מועדון המטיילים החופשיים

לפני כמה חודשים במדבר...

 בעודנו מסבים סביב למדורה לארוחת הערב התקרבה אלינו שיירת ג'יפים קטנה. הג'יפ המוביל נראה לי מוכר, ואכן יצא ממנו מכר וותיק שנראה קצת נסער. מתברר שהחבורה תכננה לישון בחניון לילה מסוים, אבל אשפה שנערמה במקום הרתיעה אותם וגרמה להם לחפש חניון אחר. "שערורייה. למה הם לא מפנים את הזבל?". מי זה "הם", שאלתי. "נו, אתה יודע, הפקחים, או מי שלא יהיה, נו... מי שזאת העבודה שלו...". הבנתי. אנחנו מדברים על אדם שקנה רכב שטח במיטב כספו, משלם הרבה מיסים כל חודש, ולכן מצפה שעובדי המדינה המופקדים על השטחים הפתוחים יעשו את העבודה לשמה המיסים שלו משולמים. הגיוני. אבל רק במבט ראשון.

עד לפני מספר לא רב של שנים, רכב שטח לא היה מחזה נפוץ בישראל. מי שטייל עשה זאת בCJ סמוראי, או משהו אמריקאי גדול וישן. על מנת לטייל בשטח נדרשו באותם הימים מיומנויות וידע רב  בניווט, חילוץ, מכונאות-שטח, נהיגה. נדרש גם גב קשה, סיבולת גבוהה לחום, קור ואבק... בקיצור, לא היה קל להיות ג'יפאי. באותם ימים לא רחוקים, הדרך לרכישת המיומנויות והידע הייתה "תורה שבעל פה". התורה הועברה מה"זקנים" ל"צעירים" בטיולים משותפים, בעת נהיגה ומסביב למדורה. יחד עם התורה הזו, עבר עוד משהו משועל השטח הוותיק לטירון- קוד התנהגות. דברים בסיסיים כמו העובדה שלא משליכים אשפה, ואם רואים אשפה אוספים אותה. מחלצים כל ג'יפ תקוע גם אם אינך מכיר את בעליו, וחשוב מכל- ההכרה בכך שאנחנו והאדמה שותפים. באמת - לא במובן המכובס של מפלגות הירוקים.

היום, לעומת זאת, על מנת לצאת ולטייל בשטח כל שנדרש הוא כסף, איתו יקנה המטייל שאך נכנס לתחום את רכב השטח בו הוא חפץ (או, אם נדייק את רכב השטח שבאינטרנט ובעיתונות הרכב אמרו לו שבו הוא חפץ) מצויד בכל טוב השיפורים שיאפשרו לו לנהוג בלי לדעת איך, תוכנת ניווט שתנווט במקומו, וטלפון סלולארי להזעיק עזרה אם נדרש חילוץ. כיוון שלא נדרשות כל מיומנויות על מנת לצאת ולטייל, כבר אין את אותו ה"מועדון" במסגרתו הידע מונחל מהטיילים הוותיקים לאלו שזה מקרוב באו. יחד עם אותם "סיפורי גבורה" מסביב למדורה מהם היה הטירון למד, גם קוד ההתנהגות בשטח לא מועבר לאותם אנשי שטח חדשים.

אין לי שום בעיה עם מישהו שהחליט להצטרף לקהילת מטיילי השטח, אל תבינו לא נכון. הוא אוהב את הארץ לא פחות מכל אחד אחר שהיה במעלה זיבי עוד בשנת 56. סביר להניח שחשוב לו לשמור על הסביבה כי הוא מבין היטב את שבריריותו של כוכבנו הכחול. אולי הוא בכלל מצביע לירוקים. אבל לפרוט לפרטים את הרצון הטוב, את זה הוא לא יודע – כי אף אחד לא לימד אותו.  

יש משהו משונה בכל העניין. אנחנו, כישראלים, תמיד הרגשנו שהחוץ הוא שלנו "אף אחד לא יגיד לי איפה לנסוע", כי הארץ שלי.  על הישראלים מקובל להגיד שהם אנשים שמסתדרים בעצמם, לא סומכים על אף אחד. הישראלים נרתעים מכל דבר שמריח מהממסד. המוזר הוא שאנחנו לא מתנהגים ככה באמת. "שלי שלי... אבל שמישהו אחר יאסוף את הזבל". מסתדר לבד, עד שזה מגיע למטלות שנוגעות גם לאחרים. מתרחק מהממסד, אבל למרחק בטוח שבו אוכל לדרוש מהממסד שיעבוד בשבילי.

אני מניח כי התרבות הצרכנית אשמה בחלקה. שילמתי- אז מגיע לי. שילמתי כניסה לשמורה- אז שיזיעו קצת אלו שעובדים בה. גם אם השמורה היא ללא תשלום,  אני משלם מיסים שהפקחים מקבלים בתור משכורת- אז שיפנו את הזבל. אז לא- זה לא עובד. השטח הוא לא חלק מתרבות הצריכה!

אם האדמה שייכת לך- אם אתה רוצה שיתייחסו אליך בתור מישהו שאי אפשר לומר לו היכן מותר והיכן אסור לנסוע- תתנהג בהתאם. תתנהג לפי הקוד- אותו קוד ששכחנו. באחד הטיולים בנגב, פגשתי פקח שסיפר לי שנחל כרכום סגור לתנועת מטיילים. לא הבנתי למה, אם כל יום מימות השבוע נוסעים שם כלי רכב צבאיים. נהגי הכלים הצבאיים, הסביר לי הפקח- יודעים לאן הם נוסעים. החבר'ה עם הג'יפים שבאים בסופי השבוע- מתברברים, ובאין סימון שבילים- יורדים מהשביל ופורצים דרכים חדשות בשטח- אי אפשר לסמוך עליהם, גם כשהם מלאי רצון טוב. הוא צודק. חלק מהעניין של לטייל בשטח זה לדעת לנווט, ולדעת שלא משנה מה- לא יורדים מהשביל. מדובר במיומנויות שנשכחו. וזה בדיוק מה שחסר לכל כך הרבה מטיילים שהצטרפו בשנים האחרונות לתחביב. ידע, מיומנויות, והכרת קוד ההתנהגות בשטח. הדרך היחידה להעביר את כל הדברים הללו היא על ידי "מועדון". אתר שטח דוגמת ג'יפולוג- הוא מועדון כזה. עובדה רוב החברים באתרי השטח השונים רוכשים מהחברים הוותיקים את הידע, המיומנויות, וגם את קוד ההתנהגות. בלי משים, האתרים הפכו להיות השלב האבולוציוני הבא של אותו ה"מועדון" שלפני שנים לא רבות התקיים רק בשטח.

אז מה עושים? בעיה. אף אחד מאיתנו לא מרגיש נעים להעיר למטייל שהשאיר אשפה (ארוזה בשקיות ומחכה לפקח) בחניון. רובנו נעדיף לפנות את האשפה בעצמנו ולמנוע עימות. אבל אפשר אחרת. אפשר להציע לחבורה שעוזבת את החניון להצטרף אלינו ליום הטיול הבא או לחלק ממנו. או רק לארוחת הבוקר. להכניס אותם למועדון. להעביר להם- בלי התנשאות- את הידע, את המיומנויות, ואת קוד ההתנהגות. רובם, אני משער- באמת רוצים לדעת. מי שכבר הגיע לשטח ומטייל בו- כנראה אוהב לטייל. אבל לפעמים הוא פשוט לא יודע איך.

והכי חשוב- בואו נתחיל להתנהג, כולנו, לא כצרכנים של שטח, אלא כשותפים בשטח. רק אם נראה לרשויות שאנחנו מתנהגים כך, הרשויות יתייחסו אלינו בהתאם. אם נתנהג כצרכנים- הרשויות יתנהגו אליו כאל צרכנים- יאמרו לנו היכן מותר והיכן אסור לנסוע, ומתי, ואז יגבו כסף עבור שירותים שמעולם לא ביקשנו.

המצב מתחיל להתדרדר כבר כעת- הרשויות לא מצליחות להתמודד עם שטף המטיילים בשטח- ולכן האכיפה מתהדקת. ה"ירוקים" לכאורה (אנשי ה"אנטי" התמידיים) שמחים גם הם לרכב על הגל, ומכאן מדובר בכדור שלג שיתגלגל. אז בואו ונתחיל עכשיו לשנות,  ננסה להרחיב את ה"מועדון" שלנו, למעננו, ולמען הדורות הבאים של מטיילים חופשיים.