כמו להב של חרב עתיקה שחותך החוצה מהמעטפת, וכלה בהרבה רמזים בתוך תא הנהג, המשלב משטחים בצבעים שונים באופן מאוד נעים ואף מתוחכם. זה לא העיצוב הפשוט, אפילו דל, שאנחנו רגילים לשייך למותג סובארו. אני אוהב.

צירוף המקרים המוזר שליווה אותי בכל החג, הוא שיש לי תייר על הראש. ולא סתם, אלא בחור שגר במנהטן, אותה מנהטן שבה נמצאת השכונה טרייבקה, שעל שמה נקרא הסובארו שייקח אותנו לטייל. מקור השם, אם אתם שואלים, הוא בשם השכונה שנמצאת מדרום לרחובות האוסטון וקאנאל, ופירושו הוא "המשולש מתחת לרחוב קאנאל" – Triangle Below Canal. לפחות עד משבר הנדל"ן שחירב את הכלכלה האמריקאית, טרייבקה עלתה ושגשגה. קצת יותר מפלורנטין. השכונה שבעבר הייתה מקום מגוריהם של מהגרים בכל מיני צבעים, הפכה לשכונת יוקרה, ומחירי הנדל"ן טיפסו בלי הכרה. ובאופן מקרי, בעיתון של החג, אני קורא כתבה על הצניחה התלולה במחירי הנכסים בטרייבקה.

וכאן? מאיזה כיוון שלא מסתכלים על זה, מדובר בסובארו ב 300 אלף שקל. תקראו את המשפט הקודם שוב. וזה לפני העלאת מס הקניה שתקעו לנו במסווה של "מיסוי ירוק". עכשווי תחשבו על זה. סובארו? מותג יוקרה? חייבים להבין שבמקומות מעטים מאוד בעולם השם "סובארו" אומר "אוטו שזול לקנות וזול להחזיק, מכונית משעממת ואפורה... בעצם לבנה". ברוב העולם, סובארו הוא רכב מתוחכם, קודם כל מתוחכם. ההנעה לכל הגלגלים הפכה את סובארו לשם דבר בקרב חובבי הסקי כמו גם חובבי הראלי, ובמקומות רבים רכב כמו האאוטבק הוא זה שהחליף את הריינג'רובר העתיק. לכן עצם הרעיון של סובארו ב 300 אלף שקל נתפס כהזוי רק בישראל.

בכל מקרה, אנחנו נוסעים למקום שלוקחים אליו תיירים. קצת מדבר יהודה, קצת ים המלח, קצת עין גדי. שלושה מבוגרים ושני זאטוטים בטרייבקה, לכולם יש מקום לכל האיברים, וגם לבוסטרים. הטרייבקה פלוס הגבהה נוסע נהדר בכביש. המנוע גמיש, הגיר מתאים לו בול, והטרייבקה, בהמה מגודלת וכבדה, מאיצה בקלילות מרשימה. אין הרבה מכוניות בעולם עם מנועי שישה צילינדרים בתצורת בוקסר, והמנוע הזה, הבוקסר החזק ביותר במבחר של סובארו הוא סוכרייה אמיתית. התנהגות הכביש מעלה פיצול אישיות בין המסורת הסוברואית לפרקטיקה האמריקאית. העקומות בכביש, הדוקות או לא, נותנות לטרייבקה להראות אחיזה מצוינת של סובארו, אבל הוא מגלגל כמו אמריקאי שיכור. זה לא מונע מהטרייבקה להיות מהיר מאוד בכביש, נוח ונעים, וגם אחרי יום שלם במושבים המפנקים שלו, לכולם, כולל לתייר שנאלץ לשבת לצד שני בוסטרים במושב האחורי, עדיין נוח ונעים.

נסיעת שטח קצרה מבהירה לנו מייד שלא, תודה. הטרייבקה המוגבהת מצליבה באופן מביך אחרי מאות מטרים בודדים, ואני מחליט שנעזוב אותה בשקט. בהצלבה מתגלה מכנה משותף בין הטרייבקה לבין הסופה שהייתה לי פעם. גם כאן דלת תא המטען לא נסגרת כאשר הרכב בהצלבה, מה שמעיד על מרכב גמיש מאוד. אז חזרה לכביש.

את העלייה מים המלח לגבעה הצרפתית, אחת מהעליות האכזריות בישראל, הטרייבקה בולע במהירות תלת-ספרתית וללא שום היסוס, עם בקרת האקלים ששומרת על טמפרטורה נוחה בתא הנוסעים הגדול, ומערכת שמע שמנעימה לנו את השהות. קצת תחכום יתר מפריע לי, למשל התצוגה המרכזית שדורשת לפתוח את הספר כדי לגלות איך מאפסים את מד המרחק, אבל באמת מדובר בסוגיות פעוטות.

נגמר היום, הורדתי את כל הנוסעים, חלקם לארוחת ערב, חלקם להתכונן לדייט גורלי, ואני שוב לבד עם הטרייבקה, ושוב יש לצידי מארג של שבילים חוליים שאני מכיר היטב. אז אני לא מנסה אפילו להתאפק, והנה אנחנו באים. בלב השטח דיונה לא גבוהה ולא תלולה במיוחד, אבל הדיונה הזו מכניעה כמעט כל קרוסאובר שלקחתי אליה עד היום. בכולם, ללא הורדת אוויר מסיבית, אין מה לדבר. גם אלו שמצליחים לזוז, מבשלים את הגיר תוך כמה דקות. גם לטרייבקה מגיע ניסיון. בקרת המשיכה הנחוצה בכביש ומסרסת בשטח מנותקת, ואני לוחץ. חטיבת הכוח הנהדרת מעבירה כל קג"מ וקג"מ, ויש הרבה כאלו, לגלגלים, לחגיגה מטורפת של חול באוויר וריקוד על הדיונות שנמשך חצי שעה עד שאני מתעייף והשמש יורדת. כי מה צריך כדי לזוז כמו שצריך על החול? כוח וצמיגים רחבים, ומשני אלו יש לטרייבקה, תודה לאל.

סובארו יוקרתית, כן או לא? ראשית, צריך להבין שלא מדובר ברכב שטח. אפילו פורסטר זה לא. על הנייר, דווקא יש  פוטנציאל: שיטת ההנעה הפוכה מבפורסטר – שם ההנעה היא עם עדיפות לקדמית, וכאן עם עדיפות לאחורית. זה אומר שבכביש, אנחנו עם 65% מהכוח לגלגלים האחוריים, ובתנאי אחיזה לקויה המערכת מעבירה כוח לפנים עד חלוקה סימטרית של 50-50. הגובה לאחר קיט ההגבהה שמרכיב היבואן, מרשים מאוד, והגחון שטוח וחלק – חוץ מהגלגל החלופי שתלוי חסר אונים מאחור. אפילו הצמיגים בקוטר די גדול. אבל הנתונים על הנייר לא מספרים את כל סיפור השטח. זוויות הגישה והעזיבה קטנות מאוד, מהלך המתלים זעיר, ומערכת בקרת האחיזה לא מככבת. כך שהטרייבקה יכול להיות רכב שבילים מהנה מאוד, כל עוד השבילים חלקים מספיק, ואפילו יש לו מה לספר בדיונות, אבל זהו.

דווקא בכביש מדובר במכונית מוצלחת. מוצלחת הרבה יותר מרוב המתחזים לרכבי שטח, ובוודאי מוצלחת יותר מרוב רכבי השטח בגודל מלא בקבוצת המחיר הזו. השילוב של ביצועי כביש יותר מסבירים לצד נוחות נסיעה מצוינת ומרחב פנימי גדול, וכל זה עם הנעה לכל הגלגלים, הופכים את הטרייבקה למכונית סאלון אמיתית, אבל כזו שאפשר גם מדי פעם לחתוך איתה לקפה של ערב בקצה דיונה שמעל הים. למי שבאמת רוצה רכב שטח, יש הרבה אופציות טובות יותר במחיר הזה. גם מכוניות סאלון איכותיות יש הרבה. היתרון של הטרייבקה הוא בהיותה מכונית סאלון עם קריצה, מכונית מיוחדת באמת.

סובארו B9 טרייבקה 3.6R מודל 2008, נתונים טכניים

מידות: אורך- 4,863 מ"מ, רוחב – 1,880 מ"מ, גבה – 1,720 מ"מ, בסיס גלגלים – 2,750 מ"מ

מרווח גחון: 245 מ"מ (כולל ערכת הגבהה)

משקל כולל: 1,910 ק"ג

מנוע: בנזין, בוקסר H6, נפח 3630 סמ"ק, 24 שסתומים, תזמון שסתומים משתנה והרמת שסתומים משתנה, 258 כ"ס ב 6,000 סל"ד, 35.7 קג"מ ב 4,000 סל"ד

תיבת הילוכים: אוטומטית, 5 הילוכים

מתלים: קדמי מקפרסון, אחורי עצמות עצה כפולות

צמיגים: 255/55R18

מהירות מרבית: 195 קמ"ש

בטיחות: ABS, EBD, BAS , חיישן התהפכות, 6 כריות אוויר, עיגוני ISOFIX

מחיר:  309,900 שקלים